לחיות עם פרשת השבוע – למי קורים ניסים?
בפרשת השבוע אנחנו קוראים על המפגש של יהודה ויוסף, שחז"ל מתארים כמפגש דרמטי ומשמעותי ביותר.
נראה דרשה של חכמים בענין, ובעקבותיה נעיין בזוה"ק העוסק בחשיבות המחילה של אדם לחברו.
בדברי חז"ל על יהודה ויוסף, יש שלוש דרשות הבנויות על פסוק במשלי (כ', ה'):
מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה.
פשט הפסוק אומר, שבעומק נפשו של האדם, כשהוא מגיע לעצמיות והפנימיות שלו – שם נמצאת העצה הטובה עבורו – איך להגיב ומה ליזום, ולאן החיים הולכים. אם תגיע לנקודה העצמית הפנימית – הכל יפתח בפניך. אלא שאלו "מים עמוקים", ורק איש תבונה יכול לדלות אותם ולהנות מהם.
חז"ל דורשים, שהפסוק מדבר בשתי דמויות שונות, האחד שיש בלבו עצה עמוקה, והשני שדולה אותה בתבונתו.
במדרש אמרו: "מים עמוקים עצה בלב איש" – זה יוסף, "ואיש תבונה ידלנה" – זה יהודה.
בזוה"ק אומרים: "מים עמוקים עצה בלב איש" – זה יהודה, "ואיש תבונה ידלנה" – זה יוסף.
ודרשה נוספת בזוה"ק: "מים עמוקים עצה בלב איש" – זה הקב"ה, "ואיש תבונה ידלנה" – זה יוסף.
מהי משמעות שלוש הדרשות הללו?
יש שלושה רבדים בסיפור של יוסף ואחיו, המתבטאים במפגש של יוסף ויהודה.
ברובד הפשוט של הסיפור, יהודה ואחיו עומדים מול יוסף, ויהודה מבין שהאדם שעומד מולם, המשנה למלך מצרים, "משגע להם את השכל". הוא טוען שהם מרגלים ושולח אותם להביא את בנימין. בהמשך הכסף מושב להם עם התבואה. כעת הוא מאשים אותם שהם גנבו את הגביע – מה הוא רוצה? אנחנו עשרה אנשים מתוך רבבות שבאו למצרים לקנות אוכל – למה הוא נטפל אלינו ומה הוא רוצה מאיתנו?
יהודה הוא "איש תבונה", והוא אומר לעצמו: אני אספר בפני האדם הזה את כל הסיפור. בדבריו, יהודה מסתכל ליוסף בעיניים, ומחכה לראות מתי הוא זז בכסא, איזו נקודה מזיזה אותו ומשכנעת אותו, ושם טמון הגרעין של הסיפור.
ואכן, כשיהודה אומר את המילים "כי עבדך ערב את הנער", הוא רואה שעיניו של יוסף נוצצות והוא נע בכסאו, וכשהוא מסיים ואומר: "ישב נא עבדך תחת הנער" – יוסף פורץ בבכי ומתגלה בפניהם. יהודה הצליח לגלות את העצה העמוקה של יוסף.
מה באמת רצה יוסף מהאחים? דבר זה עולה מהדרשה כפי שהיא מופיעה בזוה"ק.
יוסף עומד מול האחים מתוך הבנה שהוא חלק ממשפחת יעקב, והוא שליח הקב"ה להוריד את המשפחה למצרים..
אמנם, לפי חז"ל היה ליוסף משבר בענין. יש דעות שאשת פוטיפר הצליחה לשכנע את יוסף לחטוא עמה. יוסף חשב שכולם שכחו ממנו, וגם הוא יכול לשכוח מהם. אולי הוא כמו ישמעאל ועשו שנדחו מהמשפחה. לכן הוא הרשה לעצמו ליפול בחטא. אלא שאז נראתה לו דמות דיוקנו של אביו1, והוא מבין שהוא חלק מהמשפחה, וזה נותן לו כח להתגבר.
כשהאחים מגיעים למצרים, מבין יוסף שהוא נשלח על ידי הקב"ה ללכד את המשפחה כדי שהם ירדו למצרים כמשפחה מלוכדת. הוא יודע שאם הוא מיד יתגלה אליהם ויאמר "אני יוסף", לא יתרחש התהליך של התיקון שצריך להיות לפני הירידה למצרים.
יוסף אף הוא "איש תבונה", והוא מצליח, בסייעתא דשמיא, לגרום ליהודה לומר: "כי עבדך ערב את הנער". יוסף דורש להביא את בנימין ולאחר מכן דורש לאסור אותו, כדי לבחון האם האחים יילחמו עליו, האם בני לאה מוכנים למסור את נפשם למען בנימין, מבני רחל. יוסף רוצה לגלות ש"כל ישראל ערבים זה בזה".
בסייעתא דשמיא, יהודה ערב את הנער, והוא מוכן לשבת בכלא של מצרים, בלי לדעת מה יהיה בסופו – כדי להשיב את בנימין הביתה.
זה הרגע שבו מבין יוסף שהמשפחה מלוכדת, ואפשר לרדת לגלות מצרים.
אך יש רובד עמוק יותר.
"מים עמוקים עצה בלב איש" – זה הקב"ה. הקב"ה גזר בברית בין הבתרים שעם ישראל ירד למצרים, "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה". אך אם עם ישראל ירד למצרים במצב שהוא היה בתחילת הסיפור, כשיש שנאה בין האחים, הוא לא ישרוד את הגלות הקשה. לכן הקב"ה סידר שיהיה תהליך של חיבור של המשפחה, והוא בחר ביוסף להוביל את התהליך הזה. יוסף רואה את החלומות שלו, ולאחר מכן נזרק לבור – כדי לרדת למצרים ולהוביל את התהליך שעם ישראל יורד למצרים בצורה נכונה.
מדוע נבחר יוסף למשימה זו? מה מיוחד ביוסף?
נראה את דברי הזוה"ק העוסקים בענין (ח"א מקץ, ר"א ע"ב, בתרגום).
דבר אחר, "אל תאמר אשלמה רע", כמו שכתוב: "ומשלמי רעה תחת טובה", למי שעשה לו טובה לא ישלם לו רע, משום שכתוב: "משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו". ואפילו למי שעשה לו רעות – אין לשלם לו רעה תחת הרעה שעשה לו, אלא "קוה לה' ויושע לך".
חלילה לאדם שהוא יהיה במצב שהוא משיב רעה תחת טובה שעשו לו. זה עלול לקרות, כיון שכל הזמן אנשים עושים טובה זה לזה, ועלול להיות מצב שמי שעושה רעה לחברו – הוא משיב רעה תחת טובה. הפסוק אומר על כך דברים שקשה לקרוא אותם. לכן צריך להיזהר מאוד לא לעשות רע לאנשים, כי עלולים להיכשל בכך שמשיבים רעה תחת טובה.
יותר מזה, אפילו אם אדם עשה לך רע – אל תשיב לו רעה, אלא "קוה לה' ויושע לך".
"אל תאמר אשלמה רע" – אם אדם עשה לך רע, אל תחשוב שהוא הכתובת לתגובה שלך. אל תתעסק בו ותחשוב איך להגיב ואיך להחזיר לו על מה שהוא עשה. אלא "קוה לה'". עליך להבין שהקב"ה שלח אותו אליך.
כמובן, אין זה סותר שלפעמים צריך להגיב מול האדם. אם אדם חייב לך כסף – אתה יכול לתבוע אותו בבית דין. יחד עם זאת, לא להתעסק במחשבות של נקמה, ושלא יהיו לאדם משקעים וכעסים והקפדות. הלב פונה לה', מתוך אמונה שהכל מאת ה', ומתוך כך ניתן להגיב בצורה עניינית על כל מקרה.
ממשיך הזוה"ק:
פסוק זה העמידוהו ביוסף הצדיק, שלא רצה לשלם רעה לאחיו בשעה שנפלו לידו. "קוה לה' ויושע לך", משום שהוא היה ירא את הקב"ה, שכתוב: "זאת עשו וחיו את האלקים אני ירא", והוא היה תמיד מחכה לקב"ה.
מעלתו של יוסף היא שהוא היה מחכה תמיד לקב"ה. בכל דבר שקרה לו, הוא שאל: מה הקב"ה רוצה? מה התהליך האלוקי שיש כאן?
האחים הטילו את יוסף אל הבור. אדם רגיל עלול לחשוב: אם רק האחים האלה יפלו לידי – אני אחזיר להם ואנקום בהם על כל מה שהם עוללו לי. יוסף לא חושב בכלל על האחים. הוא מחכה לקב"ה, והוא חושב: מה הקב"ה רוצה ממני? מה התהליך שהקב"ה מוביל עכשיו?
לכן יוסף נבחר להוביל את התהליך של ירידת ישראל למצרים. כיון שהוא מחכה תמיד לקב"ה, הוא יבין שהוא נמצא בתהליך אלוקי, ויקלוט את הרמזים שהקב"ה שולח אליו, כפי שאכן קרה.
יוסף מקיים "קוה לה'", והוא פועל מתוך אמונה ומתוך נוכחות אלוקית מלאה בחייו.
המשך הזוה"ק:
רבי אבא פתח: "מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה". "מים עמוקים עצה בלב איש" זה הקב"ה, משום שהוא עשה עצות שהביא טעמים לגלגל גלגולים על העולם על ידי יוסף, לקיים אותה גזרה שגזר רעב על הארץ. "ואיש תבונה ידלנה" זה יוסף, שגילה אותם דברים עמוקים שגזר הקב"ה על העולם. בא וראה. יוסף לא די לו שלא שילם רעה לאחיו, אלא שעשה עמהם טוב ואמת, וכך דרכם של הצדיקים תמיד, משום כך הקב"ה חס עליהם תמיד בעולם הזה ובעולם הבא.
יוסף הוא איש תבונה, והוא מגלה את עומק הגזרה שגזר הקב"ה. יוסף מבין שלא סתם הביא ה' רעב על הארץ. כשיוסף עומד לפני פרעה ופותר את חלומותיו, הוא לא מגלה כישורי "מגיד עתידות" או קוסם שיודע לשלוף שפן מהכובע. יוסף מבין שיש כאן גזרה אלוקית, והיא חלק מהתהליך של ירידת ישראל למצרים, ובהמשך גאולת מצרים וגאולת העולם כולו בעתיד. יוסף מבין שהרעב הוא חלק מהתהליך האלוקי שהוא נמצא בו.
"מים עמוקים עצה בלב איש", זה יהודה, והרי העמידוה, בשעה שהתקרב ליוסף על עסקו של בנימין, "ואיש תבונה ידלנה", זה יוסף.
יוסף קולט את רצונו של הקב"ה, ולכן הוא מצליח לדלות מיהודה את המילים היקרות: "כי עבדך ערב את הנער". הוא הוביל את כל התהליך לרגע הזה. כיון שיוסף הבין את רצונו של הקב"ה, הוא הצליח לגלות ש"כל ישראל ערבים זה בזה".
רבי אבא היה יושב על שער העיר לוד. ראה אדם אחד שהיה בא, וישב על פיסת קרקע שהיתה תלויה, והיה עייף מן הדרך, וישב וישן שם. בתוך כך ראה נחש שהיה בא אליו, יצא שרץ אחד, והרג את הנחש. כשהתעורר אותו אדם ראה אותו נחש מולו, הזדקף אותו אדם ונפלה אותה פיסת קרקע לתהום שתחתיו, וניצל. בא ר' אבא אליו, אמר לו: אמור לי מה מעשיך, שהרי הקב"ה זימן לך שני אלו הניסים, אין הם לחינם. אמר לו אותו אדם: כל ימי לא שילם לי אדם רעה בעולם, שלא התפייסתי איתו ומחלתי לו. ועוד, אם לא יכולתי להתפייס עימו, לא הייתי עולה על מיטתי עד שמחלתי לו ולכל אלו שציערו אותי, ולא חששתי כל היום לאותה רעה ששילם לי. ולא די לי בכך, אלא שמאותו יום והלאה השתדלתי לעשות עמהם טובה. בכה ר' אבא ואמר: גדולים מעשיו של זה מיוסף, שיוסף היו אחיו ודאי, והיה לו לרחם עליהם, אבל מה שעשה זה יותר מיוסף, ראוי הוא שהקב"ה יזמן לו נס על נס. פתח ואמר: "הולך בתום ילך בטח ומעקש דרכי יודע", "הולך בתום ילך בטח" זה אותו אדם, שהולך בדרכי התורה, "ילך בטח" שלא יכולים מזיקי העולם להרע לו.
הזוה"ק אומר, שאדם כזה, שמוחל למי שעשה לו רעה, ראוי הוא שייעשו לו ניסים על גבי ניסים.
בדרך כלל אנו לא בונים את החיים על "מופתים" ו"סגולות". אבל כאן יש אמירה של הזוה"ק, שיש בה הדרכה עבורנו. המחילה היא הצורה החזקה ביותר לאדם לתת נוכחות אלוקית בחייו. אם אתה רוצה להנכיח את הקב"ה בחיים שלך – תמחל למי שעשה לך רעה. תבין שכל מה שקורה לך זה מאת ה', ולכן אם מישהו עושה לך רעה – תמחל לו מיד. התנועה הנפשית של מחילה יוצרת מציאות של נוכחות אלוקית בחיי האדם, וממילא גורמת לכך שיהיו לו נסים על גבי נסים.
יש סיפורים רבים על ישועות שקרו לאנשים בזכות המחילה שלהם. הנקודה היא לא המופת, אלא הנוכחות האלוקית. לא מוחלים בשביל המופת, אלא "קוה לה'" – מתוך אמונה בה', "ויושע לך" – זוכים לישועה ולנס על גבי נס.
נביא סיפור אחד בהקשר הזה. אף אם הוא לא מדוייק מבחינה היסטורית, יש מה ללמוד מדבריו של גדול בישראל.
בזמן מלחמת ששת הימים, תלמידי ישיבת מיר שהו במקלט בירושלים. באותו מקלט היתה גם אשה, שבעלה הכה אותה והיא ברחה מפניו אל המקלט.
היא אמרה לתלמידים שהיא מוחלת לבעלה בלב שלם, ואין לה שום דבר נגדו, למרות שהיא סבלה ממנו הרבה.
לאחר שהסתיימה המלחמה, נתן ר' חיים שמואלביץ, המשגיח של הישיבה, שיחה בישיבה, ובה הוא אמר, שהנצחון הגדול במלחמה בא בזכות המחילה של אותה אשה.
הדברים לא נאמרים כהדרכה כיצד לנהוג במקרים קשים כאלה, אלא כדי ללמוד מתפיסתו של רבי חיים שמואלביץ. נצחון כה גדול יכול לבוא בגלל מחילה של אשה אחת. גם במצרים – יוסף מחל לאחיו, וזה מה שהניע את כל התהליך של גאולת מצרים.
אנו צריכים להבין, שמחילה שאדם אחד מוחל לחברו שעשה לו רעה, מביאה נוכחות אלוקית לעולם, וממילא מניעה תהליכים אלוקיים. אם הקב"ה נוכח – זה משנה את כל המציאות.
אנו צריכים "לחיות עם פרשת השבוע", עם דרכו של יוסף הצדיק, שחי מתוך תחושה של נוכחות אלוקית מלאה בחייו, וכך זכה להושיע את עצמו ואת כל עם ישראל.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.
1 ובירושלמי נאמר שגם דמותה של אמו נראתה לו.