למה תינוק נופל – וקם?
קריעת ים סוף, ושירת הים שבאה בעקבותיה, היו עליה רוחנית עצומה לעם ישראל.
חז"ל אומרים1 שאפילו שפחה ראתה על הים מראות שהנביאים לא זכו להם. היה זה גילוי שכינה עליון ביותר, שרומם את העם לדרגות גבוהות.
עם סיום שירת הים, מתחיל העם לצעוד, וכך מתארת התורה את תחילת המסע2:
ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים. ויבאו מרתה ולא יכלו לשתת מים ממרה כי מרים הם על כן קרא שמה מרה. וילנו העם על משה לאמר מה נשתה.
ומפרש רש"י3:
ויסע משה – הסיען בעל כרחם שעטרו מצרים סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות והיו ישראל מוצאין אותם בים וגדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים שנא' (שיר השירים א') "תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף" לפיכך הוצרך להסיען בעל כרחם.
השאלה זועקת. הדי שירת הים טרם נדמו, וכבר עם ישראל עוסק בביזה? לפני רגע נקרע הים, וכבר "וילונו העם"? האם אין למעמדים רוחניים כאלה כל השפעה לטווח ארוך? מהי התועלת בהתגלות שכינה עליונה כל-כך, אם מיד אחר כך יורד העם למדרגות כה נמוכות?
משלו חכמים משל למה הדבר דומה, לדרך גדילתו של תינוק. בתחילת גדילתו תינוק איננו נופל. הוריו מחזיקים בידיו, נושאים אותו על ידיהם והוא שמור ומוגן מכל צרה. אימתי מתחיל הילד ליפול? כאשר הוריו החליטו שהוא גדול דיו לצעוד בכוחות עצמו, הם עוזבים אותו, ואז, לאחר מספר צעדים הוא נופל. האם נאמר כי כעת מצבו נמוך יותר משהיה לפני כן, טרם החל לצעוד? ודאי שלא. הנפילה היא סימן להתבגרות וליכולת להתמודד שגם תצא אל הפועל על ידי הנפילות הרבות.
בקריעת ים סוף נישא עם ישראל על כנפי המעמד הגדול, על כנפי גילוי השכינה. אין זו דרגתו העצמית של עם ישראל. גילוי זה הוא למעלה ממדרגתו ומכחו של עם ישראל, ולכן כאשר חזר העם למצבו הרגיל, והחל ללכת בכוחות עצמו, החלו הנפילות. גם כאן, הנפילות מלמדות כי עתה עם ישראל הגיע לדרגה כזו כי הוא יכול ללכת לבד, כי הוא יכול להגיע מעצמו לדרגות גבוהות, אלא שיכולת זו כוללת נפילות המלמדות על התחלה של עתיד גדול.
אם כך, מהי מטרת העליה הגדולה שבקריעת ים סוף?
עליה זו מסמנת את המטרה. בעבודה רבה, בקנית המעלות בצורה פנימית, יוכל עם ישראל לחזור לדרגה הגבוהה של קריעת הים, אלא שהפעם יהיה זה מותאם למדרגתו. כאשר יגיע לכך עם ישראל מעצמו, יהיה כאן בנין פנימי ושלם של הדרגה אליה הגיעו קודם.
ישנו כאן לימוד גדול הנוגע אלינו.
פעמים שהתקופה מרוממת את האדם והוא פועל למעלה מדרגתו האמיתית. בתקופה זו מתגלה בו רוח עליונה והוא מסוגל למעשים מעבר לכוחו. אך כאשר שוקטת הרוח, החיים חוזרים לשגרתם והאדם חוזר לגודלו הטבעי, נדרש האדם לחיות את אותה רוח גדולה בחיי היומיום, וזהו דבר הגורם נפילות.
תופעה זו קיימת אצל האדם הפרטי ואצל הציבור.
באדם הפרטי: כתב בעל "חובות הלבבות"4:
ואמרו על חסיד שפגע אנשים שבים ממלחמת אויבים ושללו שלל אחר מלחמה חזקה. אמר להם, שבתם מן המלחמה הקטנה שוללים שלל, התעתדו למלחמה הגדולה. אמרו לו, ומה היא המלחמה הגדולה? אמר להם, מלחמת היצר וחייליו.
מלחמה היא זמן שבו מתגלה האדם בכוחות עליונים, שפעמים שהם גדולים ממדרגתו האמיתי. לא תמיד מצליח האדם לאחר המלחמה לחיות בגדלות את חיי השיגרה. פעמים ששלושים ימי מילואים בשנה מכריעים אדם שעבר בגבורה רבה קרב קשה.
גבורת השיגרה גדולה וחשובה לא פחות מן הגבורה החד פעמית, ההירואית.
גם בחייה של אומה ישנן תקופות שבהן מתרוממת האומה למעשים עליונים. העליה הראשונה והשניה התאפיינו במעשי גבורה מפעימים של אנשים שמסרו את נפשם על ייבוש ביצות, כיבוש קרקעות, עבודה עברית וכדו'. לאחר הקמת המדינה והתבססותה נדרש עם ישראל לגבורה מסוג שונה: ליכולת לחיות חיים נורמליים של עם, בגדלות ותוך התמודדות מתמדת מול אויבים ושאר קשיים. לא תמיד אנו מצליחים לעמוד במשימה, אך עלינו להבין, כי הנפילות הן סימן להתבגרות, לכך שעם ישראל נושא את עצמו, ולא רוח התקופה מרוממת אותו.מעתה, כל אשר נעשה ונצליח, הרי שהוא קנין אמיתי לנו, מדרגה אותה רכשנו בעצמנו, ואנו יכולים לצעוד אל השלב הבא.
התקופות הגדולות בחייו של האדם ובחייה של האומה מסמנות את המטרה אליה יש להגיע בחיים של שגרה והתקדמות.
1 מכילתא דר' ישמעאל, מסכתא דשירה, פרשה ג'.
2 ט"ו, כ"ב – כ"ד.
3 פס' כ"ב.
4 שער "יחוד המעשה", פרק ה'.