לחיות עם פרשת השבוע – מה הכלל הגדול ביותר?
בפרשת פינחס אנו עולים מדרגה נוספת בהכנות לכניסה לארץ. משה מתכונן לעליה להר העברים, קובע את דרך חלוקת הארץ, ומכין את עם ישראל לכניסה לארץ.
לאחר מכן מופיע פסוק מיוחד במינו (במדבר כ"ז, ט"ו):
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר.
התורה מלאה בפסוק: "וידבר ה' אל משה לאמר". דיבור זה לשון קשה. "לאמר" – משה מצטוה לומר את הדברים הלאה, לבני ישראל.
כאן זה בא בצורה הפוכה. כאילו יש כאן תביעה וציווי של משה כלפי הקב"ה.
משה פונה לה' ומבקש:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר. יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה.
מיד אחר שה' אומר לו למנות את יהושע, נאמר:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם…
כביכול ה' "עונה" למשה. במקום שאתה תתן לי פקודות, אני נותן פקודות לבני ישראל. כך נאמר במדרש (במדבר רבה פרשה כ"א, ב'):
…כִּבְיָכוֹל כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁאַתָּה מְצַוֵּנִי עֲלֵיהֶם יִפְקֹד ה', צַוֵּה אוֹתָם שֶׁיִּהְיוּ זְרִיזִין בִּכְבוֹדִי, מַה כְּתִיב (במדבר כח, ב): צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…
על מנת להבין את הענין, נביא את תחילת המדרש:
מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה וְהָיָה לוֹ שׁוֹשְׁבִין, בְּכָל זְמַן שֶׁהַמֶּלֶךְ כּוֹעֵס עַל אִשְׁתּוֹ הַשּׁוֹשְׁבִין מְפַיֵּס וּמִתְרַצֶּה הַמֶּלֶךְ לְאִשְׁתּוֹ, בָּא הַשּׁוֹשְׁבִין לָמוּת הִתְחִיל מְבַקֵּשׁ מִן הַמֶּלֶךְ בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ תֵּן דַּעְתְּךָ עַל אִשְׁתְּךָ. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ, אִם אַתָּה מְצַוֵּנִי עַל אִשְׁתִּי צַוֵּה אֶת אִשְׁתִּי עָלַי שֶׁתְּהֵא זְהִירָה בִּכְבוֹדִי. כִּבְיָכוֹל כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁאַתָּה מְצַוֵּנִי עֲלֵיהֶם יִפְקֹד ה', צַוֵּה אוֹתָם שֶׁיִּהְיוּ זְרִיזִין בִּכְבוֹדִי, מַה כְּתִיב (במדבר כח, ב): צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי, תְּחִלָּה הַסְדֵּר לָהֶן הַקָּרְבָּנוֹת.
כשהיו ישראל במדבר, משה הגן עליהם בפני ה'. בכל פעם הוא פייס את ה' ודאג שלא יכעס עליהם. עכשיו משה מבקש שה' ימצא מנהיג שימשיך את דרכו, ויוכל לפייס את ה' ולמחול לעם ישראל.
אך ה' אומר לו: אל תצוה אותי על בני, אלא צוה את בני עלי. "צו את בני ישראל".
יש הבדל גדול בין הנהגת המדבר להנהגת ארץ ישראל. במדבר האחריות החינוכית היתה מוטלת על הקב"ה ועל משה. ההנהגה באה מלמעלה למטה, כמו ילד שנותנים לו יד ומלמדים אותו ללכת. בכל בעיה – הפתרון הגיע מיד. המתלוננים נענשו, קרח נבלע באדמה.
משה מבין שהנהגה זו ממשיכה, אך ה' אומר לו: זה נגמר! עכשיו "צוה את בני". האחריות עוברת לעם ישראל. הם צריכים ללמוד איך צומחים ללמוד מלמטה למעלה. ההנהגה של המדבר היא דבר חריג, והגיע הזמן לבנות את הבנין האמיתי בארץ ישראל.
לאור דברי המדרש, יש להבין גם את המשך הפסוק:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ.
מדוע מצות קרבן התמיד היא המצוה שמבטאת את האחריות שעוברת לעם ישראל?
ננסה להבין זאת לאור מדרש מדהים, שמביא המהר"ל (נתיב אהבת הרע) בשם פירוש "הכותב" לעין יעקב:
בן זומא אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא "שמע ישראל וגו'". בן ננס אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא "ואהבת לרעך כמוך". שמעון בן פזי אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא "את הכבש האחד תעשה בבוקר" וגו'. עמד ר' פלוני על רגליו ואמר: הלכה כבן פזי דכתיב "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וגו'".
הפסוק הכולל ביותר הוא פסוק על קרבן התמיד: "את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים".
מהי משמעות הדברים?
החכמים דנים מהו הפסוק הכולל ביותר, שכולל בתוכו את המצוות והרוח של התורה?
לכאורה הפסוק הכולל ביותר הוא "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" – האלוקות כוללת את כל המציאות.
אך בן ננס טוען שיש כלל גדול יותר והוא "ואהבת לרעך כמוך". היתכן?
אדם אוהב את חברו בגלל הציווי האלוקי: "ואהבת לרעך כמוך אני ה'". אהבת הרע מוסיפה על האמונה הכללית בה'. יש בה מעבר לרעיון הכללי של האלוקות, תוספת של אהבת הרעים.
במדרש נוסף מובא עוד פסוק כולל: "זה ספר תולדות אדם". לא רק את "רעך", אלא גם את כל ה"אדם". גם אומות אחרות כלולות באחדות האלוקית.
והנה, פסוק כולל יותר מכל אלו, הוא "את הכבש אחד תעשה בבוקר…".
יש לשאול – מה כולל יותר, המחשבה על ה' אחד, או מעשה שעושים המבטא זאת?
לכאורה, המחשבה כוללת יותר. אך האמת היא שהמעשה כולל יותר.
ניתן לראות זאת בתפילין. תפילין של ראש מחולקים לארבעה בתים, שכן במחשבה "אלו ואלו דברי אלוקים חיים". בראש יש מקום לכמה מחשבות, אף אם הן סותרות. יכול אדם להסביר את דעת בית שמאי, ומיד אחר כך להסביר את דעת בית הלל. בכל צד יש נקודת אמת.
אך בתפילין של יד – יש בית אחד. המעשה צריך להיות אחד. אם נחלקים חכמים על כשרות הבשר, אפשר להבין את הדעה המתירה אותו באכילה, וגם את הדעה האוסרת. אך אי אפשר גם לאכול את הבשר וגם לא לאכול אותו. המעשה צריך להיות אחד. אך המעשה האחד משקלל וכולל את כל הדעות השונות.
יש מעשה שכולל גם את "שמע ישראל", גם את "ואהבת לרעך כמוך", וגם את "ספר תולדות אדם".
קרבן התמיד מבטא את כל הרעיונות הללו.
הקרבן מורכב מדומם – מלח, צומח – מנחה ונסכים, חי – הבהמה, אדם – המקריב את הקרבן. הקרבן מוקרב בבוקר ובין הערבים, כנגד היום והלילה, המבטאים את השכל והאמונה, התורה והחיים ועוד רעיונות רבים.
המעשה האחד כולל רעיונות רבים.
קרבן התמיד מיוחד בכך שהוא קרב תמיד… הקביעות היומיומית, הצמיחה האיטית קמעא קמעא – מנצחים את הכל ומביאים את האדם והעולם למדרגה עליונה.
קרבן התמיד שמקריבים יום אחר יום, מבטיח את הקשר התמידי של עם ישראל לקב"ה. ההתמדה תובעת מהאדם להשתמש בכל כוחות נפשו, ולכן היא כוללת הכל.
קרבן התמיד הוא המבטא את הרעיון שבארץ ישראל האחריות עוברת לעם ישראל. ההתקדמות האיטית, ההשתלמות, האחריות על גילוי האלוקות בעולם, על עם ישראל ועל העולם כולו. יש לעם ישראל משימה אדירה, והיא באחריותנו. אלו הם הערכים הכלולים בקרבן התמיד.
כיום אנו רק אומרים את פרשת התמיד, בע"ה נזכה שיבנה המקדש ונקיים זאת במעשה, הכולל את כל הרעיונות והערכים הגדולים במעשה יומיומי הנעשה בקביעות ובהתמדה.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.