מצות האמונה
נחלקו הראשונים כיצד צריך לבאר את הפסוק "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", האם זו הדברה הראשונה או הכנה כללית לשאר הדברות. ונראה שדבר זה תלוי במחלוקת האם מצות האמונה נכללת בכלל תרי"ג מצוות או שהיא שורש לכל קיום תרי"ג המצוות.
הרמב"ם1 מונה אותה כמצווה הראשונה בספר המצוות וז"ל:
מצוה א' – היא הצווי אשר צוונו בהאמנת האלוהות, והוא שנאמין שיש שם עלה וסבה והוא פועל לכל הנמצאים, והוא אמרו "אנכי ה' אלוהיך". ובסוף גמרא מכות אמרו תרי"ג מצוות נאמרו למשה בסיני, מאי קראה, "תורה צוה לנו משה", רצה לאמר מנין תור"ה, והקשו על זה ואמרו תורה בגמטריא תרי"א הוי, והיה המענה, "אנכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה שמענום. הנה נתברר לך ש"אנכי ה'" מכלל תרי"ג מצוות, והוא צווי בהאמנת האלוהות כמו שביארנו.
לעומתו בעל הלכות גדולות חולק על דעת הרמב"ם. הרמב"ן2 מביא את שיטתו:
האמונה הזאת בדבור הזה לא נפלאת היא ולא רחוקה היא, וכן בדברי רבותינו מפורש שהיא קבלת מלכותו יתברך, והיא אמונת האלוהות. אמרו במכילתא "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" – למה נאמר, לפי שהוא אומר "אנכי ה' אלהיך" (דהיינו אחר שנאמר "אנכי" ממילא מיותר "לא יהיה לך" שכן מכלל "אנכי" אתה שומע "לא יהיה") משל למלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו, גזור עליהם גזירות, אמר להן לאו כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזרות, שאם מלכותי אינם מקבלים, גזרותי היאך מקיימים? כך אמר המקום לישראל "אנכי ה' אלוהיך" – אני הוא שקבלתם עליכם מלכותי במצרים? אמרו לו הן, אמר להם כשם שקבלתם מלכותי, קבלו גזרותי – "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני". ועם כל זה (שמשמע ש"אנכי" הוא קבלת מלכותו) ראיתי לבעל הלכות שלא ימנה אותו מצוה בכלל תרי"ג מצוות… והנראה מדעתו של בעל ההלכות שאין מנין תרי"ג אלא גזירותיו יתעלה שגזר עלינו לעשות או מנענו שלא נעשה אבל האמונה במציאותו יתעלה שהודיענו באותות ובמופתים וגילוי שכינה לעינינו הוא העיקר והשרש שממנו נולדו המצוות (לכן) לא ימנו בחשבון.
מדברי רמב"ן נראה שהוקשה לו דעת בה"ג שלא מנה את האמונה כמצוה, וכדי ליישבו הוא מקדים יסוד עליו הוא בונה את תשובתו וז"ל: "והנראה מדעתו של בה"ג שאין מנין תרי"ג אלא גזירותיו יתעלה שגזר עלינו לעשות או מנענו שלא לעשות" על פי יסוד זה הוא קובע שעצם היותו (יתברך) מצַוֵה אי אפשר לכלול במצוות שכן זה שרש למצוות.
מכלל דבריו של רמב"ן מוכחת הבנתו שהרמב"ם אינו מסכים ליסוד זה. ואמנם כן, נראה שדעתו של הרמב"ם היא שמנין תרי"ג המצוות, הוא מנין המעשים או ההשקפות המקנים לאדם את שלימותו, ומצד זה שייך בהחלט למנות את האמונה בכלל תרי"ג המצוות, אף שהיא העיקר והשרש.
נמצינו למדים שנחלקו ראשונים (רמב"ם ורמב"ן) בהבנת עיקר ומהות המצוות, אם בעיקר הן גזירותיו יתעלה, או שהן דרך לקנית השלמות. ומן המחלוקת הזו פינה ויתד לכמה ענינים חשובים בתורה, אף כי אלו ואלו דברי אלוהים חיים ובודאי שני הדרכים אמת.
ביארנו בדעת הרמב"ן שעיקר ענינן של המצוות הוא לקיים גזירת מלך, והנחה זו אומרת, לשיטתו, שעצם היות המלך מצוה, שרש הוא למצוות, ולא יכלל במנינן. מאידך דעת הרמב"ן, כרמב"ם, שהאמונה היא מכלל המצוות. יש לעיין, אם כן, בדבריו כיצד יתישבו שני הדברים יחדיו? שהרי אם המצוות הן גזירות וצווים לא שייך שיכלל בתוכן היותו יתברך גוזר ומצוה.
דקדוק לשונו של הרמב"ן במצות האמונה מראה, כי הרמב"ן שינה את הגדרת המצוה ממה שהגדיר הרמב"ם, ונראה שבא לישב את הקושי הנזכר.
וזה לשונו בהשגתו ללא תעשה ה'3:
והטוב בעיני בזה הענין כולו שנמנה אנכי ה' אלוהיך מצוה… וקבלת המלכות הזה שקבלו בסיני הוא באמת מדבור אנוכי… הרי שבארנו פעמים הרבה כי דבור אנכי הוא קבלת מלכותו כלומר האמונה באלוהות, ואמרם "שקבלתם עליכם ממצרים" הוא לאמר שכבר האמינו באלוהות במצרים מאמרו "ויאמן העם" ונאמר עוד "ויאמינו בה'" והאמונה ההיא הזכירם עתה וקבלו אותה עליהם ואמרו עליהן "הן הן" שהאמינו וקבלו עליהם להחזיק האמונה שיש אלוה נמצא והוא המוציא ממצרים כלומר החפץ היכול המחדש. א"כ דבר ברור הוא שדבור ראשון ראוי למנותו מצוה אחת, והיא המצוה להאמין בעיקר.
הרמב"ן מדגיש עפ"י חז"ל שאת יסוד אמונתם קבלו ישראל במצרים "ויאמן העם". דבור "אנכי" בא להדגיש שהאלוה בורא עולם, הוא שהוציאם ממצרים, ואותה אמונה שקבלו במצרים, מקבלת עתה משמעות של קבלת מלכות שמים עליהם.
בהגדרה זו מתישב הקושי כיצד האמונה שהיא שרש לכל המצוות נכללת במנין תרי"ג, ותשובתו שאמנם עצם האמונה היא השרש למצוות, אלא שמצות האמונה היא שהאלוה שברא את העולם הוא שהוציאנו ממצרים ואנו קבלנו מלכותו עלינו.
1 ספר המצוות להרמב"ם, מצות עשה א'.
2 השגות הרמב"ן לספר המצוות, מצות עשה א'.
3 השגות הרמב"ן לספר המצות וכן בפירושו לתורה שמות כ', ב' עיי"ש.