מי שהיו לו בתים

אנו נעסוק בסוגיה בדף ז' המבררת איך לעתים ניתן לשלם סובין ועדיין יש חיוב לשלם ממיטב. במהלך הסוגיה מביאים מקרה של אדם שיש לו שדה השווה מאתיים זוז שזהו הסכום שמתחתיו ניתן לקחת מעשר עני אך מחיר השדה עכשיו הוא פחות ממאתיים זוז באופן זמני. הגמרא קובעת שבמקרה כזה הוא מקבל רק חצי מהסכום של מעשר עני:

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף ז עמוד א
רמי ליה אביי לרבא, כתיב: מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, מיטב אין, מידי אחרינא לא, והתניא: ישיב – לרבות שוה כסף ואפילו סובין! … אלא אמר אביי כדמר דתניא הרי שהיו לו בתים שדות וכרמים ואינו מוצא למוכרן מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה והוי בה מר היכי דמי אי הוזל ארעתא דכ”ע ודידיה נמי זל בהדייהו אפילו טובא נמי ליספי ליה דהא זול דכ”ע נמי אלא דאוקיר ארעתא דכולי עלמא ודידיה אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה ואמר מר עלה לא צריכא דביומי ניסן יקרא ארעתא וביומי תשרי זל ארעתא דכ”ע נטרי עד ניסן ומזבני והאי הואיל ואצטריכא ליה זוזי זבין כדהשתא עד פלגא אורחיה למיזל טפי לאו אורחיה למיזל והכא נמי גבי נזקין דיניה בעידית ואי א”ל איהו הב לי בינונית טפי פורתא א”ל אי שקלת כדינך שקול כדהשתא ואי לא שקיל כיוקרא דלקמיה.
רש"י מסכת בבא קמא דף ז עמוד א ד"ה מי שהיו
מי שהיו לו שדות בתים וכרמים – שוה מאתים זוז ותנן במסכת פאה (פ"ח מ"ח) מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני דלאו עני הוא ונמצא גוזל עניים היו לו מאתים זוז חסר דינר ונתנו לו שוה אלף זוז בבת אחת הרי זה יטול וזה יש לו בתים שדות וכרמים שוה מאתים זוז אבל אינו מוצא למכור מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה שוה מאה זוז וקרקעותיו ימכור במאה זוז דטפי מפלגא לא זיילי לעולם והרי יש לו מאתים זוז.

הגמרא עוסקת בברייתא של מי שיש לו שדה השווה מאתיים זוז ואין לו קונים. רבא הסתפק שהרי אם ערך השדה ירדה אך הוא נחשב עני לגמרי, ואם יש לו שדה שווה מאתיים זוז והוא מוכה אותה בהפסד זו בעיה שלו והוא לא יגבה ממעשר עני. התירוץ הסופי הוא שמדובר במקרה שלכל העולם השדות עכשיו שווים פחות-כי עכשיו תקופת תשרי והשדות ללא פירות אז הם יותר זולים בחצי. אז יש לו שדה ששווה מאתיים בהכרח אם ימתין לניסן, אך כיוון שהוא עני הוא מעוניין למכור עכשיו. במצב כזה יש מקרה ביניים שהוא יכול לקחת מעשר עני באופן זמני אך רק מה שחסר לו למאתיים זוז ולא מעבר.
לאחר מכן, הגמרא מקישה בין המקרה של המוכר שדה בתשרי ומפסיד חלק מהסכום לנזיקין. גם המזיק יכול לומר לניזק שאם הוא גובה כמו חיוב התורה יגבה מעידית. אך אם לא הוא יגבה מהעידית אז הוא יגבה כמו המחיר העתידי בניסן ובעצם מפסיד חצי משוויו.
הגמרא הזו תמוהה, והברכת אברהם מונה מספר קשיים על הגמרא:

ברכת אברהם על בבא קמא
ולכאורה צ”ע מכמה צדדים. א) כיוון דעכשיו אינו שווה מאתים זוז מה מהני מה ד”ביומא ניסן יקרי ארעתא” ואטו מי שעכשיו עני הוא ויודע שבניסן יהיה עשיר לא יוכל ליקח מעשר אפילו באלף זוז? ב) “דעייל ונפיק אזוזי” מה פשע בהכי ומה היה לו לעשות? ג) ואפילו אם הוה פשיעה מה “דעייל ונפיק”, דהיה לו לעשות בצנעה טפי, מ”מ צ”ע אטו מי שהפסיד רכושו ע”י פשיעה לא יוכל מעשר עני?! גם בשורף כל אשר לו פשוט דכיוון דעכשיו עני הוא לא איכפ”ל ע”י איזה סיבה בה לו? ד) לאיזה צורך הזכיר דין מעשר עני כלל והל”ל בפשיטות בגין דכאי ביומא תשרי וא”ל אי שקלת כדינך וכו’? ה) איך מתיישב מה שהקשה הגמ’ ממנ”פ, דגם עכשיו קשה ממנ”פ דאי עיקר השומא כדאשתא א”כ אפילו אלף זוז, דהא עני הוא, ואי אזלינן בתר יומי ניסן א”כ אפי’ פורתא נמי לא? ו) מאי נ”מ בין עידית לבינונית, דלגבי עידית ברור דזכותי כדאשתא, ואי בינונית צריך ליקח כיוקרא דלקמייה?

נדגיש מספר שאלות שהוא שאל. הראשונה היא מדוע אם עכשיו אדם מוגדר כעני עדיין אינו יכול לגבות מעשר עני כרגיל? הרי הוא עני.
הוא מקשה קושיה נוספת גם לעניין השומא. אם מחשיבים אותו כעני לפי שווי הנכסים העכשוויים למה לא נאפשר לו לגבות מעשר עני כרגיל, ואם מתייחסים לשווי העתידי של הנכסים הוא לא עני בכלל ולא יגבה בכלל מעשר עני. ממתי יש דין של חלק ממעשר עני?
תשובת הרדב"ז

רדב"ז חלק ב' תשובה תשי"ד
שאלת על מה סמכו ההולכים ממקום למקום ומקהל אל הקהל לבקש טרף לביתם אחר שנתנו להם כדי צורכן ולפעמים יותר מאלף זוז הולך למקום אחר ג”כ ונותנין לו ולוקח וכבר הוא עשיר וקי”ל מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה וה”ה ממעות הצדקה כאשר כתבו הראשונים ז”ל.
תשובה סמכו להם עלה דהא דקי”ל אם אין לו מאתים זוז ונתנו לו בפעם אחת אפי’ אלף זוז נוטלן אף הכא נמי כשהוא גולה לארץ מרחקים להביא טרף לביתו כל זמן שלא יחזור לביתו הכל נקרא פעם אחת דאי לא תימא הכי שנתנו לו בקהל הראשון שפגע מאתים זוז אם לא יקבל יותר אוכל אותם ולא ישוב עוד לביתו ואפילו שיתנו לו כשיעור לחזור לביתו יאכל אותם מיד ונמצא חוזר חלילה ולפיכך מותר לו לקחת כל מה שיתנו לו עד שיחזור לביתו. עוד איכא טעמא אחרינא דלא אמרינן מי שיש לו מאתים זוז לא יטול מן הצדקה היינו מקופה של צדקה או מהיחידים בתורת צדקה שהרי בעל הבית הנותן לעני זה לא יתן לעני אחר ונמצא גוזל את העניים אבל בנ”ד שהכל יודעים שיש לו יותר ממאתים זוז והוא מחזר משום פרנסת אשתו ובניו נותנין לו בתורת מתנה ולא בתורת צדקה וכן מעשים בכל יום בכל קהלות הקדש אבל צריך להזהיר את גבאי הצדקה שלא יתנו להם מקופה של צדקה כיון שיש להם יותר ממאתים זוז שנמצאו גוזלים את שאר העניים ואם אין לו מאתים זוז ויש בקופה של צדקה מעות הרבה ורצו הגבאים ליתן לו אפי’ מתנה מרובה מותר ומ”מ צריך שידקדקו בדבר שלא ידחקו את שאר העניים אשר בעיר.

