משל למטרונה

חז"ל עמדו על מבנה הפרשיות הסובבות את מתן תורה¹:

ד"א "ואלה המשפטים". מה כתיב למעלה מן הפרשה? "ושפטו את העם בכל עת", ואמר כאן: "ואלה המשפטים", והדברות באמצע. משל למטרונה שהייתה מהלכת, הזין מכאן והזין מכאן והיא באמצע. כך התורה, דינין מלפניה ודינין מאחריה, והיא באמצע.

* מה משמעות מבנה זה של הפרשיות?
* מה תורם ה"משל למטרונה" להבנת העניין?
* מדוע ממשילים למטרונה ולא למלך עצמו? האם המלך אינו זקוק לשומרי ראש?
* האם יש הבדל בין הדינים שלפניה ובין הדינים שלאחריה?

הרב קוק עומד על משמעות הדינים בישראל²:

הדינים, דיני תורת א-לוקים חיים מציינים אותנו מכל עם ולשון. הקודש הוא פועל בקרבנו פנימה, שאיפות חיינו הכלליות אליו הן הולכות… "בכל דרכיך דעהו", שהיא פרשה קטנה שכוללת כל גופי תורה, שיוצאת אל הפועל ביחידי סגולה, נחלת הכלל היא באמת. כל שאיפת החיים וכל חפץ החיים, הקניין ותשוקותיו, העושר והכבוד, הממשלה וההתרחבות בישראל, ממקור הקודש הם נובעים. על כן המשפטים הם קודש קודשים בישראל.

הדינים מציינים אותנו מכל עם ולשון, כיוון שהם מתייחסים לכל ערכי החיים, כולל הקניין ותשוקותיו, העושר והכבוד, וקובעים אותם בתוך הקודש. הרב מזכיר את המדרגה של: "בכל דרכיך דעהו". מדרגה זו מאפיינת צדיקים יחידי סגולה, שבכל מעשה חולין הם מכוונים לשם שמים, בבחינת חנוך שתופר מנעלים ומיחד ייחודים. אלא שבאמת זו תכונה של עם ישראל כולו. בניגוד לאומות העולם שנותנים לקב"ה את הפינה שלו ביממה, אם בכלל, הרי שאצל עם ישראל כל חיי החולין נובעים ממקור הקודש.

משה רבנו עליו השלום, בתפסו אתו את כח המשפט, בתחילת ייסודו באומה, העלה את כל ערכי המשפט עד סוף כל הדורות לאותו התוכן הא-לוקי שמשפטי ישראל באים אליו, ודרישת א-לוקים באה יחדיו עם המשפט הישראלי. "כי יבוא אלי העם לדרוש א-לוקים, כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו, והודעתי את חוקי הא-לוקים ואת תורותיו".

משה רבנו, בתחילת יסוד המשפט בישראל, רומם אותו למדרגה של "דרישת א-לוקים". כאשר יתרו מגיע ורואה את משה מתעסק ב"שפיר ושליה" של סיבוכי החיים, הוא תמה על כך שמשה עוסק בזה לבדו. ואילו משה מסביר לו שהוא אינו יושב רק על מנת לפתור לאנשים בעיות, אלא לתת מענה לדרישת א-לוקים. העם בא לשמוע את דבר ה', ואת זה רק משה יכול לתת.
אצל אומות העולם, המשפט נוגע לסידור החיים. מטרתו, שאנשים לא יפגעו אחד בשני, ובתור שכזה, אין לו חיבור עצמי לתוכן של החיים. ויותר מכך: מי שהוא כבר "בסדר", אינו זקוק לבוא במגע עם מערכת המשפט (אם לא בתור הצד שנפגע, שנעשה לו עוול ע"י מישהו). ממילא מובן שלימוד המשפטים אצל הגויים הוא נחלתם הבלעדית של אנשי מקצוע העוסקים בתחום זה.
מה שאין כן בישראל. מתוך המשפט, שמבטא את מבטה של התורה על כל חלקי החיים, אנו לומדים על הערך התכליתי שקיים בחיים עצמם. בני ישראל מגיעים למשה רבנו לא כדי לפתור בעיות, אלא כביכול הם "ממציאים" בעיות כדי לשמוע מה יש לתורה לומר על כך, ולקבל הדרכה כיצד לנהל את חיי המעשה על פי הרצון הא-לוקי. על כן כבר מגיל צעיר לומד הילד היהודי את משפטי התורה, למרות שאינו אמור לשבת על כס המשפט בטווח הזמן הקרוב.
בהמשך, אומר הרב:

המינות הפקירה את המשפט, תקעה עצמה במידת הרחמים והחסד המדומה הנוטלת את יסוד העולם והורסתו. ומתוך עקירת יסוד המשפט מתוכנו הא-לוקי תופסת אותו הרשעה היותר מגושמת, ובאה בזוהמא לחדור במשפט הפרטי של האישיות היחידית וחודרת היא בהתפשטות גדולה לנפשות העמים… אמנם עיני הכל מוכרחות להיות נשואות לאור עולם אור ה', אשר יגלה על ידי משיח א-לוקי יעקב "והוא ישפוט תבל בצדק, ידין לאומים במישרים".

המינות (הנצרות), הפקירה את המשפט, תקעה עצמה במידת הרחמים והחסד המדומה. הנצרות דגלה בהפרדת הדת מהמדינה: הדת נשארת כולה חסד, והמשפט שייך למערכת החילונית, הנתונה תחת טיפולו של הקיסר. באופן זה, הדין נותר מנותק משורשו, והופך להיות שורש פורה ראש ולענה.

נראה שעל פי זה נבין את המדרש על המטרונה³.
המטרונה, זו התורה. המלך, זה הקב"ה. הקב"ה הוריד את התורה לעולם, תורה המדברת כלשון בני אדם, והמפגש שלה עם המציאות, יוצר בעיה: איך אפשר לקחת את התורה הקדושה, ולהחיל אותה על החיים שהם מלאים גסות, תככים, רוע…
אפשרות אחת, לנתק את התורה מן החיים. התורה תציג חזון אוטופי שאינו בר קיום – חסד מוחלט, בלי התחשבות במציאות.
אלא שאז, התורה הופכת ללא רלוונטית, או יותר גרוע, לצביעות של דרשות נשגבות על חסד וטוב, אך למעשה, הרוע שולט בחיים. הניתוק בין ה"תורה" למציאות, נותן לכך גושפנקא, גם אם לא באופן ישיר, כפי שקרה בנצרות (ממילא, צביעות זאת מחלחלת גם כלפי מעלה, ומעידה על שקריותה של "תורה" כזאת).

תורת ישראל מציגה אפשרות אחרת. את פרשת הדברות, בה מתוארת ירידת התורה לעולם, מקיפות שתי פרשיות העוסקות בדינים, ובכך הן מחברות את התורה לחיים, ושומרות עליה מביטול, מחוסר רלוונטיות, או מעיוות ומשקר.
הפרשה שלפניה, עוסקת בסדרי המשפט. בשאלה כיצד התורה יורדת מן השמים ומגיעה אל אחרון האנשים בעם ישראל. איך לוקחים תורה כ"כ נשגבה, ומוסרים אותה לטיפולו ולהבנתו של כל אחד ואחד?
בפתרון בעיה זאת, עם ישראל נעזר בגוי, ביתרו, שהוא בעצמו משמש "מתווך" בין האידיאל של עם ישראל, עם סגולה, ובין העברת האידיאל לכל אומות העולם. הוא זה שמציע לכונן מערכת שבאמצעותה תשתלשל התורה ותימסר מרום מעלתה, ע"י משה רבנו, עד לשרי העשרות שנפגשים באופן ישיר עם ההמון. פרשה זו מציגה גישה אוניברסאלית, בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה", ולכן היא מופיעה לפני פרשת הדברות.
כמובן, צריך לשפץ ולתקן את ההצעה של יתרו, ומשה עושה זאת, ומבהיר את ייחודו של המשפט בישראל.
ומן הצד השני של ירידת התורה לעולם, באה הפרשה של "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם".
פר' משפטים לוקחת את העקרונות שקיבלנו בעשרת הדברות, ומתרגמת אותם למעשה, לפרטים, ובכך קובעת אותם בתוך המציאות, כרלוונטיים:
"אנכי ה' א' אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" – "כי תקנה עבד עברי"⁴.
"כבד את אביך ואת אמך" – "ומכה אביו ואמו מות יומת".
"לא תרצח" – "מכה איש ומת".
וכן על זה הדרך. וכאן כבר יש דגש על: "לפניהם" – ולא לפני הדיוטות (אלא סמוכים עד משה שקיבל מסיני); "לפניהם" – ולא לפני עכו"ם. הפרשה שלאחריה אינה מבטאת שכל אנושי, אלא הורדת האידיאל של עשרת הדברות לחיים, וזה כבר נחלת עם ישראל בלבד: "לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה".
זוהי השמירה של התורה, שמתקדמת ומפלסת דרך בעולם, באמצעות מערכת המשפט.

---

¹ שמות רבה פרשה ל'.
² אורות, ישראל ותחיתו, פיסקה ג'.
³ אנו רגילים לומר שהמשל במדרש לא בא בהכרח לתאר מציאות מוכרת ובכך לקרב את הדברים לדעתנו, אלא כבר במשל עצמו גנוז הנמשל. לכן פעמים רבות ידבר המשל על מלך, גם כאשר ניתן היה לספר על סתם אדם, כי כבר במשל ברור שמדובר בקב"ה. תפקידו של המשל אפוא, להסוות משמעות עמוקה שאין מקום לדבר עליה במפורש.
⁴ המשך הפסוק "שש שנים יעבוד ובשבעת יצא". שמא רמוזה כאן השבת. שמעתי מהרב וינר שכל החלק ההלכתי בפרשת משפטים, ולמעשה החל מסוף פרשת יתרו, בנוי על הסדר של עשר הדברות.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *