לחיות עם פרשת השבוע – זה מצחיק!
זכיתי לקבל מהמחזור שסיים את הישיבה את ספרו של הרב אברהם דב אויערבך זצ"ל (אב"ד טבריה) על פרשת השבוע.
בפרשתנו הוא מדבר על הצחוק שמופיע בפרשה, וגם בפרשה הקודמת, בקשר ללידתו של יצחק.
בסוף הפרשה הקודמת מובא הצחוק של אברהם (בראשית י"ז, י"ז):
וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד.
ובפרשת וירא מובא הצחוק של שרה והדיון שהתעורר בעקבותיו (בראשית י"ח, י"ב-ט"ו):
וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן. וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי. הֲיִפָּלֵא מה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן. וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ.
לידתו של יצחק גרמה אף היא צחוק (בראשית כ"א, ו'):
וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי.
הצחוק כה משמעותי בענין, עד ששמו של יצחק נקרא על שמו. מדוע?
צחוק בא כאשר יש משהו מפתיע, שמגיע לא על פי סדר החיים הרגיל. הצחוק הוא מעבר לשכל. אם מסבירים את הבדיחה – זה כבר לא מצחיק…
היתה תקופה לפני שנים שתלמידים מהישיבה עסקו בתיאטרון. הסביר לי אז אחד מאנשי התיאטרון, שכדי לראות הצגה כמו שצריך, צריך לעקוף את השכל. ההצגה צריכה להגיע ישירות אל הלב. השכל עלול להיות מחסום בפני התרוממות הרוח, ובפני דברים עליונים, שנמצאים מעל לשכל.
השכל דומה בזה לאור היום. בזכות האור אנחנו רואים את המציאות ומבינים את הקשר בין החלקים השונים ואת תפקידו ומקומו של כל דבר. אבל האור גם מסתיר מאיתנו – את הכוכבים. כך מסביר הרב קוק את הפסוק (תהלים י"ט, ג'):
יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת.
היום מראה דברים קרובים אלינו, שאפשר להביע אותם באמירה. בלילה רואים דברים שאפשר לדעת עליהם אבל לא להסביר אותם באמירה. בלילה אנחנו רואים את מרחבי האינסוף, שאור היום מסתיר מאיתנו.
כך גם השכל. הוא מסביר לנו את המציאות שאנו רואים, אבל עלול להסתיר ולהיות מחסום בפני דברים גדולים ועמוקים כמו אמונה ודעת ה'. השכל עלול להיות מחסום בפני האינסוף, שהוא מעל לשכל.
כך גם הצחוק מבטא דברים שהם מעבר לשכל, דברים שלא חשבנו עליהם. אם מתחילים לחשוב ולנסות להבין – זה כבר לא כל כך מצחיק.
בפרשתנו נוצר עם ישראל. יש המשכיות לאברהם ושרה. חז"ל אומרים שאברהם ושרה היו "טומטומים", חסרי יכולת הולדה, וההריון של יצחק ולידתו היו בנס גדול.
הצחוק מבטא את המידה שבה הנהיג הקב"ה את הדור שבו נוצר עם ישראל, כדי ללמד שכך היא הנהגתו של עם ישראל. הנהגה שמעבר לשכל ולהגיון, הנהגה של נס שפורץ את גבולות הטבע.
העובדה שזו ההנהגה של הדור, מסבירה את העיסוק בצחוק בפרשה. הדיון על הצחוק של שרה, אם צחקה או לא, מלמד עד כמה הצחוק הוא מהותי בדור זה.
חז"ל אומרים שכאשר שרה נפקדה – נפקדו הרבה עקרות. העולם התמלא בצחוק. כך היתה ההנהגה של אותו הדור.
הצחוק מתרחב למקומות נוספים בפרשה, שבהם מופיע הצחוק.
כאשר המלאכים מצילים את לוט מסדום, הוא מנסה לשכנע את חתניו לבוא איתו (בראשית י"ט, י"ד):
וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי מַשְׁחִית ה' אֶת הָעִיר וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו.
הפיכת סדום היתה נראית בעיניהם כדבר לא הגיוני. העיר מלאת העוצמה והכח לא יכולה להיפגע משום דבר. דבריו של לוט מנוגדים לתפיסת המציאות שלהם, ולכן הם צוחקים.
השם משמואל על הפרשה שואל, כיצד חתניו של לוט לא האמינו לו. הם ראו הרי שלפני זמן לא רב כל בני העיר הוכו בסנוורים. הם יכולים להבין שהאורחים של לוט הם אנשים שיש להם כח ויכולת לעשות דברים ניסיים – איך הם מתעלמים מזה וצוחקים?
השם משמואל עונה, שזו בדיוק התוצאה של הסנוורים. הם ראו את המציאות בצורה משובשת. חשבו שמה שהם רואים זו המציאות, ולא הבינו שבעצם הן מסונוורים ולא רואים כלום.
ממשיך השם משמואל, שזו תופעה שאפשר לראות אותה. יש אנשים שקורים להם דברים גדולים ומופלאים – והם לא שמים לב. הוא כתב את דבריו לפני הקמת המדינה, אבל אנחנו היום יכולים לראות אנשים שלא רואים את הניסים הגדולים שעשה ה' לעם ישראל עם הקמת המדינה. המבט שלהם מוכה, כביכול, בסנוורים.
הצחוק מופיע גם בקשר לישמעאל (בראשית כ"א, ט'):
וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק.
צחוקו של ישמעאל הוא לעג למסגרות. חז"ל אומרים ש"מצחק" קשור לעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.
ישמעאל היה "פוסט מודרני", שלא רוצה להיות מחוייב למסגרות, והוא צוחק ולועג להן. כל אחד יכול לעשות מה שהוא מבין. מי יכול לומר לי מה נכון ומה לא? יש לי אמת שלי ואני הולך איתה.
ריבוי הצחוק בפרשה הוא ביטוי לכך שזוהי ההנהגה של הדור.
השיא הוא, כמובן, בלידת יצחק וקריאתו על שם הצחוק. הצחוק מלוה את עם ישראל עד העתיד (תהלים קכ"ו, ב'):
אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה.
הגאולה תהיה הפתעה גדולה, שאי אפשר לצפות אותה, ולכן תוביל לצחוק.
מעניין לשים לב לכך שתרגום אונקלוס משנה את התרגום למילה צחוק. לגבי צחוקו של אברהם הוא מתרגם: "וּנְפַל אַבְרָהָם עַל אַפּוֹהִי וַחֲדִי" – לשון שמחה. את צחוקה של שרה הוא מתרגם: "וְחַיְכַת שָׂרָה" – לשון חיוך וצחוק.
נראה, שההבדל הוא בשאלה האם השמחה היא מן הפנים אל החוץ או מן החוץ אל הפנים.
אברהם שמח שמחה פנימית עמוקה על הבשורה של לידת יצחק, וזה התבטא גם כלפי חוץ בצחוק. אך אפשר להתחיל מבחוץ – מחיוך וצחוק חיצוני, שמוליד שמחה פנימית. אלו שתי דרכי שמחה.
השל"ה כותב, שאין הבנה מדוע אדם צוחק כאשר מדגדגים אותו. זו "סגולה". זה צחוק שמתחיל מבחוץ, והוא יכול להשפיע פנימה על השמחה של האדם.
ה"אמרי אמת" מגור כותב, שכאשר אדם עומד לכעוס – הוא יכול להפוך את הכעס לצחוק, וכך להימנע מן הכעס. הצחוק החיצוני מעורר את השמחה הפנימית ומעביר את הכעס.
שרה הופתעה מן הבשורה על לידת יצחק וצחקה, וזה עורר את השמחה הפנימית. יתכן לומר, שהטענה כלפי שרה היתה על כך שלא היתה אצלה שמחה פנימית אלא שמחה שהתחילה מבחוץ.
כשמתבוננים בעם ישראל, מלידתו של יצחק ועד היום, מבינים את הנהגת הצחוק שבה מנהיג הקב"ה את עם ישראל. זוהי הנהגה פלאית שלא ניתנת להבנה על ידי השכל, והיא מעוררת צחוק המבטא את הפלא שבדבר.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.