הקשו לרדב"ז איך מי שיוצא מביתו לבקש צדקה יכול להמשיך לעוד מקומות שונים כדי לבקש עוד צדקה למרות שכבר שילמו לו מעל מאתיים זוז.
הרדב"ז מתרץ שני תירוצים. הראשון, שניתן לומר שכל עוד לא חזר לביתו זה כאילו הוא קיבל את כל הכסף בבת אחת. התירוץ השני הוא שבהמשך לא נותנים לו בתורת צדקה אלא בתורת מתנה, ואז כמובן אסור לתת לאותו אדם מקופות צדקה כי הוא גוזל את העניים.
ננסה לעמוד מה נקודת ההבדל בין שתי התשובות שהרדב"ז תירץ.
כיוון ראשון של הבדל עולה מכך שבתשובה הראשונה הרדב"ז מרחיב את מושג הצדקה ליותר ממאתיים זוז. בלקט, שכחה ופאה נותנים פרנסת שנה של מאתיים זוז. אך יתכן שאדם הולך פעם בכמה שנים להשיג צדקה, וממילא יהיה לו מותר לקחת יותר ממאתיים זוז. בתשובה השניה עולה שהשיעור של מאתיים זוז הוא בדווקא, כעין הלכה למשה מסיני. השיעור הוא מוחלט והעניין של "פרנסת שנה" הוא רק סימן לכך, ולכן אכן אסור לחרוג מסכום המאתיים זוז לעניין הצדקה.
כיוון נוסף שאפשר לחלק הוא שבתשובה השניה הרדב"ז משתמש במושג של "גזל עניים". עולה שיש קבוצה מוגדרת של כלל העניים שכאשר אדם נותן צדקה הוא נותן אותה בהכרח לאותה קבוצה ורק אחר כך הם מחלקים זאת בינם, ולכן ממילא יש פה מימד של גזל העניים בהכרח. בתירוץ הראשון אין הסבר כזה.
בעקבות הכיוון השני, נראה מספר סוגיות נוספות.
"קבוצת" העניים
בסיפור בתו של נקדימון בן גוריון:

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף סו עמוד ב
אמר לה: בתי, ממון של בית אביך היכן הלך? אמרה לו: רבי, לא כדין מתלין מתלא בירושלים מלח ממון חסר? ואמרי לה חסד.
אתוון דאורייתא כלל כ"ג
ואולם י”ל ויובן ג”כ במאי נחלקו הני תרי לישני דמלח ממון חסר ואמרי לה חסד…דתיבת חסד מובן דשייך רק על צדקה הניתנת דיעה דחסד הוא רק מה שאיש מתחסד עם רעהו ואילו נפלה סלע ומצאה עני ונתפרנס בה לא יפול עליו תואר חסד כלל ורק שנעשה דבר טוב מאיליו ע”י ממונו אבל ענין התחסדות הרי אין כאן כלל שהרי לא נתתסד כאן כלל איש עם זולתו ולא יפול עליו תואר חסד כלל כמובן למי שיש לו הרגשת החיך וע”כ הך לישנא דמלח ממון חסד ס”ל דרק צדקה הניתנת בידיעה מפאת הרצון הטוב להתחסד עם העני כהוראת תיבת חסד הוא דיש לו כח להיותו מלח לשאר הנכסים ושיתקיימו הנכסים בזכותו אבל צדקה הניתנת מאילי’ אין בה כח המשכת הברכה לשאר הנכסים… לפי הלשון השני דמלח ממון חסר דלהך לישנא א”צ מעשה האדם כלל ורק כל שנחסר ממונו ונתפרנס העני מן החסרון ממשיך הברכה לשאר הנכסים ואפי’ נפלה סלע.

אם הסברנו ברדב"ז שיש את "קבוצת העניים" אז לפי הסיפור של בתו של נקדימון יש את "קבוצת העשירים", וה' ברא את ממון העניים אצל העשירים, והם צריכים לתת להם. מתחילת הבריאה יש זכר ונקבה, שהם משפיע ומקבל, וכך גם יש עשיר ועני שהם משפיע ומקבל¹. ממילא עשירים ועניים מובנים בעצם הבריאה וממון העשיר אמור להגיע לעני. לכך בסיפור של בתו של נקדימון יש לה ממון עניים שלא שייך לה, ואם אינה נותנת אותה היא תאבד את רכושה. זה התירוץ של "מלח ממון חסר". כמו המלח העומד לעד, כך יהיו עשירים ועניים וממון העניים ימצא אצל העשירים והם יצטרכו להעניק אותו, ואם אינם עושים זאת אז ה' מחסר מהם את ממונם.
אך לפי השיטה שרשום בה "מלח ממון חסד" אז העשירים עושים חסד כשהם נותנים לעניים, וממילא אין קבוצה של עשירים החייבת לתת לקבוצת העניים וזה רק חסד.
עני הוא בעצם או במקרה
הרב עמיאל בספר המידות לחקר ההלכה מביא מחלוקת בבלי וירושלמי בעניין הזה:

המידות לחקר ההלכה ח'ב יז עצם ומקרה
וכבר הביאנו ב"מבוא" בפרקי ט (אות ט') מחלוקת הבבלי והירושלמי בגיטין שהבבלי שם (ו' ע"א) מתרץ את המשנה של המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני "במכירי כהונה ולויה". והירושלמי שם מקשה: "וכי יש מכר לעניי"? והמחלוקת היא בזה, כי כמו שמפרש רש"י כל התירוץ הוא "דכיון דמלתא דפשיטה היא דלדידהו יהיב להו אסחי להו שאר כהנים דעתייהו והוד כמאן דמטי לידייהו דהני". וזה אפשר רק על היסוד שהתרומה והמעשרות אף טרם שמטי ליד הכהן או הלוי הן קנין השבט, וכל כהן או לוי צריך ל"מטי לידיה" רק כדי שלא יתן את זה לכהן אחר. אבל אם יהיה רק אחד בכל העולם אז ממילא כל התרומות והמעשרות הן של הכהן או הלוי הזה, אפילו בלי "מטי לידיה" כלל. ואם כל הכהנים והלויים מתיאשים ע"י "מכירי כהוגה ולויה" ממילא יוצאים הבעלים ידי נתינה ע"י ההלואה. והבבלי שמתרץ את הקושיא הזו על המשנה שמדברת נם על עני, נראה שסובר שגם במעשר עני אנו מניחים את ההנחה הזו שזה קנינם של כל העניים, ואם יש רק עני אחד, אזי כל מעשר-עני הוא שלו אפילו כשלא "מטי לידי" והירושלמי חולק על זה ומבדיל בין כהן ולוי לעני, וסובר שבזה אי אפשר לידי להגיד שזחו קנינם של העניים.
ושוב אנו רואים שהירושלמי נחית יותר להבדל שבין עצם ובין מקרה: כהונה או לויה זהו מושג של עצם צבור הכהנים או ציבור הלווים, מה שאין כן עניות שזוהי דבר שבמקרה ואי אפשר, איפוא, להגיד שהדבר שייך להעניים באופן מופשט, כי כל עני ועני זהו מקרה מיוחד שאי אפשר לכלול את כולם בתור בעלות ציבורית אחת. מביא מחלוקת של בבלי וירושלמי:

לצורך הסבר הדבר נביא את המקורות עצמם ונעסוק בהם:

תלמוד בבלי מסכת גיטין דף ל עמוד א
מתני'. המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן – מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין, ואינו חושש שמא מת הכהן או הלוי, או העשיר העני.
גמ'. ואף על גב דלא אתו לידיה? אמר רב: במכרי כהונה ולויה;
רש"י מסכת גיטין דף ל עמוד א
ואף על גב דלא אתו לידיה – בתמיה אף על פי שאינו נותנן לכהן ויחזירם לו קתני מתני' דיפריש עליהן וכיון דלא מטו לידיה מאן זכי ליה להאי כהן הך תרומה שיקבלנה זה בחובו והיאך יצא ידי נתינה.
במכרי כהונה – כמו איש מאת מכרו (מ"ב יב) שהם מכיריו ואוהביו דאינו רגיל לתת תרומות ומעשרות אלא לכהן זה הלכך כיון דמלתא דפשיטא היא דלדידהו יהיב להו אסחי להו שאר כהני דעתייהו והוה כמאן דמתו לידייהו דהני.

הגמרא שואלת איך ניתן לטעון שהממון שייך לאדם ספציפי אם אינו קיבל זאת ישירות? הגמרא מתרצת שהתרומה שייכת כבר לכלל הכהנים ולבעלים יש רק טובת הנאה, וכאשר יש לבעלים כהן שהוא מביא לו בדרך כלל שאר הכהנים מתייאשים ויודעים שזה שייך לו, וממילא אותו כהן זכה כי קבוצת הכהנים זכתה בכך והשאר ויתרו על זכותם. בצורה כזאת האדם אכן זכה כחלק מהקבוצה וזה הופך לשלו בלבד לאחר ששאר כל העניים מפקירים את זכותם על הצדקה הזו וממילא הוא הופך להיות היחיד מתוך הקבוצה שכבר זכתה בצדקה שנשאר ראוי לקבל אותה.
הירושלמי מביא את תירוץ הבבלי אך מקשה עליו:

תלמוד ירושלמי מסכת גיטין פרק ג הלכה ז
רבי אבהו בשם רבי יוחנן במכרי כהונה ולויה היא מתניתא. והא תנינן עני. ויש מכר לעני.

הירושלמי מקשה על התירוץ שהופיע בבבלי. הוא מקבל את העובדה שאכן ניתן לתרץ זאת על כהנים ולווים שהם קבוצה, אך איך ניתן לקבוע שיש קבוצה של עניים שהעני זוכה מתוכה בממון הצדקה למרות שהממון לא הגיע לידו?
עולה מהסוגייה שלפי הבבלי אכן יש קבוצה כזאת של עניים ולפי הירושלמי לא. אך ניתן לשאול על כך, שהרי העניים והעשירים יכולים להתחלף, כמו שאכן הירושלמי שואל. הבבלי מבין שיש קבוצת עניים שהם "בעצם" ולכן אין חשש שאדם יפסיק להיות עני. דבר שרומז על כך שיש אנשים שתמיד יהיו עניים ניתן לראות בסיפור הבא:

תלמוד ירושלמי מסכת פאה פרק ח הלכה ז
חד תלמיד מן דרבי היה לו מאתים זוז חסר דינר והוה רבי יליף זכי עמי' חד לתלת שני מעשר מסכנין עבדון ביה תלמידוי עינא בישא ומלון לי' אתא בעי מזכי עימי' א"ל רבי אית לי שיעורא אמר זה מכת פרושים נגעו ביה רמז לתלמידיו ואעלוני' לקפילין וחסרוניה חד קרט וזכה עימי' היאך מה דהוה יליף

מהסיפור ניתן לראות שיש מציאות של עניים, וגם אם ינסו להשלים להם ולהוציאם מהעניות זה לא יעזור והם ישארו עניים.
כמובן יש גם עניים זמניים אך המשנה מדברת על אדם שמציאותו בעולם הוא שהוא עני וכל רגע שאינו עני הוא במקרה. כמובן שכל אדם שאיבד את רכושו נהפך להיות כחלק מקבוצת העניים גם אם הוא עני "זמני" ויכול לגבות מהצדקה, ועדיין כמו שראינו ישנה גם מציאות של אנשים שתמיד יהיו עניים.
הרב עמיאל משתמש בחקירה האם העניים הם בעצם או במקרה.
גם אצלנו בסוגיה ניתן להשתמש בחילוק שמברר האם המציאות היא בעצם או במקרה. כדי להבין את החילוק הזה נשתמש בדוגמא. למשל, כאשר יש מים קרים, המים הם "בעצם" כי הם חלק מוגדר וקבוע. אך ה"קרים" הוא במקרה, שהרי ניתן לחמם את המים מעט והם כבר לא יהיו קרים.
כמו שהסברנו, אם אנו סוברים שיש עניים בעצם את יש גם קבוצת עניים, ולכן אם שאר העניים מכירים שעני מסוים מקבל צדקה אז הוא קיבל את הצדקה מתוך קבוצת העניים אפילו אם לא זכה. אך אם אנו סוברים שעניים הם במקרה אז לא ניתן להגבות לעני ספציפי באופן קבוע כי יש לחשוש שהוא כבר לא עני וממילא הוא פוגע בשאר העניים.
הסבר הסוגיה לאור חילוק זה
נשתמש בחילוק זה גם בסוגייתנו. האדם שנאלץ למכור שדותיו בהפסד בתשרי הוא עשיר בעצם ועני במקרה. יש לו נכסים והוא כעקרון עשיר, אלא שנקודתית עכשיו אין לו מה לאכול ולכן יכול לקחת מעט צדקה. כיוון שהוא עשיר בעצם אינו רשאי לגבות צדקה כרגיל, שהרי אינו באמת עני. מנגד כרגע הוא עני במקרה ולכן מאפשרים לו לקחת מעט כדי להתקיים.
כאשר הגמרא עוסקת בדיון האם אנו בודקים את השווי של נכסי העני או היכולת להשתמש בהם, היא בעצם מחלקת בין עצם למקרה. שווי הנכסים הוא עצם הנכסים. בנוסף לכך יש מחיר שעלול להשתנות לפי תקופות השנה שהוא במקרה.
גם בנזיקין יש שתי בחינות לתשלום. יש בחינה של תשלום עידית משום שהוא יצר רע ולכן עליו להרבות בטוב ולשלם מעידית. כמובן משלמים לו לפי השווי שהוזק אך הציווי של התורה היא לתקן את מהות ההיזק. זה המשמעות של נתינת העידית, ולכן בעידית לא מחשבים את השווי הכי רווחי. העניין בעידית אינו להרוויח את השווי אלא לתת את השדה שנפגע. השווי בעידית הוא רק תנאי כדי לדעת כמה לתת, אך עליך לעשות טוב ולכן נותנים עכשיו טוב לפי השווי העכשיו.
אך ברגע שהניזק רוצה לקבל תשלום בבינונית אז הוא כבר יוצא מהעניין של "מיטב שדהו" ועובר לפסוק של "ישיב" שדורשים עליו שישיב שווה כסף ואפילו סובין. במצב כזה נותנים את שווי החפץ ואז המזיק יכול לטעון שהוא ישלם לו כמו מה שניתן להרוויח מכך בעתיד ואינו מחויב לשלם לו לפי השווי העכשיו. זאת משום שהשווי העכשווי הוא במקרה ובהמשך השוק יהיה יקר יותר וממילא ניתן יהיה לתת פחות מהשדה.
זה בעצם תירוצו של אביי. כל עוד עוסקים בעידית אנחנו נמצאים במסלול תשלום מיוחד שהתורה ציוותה עליו מתוך תיקון ההיזק בעולם ללא קשר לשוויו. ממילא השווי לא נתון למשא ומתן ונותנים את השווי העכשווי.
אך ברגע שהניזק לא רוצה לקבל מהעידית, המזיק צריך לשלם את שווי ההיזק בכל דרך שיש לו. ממילא המזיק יכול לטעון שהמחיר הנוכחי הוא במקרה והמחיר האמיתי שהוא שווי השדה בעצם יתגלה רק בניסן, ואז הוא יכול לשלם לפי המחיר שהוא בעצם ולא במקרה וכך לשלם פחות לניזק.
זה כמובן יכול לתרץ לנו את קושיות ה"ברכת אברהם". יש פה מקרה ביניים, שבו האדם מוגדר במקרה כרגע בהגדרה אחת ומוגדר בעצם בהגדרה אחרת, וממילא במצב כזה יהיו דינים מיוחדים.

---

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *