על מקרא מגילה

סיכום

לא, לא טעינו. גם אין כאן "נהפוך הוא". בסך הכל רצינו להמשיך את הנושא שעסקנו בו בשבוע שעבר, ולקשור אותו לקריאת המגילה. לנוחיות הקוראים, נפתח בסיכום השיחה לפרשת ויקרא:
החומש נקרא על שם המילה הפותחת אותו, "ויקרא", כיוון שהיא מבטאת את ההזמנה של הקב"ה למשה לבוא אל אוהל מועד, ולהיוועד אתו שם. זו לשון של חיבה, כי משמעותה חיבור, ורק לאחר הקריאה יבוא התוכן הספציפי לדיבור, לאמירה ולציווי. כך מלאכי השרת, אותם כוחות רבים בהם מנהיג ה' את עולמו, קוראים זה לזה וכולם כאחד מקדשים את שם ה'. למעלה קיימת הרמוניה, שמקורה בהכרה בשלטונו הבלעדי של ה' בכל, ואנו מבקשים: "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל עמו ישראל". האחדות והחיבור עם ה' מאפיינים את עם ישראל ואת המלאכים. בניגוד לכך, פועל עמלק להפריד, לצנן את ההתלהבות, ולראות את הכל כמקרה. "ויקר" – זו הלשון שבה פונה ה' לאומות העולם, לשון של ארעי וטומאה, ניתוק מן המקור.
בסוף חומש ויקרא, מתארת התורה מצב שבו עם ישראל לא נענה לקריאת ה' אליו. הפורענות לא מאחרת לבוא, אך עם ישראל אוחז בהשקפת העולם של עמלק וטוען שהכל בא במקרה. החטא שעליו מדובר הוא אי שמירת השנה השביעית, ומידה כנגד מידה, ה' מכה את עם ישראל: "שבע על חטאתיכם". ישראל הולכים עם ה' בקרי, וה' הולך עימם בחמת קרי. כך חוזרת המילה: "קרי" בתוכחה שבע פעמים. כאשר מתרחשת פורענות פעם אחת, פעמיים, ניתן עדיין לראות בכך יד המקרה. אך כאשר ה"מקרה" חוזר שבע פעמים, לשון ריבוי, כבר לא ניתן להתעלם מן ההשגחה שבדבר. מיד לאחר ההופעה השביעית של המילה: "קרי", נאמר: "או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עוונם". מכאן ואילך באים פסוקי הנחמה שבסוף התוכחה. בין בויקרא ובין בקרי, עם ישראל נוכח בחיבור שיש לו עם הקב"ה, לשבט או לחסד.
עוד קשרנו את העניין לקריאת השמות בפרשת בראשית, ולהופעת השורשים: י.ק.ר ק.ר.א ק.ר.ה במגילת אסתר. עתה נרחיב בביאור המשמעות של שורשים אלו במגילה.

ק.ר.ה

פעמיים מופיע שורש זה במגילה, וההקבלה ברורה:

1) ד', ז – וַיַּגֶּד לוֹ מָרְדֳּכַי אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ וְאֵת פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל עַל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ בַּיְּהוּדִים לְאַבְּדָם.
2) ו', יג – וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכָל אֹהֲבָיו אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ חֲכָמָיו וְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו.

בפעם הראשונה, מודיע מרדכי לאסתר שיש לנו עסק עם עמלק¹:

אמר להתך לך אמור לה בן בנו של קרהו בא עליכם הה"ד: "אשר קרך בדרך".

כאשר הגלגל מתהפך, והמן הוא זה שמספר את כל אשר קרהו, מתברר שהמקריות העמלקית היא יד ה', ולמעשה גם אנשיו של המן מתעוררים פתאום ומבחינים בחוקיות הקשורה ביהודים².

ק.ר.א

שורש זה מופיע במגילה אחת עשרה פעמים:

1-11: מדובר בקריאת שם. בתחילת ספר בראשית ה' קורא שם לגורמים המרכיבים את הזמן: היום והלילה, ואת המקום: שמים, ארץ וימים. לקריאת שם לצלע השלישית, לאדם (או: לנפש), מייעד ה' את התפקיד לאדם עצמו. האדם החל בקריאת שמות עקב החיפוש אחר עזר כנגדו, ומשמצא, קרא לה שם. לאחר מכן נתן שמות לצאצאיו, ובדור אנוש הוחל לקרוא בשם ה' – ונחלקו הפרשנים האם לשלילה או לחיוב. רק עכשיו מודיעה התורה שבעצם הקב"ה קרא בשם האדם מיום הבראו³:

זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם.

האדם חיפש עזר כנגדו, ולבסוף מצא את השלמת שמו: "אדם".
במגילה, מתחילים בקריאת נערה בשמה. זו קריאה מקרית, חסרת ערך – קריאה של מלכות אחשורוש הריקנית. רק הקריאה בשמה של אסתר נשאה פרי, והובילה לקריאת הימים: "פורים". ודווקא בלשון רבים, כי מה שנראה תחילה כגורל עיוור, התגלה לבסוף כהשגחת ה'.
2-10: זו ההקבלה החזקה ביותר. היפוך הספרים שנכתבה בהם גזרתו הנוראית של המן, בספרים שנכתב בהם ציוויו של מרדכי.
3-9: מרדכי מסרב לקבל בגדים מבית המלכה. היא שולחת אליו את אחד מסריסי המלך, לרחוב העיר, לדעת מה זה ועל מה זה. בהיפוך, המלך שולח את ראש השרים ובידו בגדי מלכות להלביש את מרדכי ולהרכיבו על סוס המלך ברחוב העיר. הגזרה מתחילה להתהפך ולבוא על ראש המן.
4-8: דת המלך, שמי שמתפרץ אל החצר הפנימית ללא קריאה מהמלך, יומת. לעומת מרדכי, שיצאה קריאה מבית המלך להרכיבו ברחוב העיר ולפרסם שהמלך חפץ ביקרו.
5-7: אסתר לא נקראה לבוא אל המלך זה שלושים יום. לכאורה המלך שכח אותה, וזה סימן לחושך שפוקד את עם ישראל. בלילה ההוא נדדה שנת המלך, והוא נזכר במי ששכח. דברי הימים נקראים לפני המלך, והאור מתחיל להפציע.
6: כאן קו פרשת המים. המן מגיע לנקודת השיא שלו, כשעדיין נראה לנו שיש לגאווה זו על מה לסמוך. גם בסיפור הסוס מתגלה גאוותו של המן, אך שם כולנו יודעים שנכונה לו נפילה. כאן, המן מתפאר בכך שלמחר הוא קרוא למלכה עם המלך, ואינו יודע שקריאה זו תביא למפלתו.
סיכום: מה שנראה תחילה כקריאה לפורענות, מתגלה לבסוף כקריאה של הצלה לישראל. בהמשך נראה משמעות נוספת לקריאה זו.

י.ק.ר

שורש זה מופיע במגילה עשר פעמים:

1-10: המגילה פותחת בתיאור יקר תפארת גדולת המלך, ואנו מתרשמים שיש כיסוי ליקר זה. סוף סוף מדובר במלך אדיר, ששולט על 127 מדינות. בסוף המגילה, מתברר שהיקר האמיתי מגיע ליהודים, כאשר מלכו של עולם הופיע עליהם את השגחתו.
2-9: כאן האירוניה חוגגת. המלך האדיר העומד בראש מערכת חוקים מסודרת ומסועפת, מתברר שהוא עצמו שבוי ביד חוקיו וסריסיו. הוא נאלץ לחוקק חוק נלעג שמראה כמאה עדים את אזלת ידו וחולשת שלטונו. החוקיות והדת הן למעשה כיסוי לאי סדר, גורל, וקריזות של המלך. כתוצאה מקריזה כזאת מוצא עצמו ראש השרים, מוביל את מרדכי שנוא נפשו, על סוסו של המלך, כשהמלך כלל אינו קושר זאת לגזרה שגזר על היהודים⁴.
3,4,5-6,7,8: שלוש שאלות: 1. המלך לנעריו משרתיו. 2. המלך להמן. 3. המן לעצמו. וכנגדן, שלוש תשובות:
5-6: המן שואל את עצמו, למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממנו, והוא מדמיין את עצמו בתשובתו למלך.
4-7: על שאלת המלך, מה לעשות באיש… עונה המן תשובה מפורטת: והלבישו את האיש…
3-8: לשאלת המלך: "מה נעשה יקר…למרדכי" , ניתנת לבסוף התשובה: "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו".
סיכום: גם בעניינו של הכבוד והיקר חל מהפך. הכבוד המדומה שהאדם נוטל לעצמו מתוך גאווה, מפנה את מקומו למי שבאמת מגיע לו הכבוד, ומתגלה מלך הכבוד.

מעשה הסוס

מקבץ צפוף של השורשים: י.ק.ר; ק.ר.א וק.ר.ה, נמצא בפרק ו': סה"כ 11 פעמים. בסיפור הסוס בפרק ו' מתחיל המהפך, והקב"ה שנראה היה כשרוי בתרדמה, נדדה שנתו, והוא מתעורר להושיע את ישראל. כעת מתברר מי באמת מושך בחוטים, והכל נהפך לטובה: היקר המדומה והנלעג, קריאות שאין בהן ממש, והמקריות⁵ שלכאורה שולטת, נכפלים ומתהפכים, ומתחילים לראות שהכל היה מתוכנן מראש וראוי להיכתב בספר.
למעשה, מי שהיה שרוי בתרדמה זה עם ישראל, שישנו מן המצוות, עקב חשכת הגלות. הקב"ה בגזרתו קורא בשמם של היהודים, נכתבים אודותם ספרי שמד, וכאשר קוראים בשמו של מישהו, הוא מתעורר.
המגילה פתחה בתיאור: "יקר תפארת גדולתו" של אחשורוש. פארם של ישראל הם התפילין⁶:

אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה, חוץ מן התפילין, שהרי נאמר בהם פאר, שנאמר: פארך חבוש עליך.

ועוד דרשו חז"ל⁷:

ויקר – אלו תפלין, וכן הוא אומר: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" ותניא, רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפלין שבראש.

שכן כך כתוב במגילה⁸:

לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר: וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל עִיר וָעִיר מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם:

לעומת המקריות ושכחת ה' אצל עמלק, קיים בישראל הזיכרון. התפילין הם: "לזיכרון בין עיניך", ועם ישראל כותב בספר את הציווי על מחיית עמלק. הכתיבה בספר חוקקת את הדברים לנצח, והקריאה בו מאפשרת לראות את הסדר הא-לוקי ואת ההשגחה. לכך מצטרפת קריאת המגילה. למרות ששמו של הקב"ה אינו מופיע בה, הרי ששם זה עולה מכל פסוקי המגילה גם יחד, וקריאת המגילה היא קריאה בשם ה', שיתגלה עלינו במהרה בימינו.

---

¹ אסתר רבה פרשה ח'.
² ומפורסם כיצד בהגיעם להכרה זאת, הופכים אוהביו של המן לחכמיו, וזרש אשתו, שתמיד קפצה בראש, תופסת מרחק מהמן.
³ בראשית ה', ב.
⁴ ראה ד. הנשקה, מגילת אסתר – תחפושת ספרותית, בתוך: "הדסה היא אסתר" עמ' 103-104.
⁵ המקריות של עמלק והגורל של המן – הכל הולך למקום אחד. עמלק, לפי חז"ל, עסקו באסטרולוגיה. הם כפרו בקיומו של רצון א-לוקי מוסרי שמנהל את העולם על פי תוכנית שתובעת מן האדם להיות חלק ממנה, וסברו שכל מה שקורה בעולם הוא פרי רצון עיוור שאינו מחייב את האדם לנורמות מוסריות וודאי שאינו מצווה עליו.
⁶ ברכות דף י"א ע"א.
⁷ מגילה דף ט"ז ע"ב.
⁸ ח', טז-יז.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *