דרכי לימוד – מניין אבות נזיקין בבלי וירושלמי

ננסה בשיעורנו לעסוק בהקבלה בין גישות הבבלי והירושלמי במניין אבות הנזיקין מתוך מטרה למזגם.

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף ב עמוד א
ארבעה אבות נזיקין: השור, והבור, והמבעה, וההבער. לא הרי השור כהרי המבעה, ולא הרי המבעה כהרי השור. ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים, כהרי האש שאין בו רוח חיים. ולא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק, כהרי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק. הצד השוה שבהן – שדרכן להזיק ושמירתן עליך. וכשהזיק, חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ.

על עצם מניין הנזיקין שואלים התלמודים מדוע אנו צריכים את כל הארבעה? לכאורה מספיק לנו רק בור ועוד אב אחד וכך נוכל ללמוד את שאר האבות. תשובות התלמודים שונות וננסה להתבונן בהם.

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף ה עמוד ב
אמר רבא: וכולהו כי שדית בור בינייהו, אתיא כולהו במה הצד…לא למאי הלכתא כתבינהו רחמנא? להלכותיהן: קרן – לחלק בין תמה למועדת; שן ורגל – לפוטרן ברשות הרבים; בור – לפטור בו את הכלים…אדם – לחייבו בארבעה דברים; אש – לפטור בו את הטמון, ולרבי יהודה דמחייב על נזקי טמון באש, לאתויי מאי?

כפי שהזכרנו, באמת ניתן ללמוד את כל האבות מבור ועוד אחד על ידי צורת הלימוד של במה הצד. אלא שאומר הבבלי כי בשיטת לימוד זו לא היינו לומדים את ההלכות השונות שבכל אב ולכן חילקו את האבות כנפרדים. כלומר באמת לכל אב יש ייחודיות שאין באחרים ולכן יש צורך לשנות כל אב ואב.
הירושלמי לעומת זאת מסביר באופן מעט שונה:

תלמוד ירושלמי מסכת בבא קמא פרק א הלכה א
א"ר לא: צריך הוא שיאמר לכל אחד ואחד. והשור – מלמד שהבעלין מיטפלין בנבילה. דכתיב "והמת יהיה לו", וכתיב בבור: "והמת יהיה לו". תני רבי ישמעאל: יצאו קרקעות שאינן מיטלטלין, יצא אדם שאין לו הנייה במותו. "והאש" – מלמדת על כולן שהוא חייב על האונסין.

בצורה פשוטה נראה שהירושלמי לומד כי באמת בכל אב יש חיוב אחר אך אין הוא יוצא דופן כי אם אותו חיוב מלמד על הכלל כולו ושייך גם באחרים.
בשור לדוגמא יש חיוב על הבעלים לטפל בנבלה. באש אנו לומדים כי בכל הנזיקין חייבים גם באונסין. כלומר כל אב לא ייחודי בפני עצמו, כפי שמדגיש הבבלי, אלא כל אב מלמד אותי דין ששייך בכלל האבות.
למעשה יש לנו כאן מקרה קלאסי של בבלי מול ירושלמי.
ניתן לראות שההסתכלות של הבבלי היא לראות מה כל פרט מלמד על עצמו-מה יש בפרט שאין באחרים. לעומת זאת הירושלמי שואל מה יש בכל פרט שמלמד אותנו גם על הכלל.
באופן כללי הבבלי מתמקד יותר בפרטים בעוד הירושלמי מתמקד יותר בכללים. הבבלי הוא בבחינת 'במחשכים הושיבני כמתי עולם', התלמוד הבבלי כמוהו כאדם הנכנס לחדר חשוך ומתחיל למשש את החפצים כלומר-עוסק בפרטים. הירושלמי לעומת זאת כמוהו כאדם הנכנס לחדר מואר-הכללים הם הדברים שהוא תופס אך כמעט ואין לו ממשק עם הפרטים.
כדרכי לימוד-לאחר שהגדרנו את ההבדלים בין התלמודים עלינו לחפש איך העקרונות הללו מתמזגים.
כהנהגה נראה שצריך לאחוז בשני הצדדים. קודם כל צריך לראות מה הנקודה הייחודית בפרט אך לא להסתפק בזה אלא לראות איך הפרט שייך גם לכלל ומה הנקודה הדומה שמקשרת אותו לכלל וכך להתעצם מהכלל.

הרב חרל"פ(הד הרים אגרת ל"ו)
ההבדל בין תלמוד בבלי לתלמוד ירושלמי הוא שתלמוד בבלי הוא כלל הצריך לפרט ותלמוד ירושלמי הוא פרט הצריך לכלל. המובן מאלו הדברים הקצרים המכילים הרבה הרבה, הם מחידושו של הרב.

הרב חרל"פ מגדיר כי הבבלי הוא כלל הצריך לפרט ואילו הירושלמי הוא כפרט הצריך לכלל. ננסה דרך ביאור דברי הרב קוק להבין מה הכוונה:

עולת ראיה ברייתא דרבי ישמעאל
מכלל שהוא צריך לפרט – ההופעה העליונה, העומדת למעלה מכל גבולים, אם לא היה ביכלתה להמציא גם כן כל מורד וכל גבול הרי היתה היא בעצמה בעלת צמצום וגבול, ולא היה מקום הופעה לאור העליון, המתגדל ועולה מעל כל מצר ומתעלה ממעל לכל גבול. על כן הכלל הוא צריך לפרט.
ומפרט שהוא צריך לכלל – אי אפשר כלל להתוות מציאות של פרט בצורה עומדת לעצמה. תיכף כשהפרט יסגר בגבולו תפוג כחניותה של מציאותו, וישוב לאפס. וכל כחו ואדירתו של הפרט הוא מפני שהוא תמיד נזקק, עורג, וצריך לכלל.

הרב קוק מגדיר כי אם הכלל נשאר ככלל בלי יכולת לרדת אל הפרטים, אזי הכלל הזה הוא כלל מקולקל בעל גבול וצמצום. הכלל לעולם זקוק לפרטים והפרטים מחיים את הכלל בכך שמופיעים אותו במציאות. הפרטים הם שמגדירים את הכלל כך שיהיה לו זכות קיום.
נמשיל זאת למים. המים הם כלל שמשמש לעזרה להרבה פרטים, הם משקים את העצים, מרווים את החיות וכן הלאה. ולמעשה באמצעות הפרטים, החיות והעצים, אנו יכולים להבין מה העוצמה של המים ולמה הכלל הזה משמש. הכלל כשלעצמו חסר משמעות והפרטים הם אלו שמגלים ומוציאים את הכללים אל הפועל.
מנגד, יש גם פרט הצריך לכלל. כאשר הפרט עומד בפני עצמו אין לו שום משמעות ואין לו הכוח שלו-הכוח שלו מגיע מעצם 'עריגתו אל הכלל'. כאשר הפרט מנותק מכלל אין לו יכולת קיום ולעמוד.
לעולם אין להסתפק בכלל המנותק מהפרט ולא בפרט המנותק מהכלל.
בבית ראשון היו כללים אדירים ונשגבים- בית מקדש, סנהדרין, מלכות. אך למעשה הכללים הללו לא ירדו לפרטים וכך התגלגלנו לחורבן.
בגלות הייתה מגמה הפוכה-התעסקות בפרטים בצורה העמוקה והמחודדת ביותר אך לא היה כלל.
בדורנו מוטלת עלינו האחריות למזג בין הכלל לפרט. כאשר הכלל מנותק מהפרט ולהיפך, יש גלות. אך כאשר ממזגים בין הכללים לפרטים מתקנים ומעלים את הכללים ואת הפרטים.
במידות כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל נלמדות בשני מקומות בלבד-בכיסוי הדם ובפדיון הבן¹ כאשר צורת הלימוד שם מכילה את שתי המידות ביחד, אין אחת מהן עומדת לבדה אלא תמיד הן באות ביחד ושני הדברים יחד בונים מציאות שלמה.
מתוך כך נחזור לסוגייתנו,
באבות יש שתי בחינות. האחת היא הבחינה העצמית של כל אב ואב כעומד בפני עצמו. השנייה היא שכל האבות קשורים אחד לשני בכללותם.

---

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *