חירות אמיתית 2
בשנים הקודמות עסקנו בביאורו של הרב קוק זצ"ל להגדה של פסח, ובשנה זו נמשיך ונבאר חלק מסימני הסדר לאור ביאורו של הרב.
קדש
בשיחה קודמת עסקנו בענין ה"קדש", ובשיחה זו נוסיף מעט על המובא שם.
תחילת ביאורו של הרב ל"קדש" חסרה, כפי שמצויין בהערה, וננסה על פי מקורות אחרים של הרב לבאר את ענין הקדושה וקישורו לליל הסדר.
בעולת ראי"ה1 כותב הרב:
…כאשר מבואר בגדר הקדושה שאינו אמצעי כי אם תכליתי…
ובהקדמתו לאורות הקודש כותב הרב הנזיר2:
כשנשאל הרב בראשית עריכת המאמר, מה גדר הקודש, והתשובה היתה, המתגלה מתוך התורה, שהוא הרצון העליון. והרגשתי, שרבנו לא נתן כל גדר לקודש, לעומק מהותו, קודש הקדשים, כי אם הקודש המתגלה בקדושה.
נראה, שבעומק הדברים מובילות שתי ההגדרות לענין אחד, שהקודש הוא היציאה לחרות. כפי שביארנו, החירות העליונה היא חירות מן האמצעים הרבים המשעבדים את האדם.
האדם נתון במעגל של עיסוק באמצעים: עובד כדי להרויח כסף, כדי שיוכל לקנות אוכל, כדי שיהיה לו כח, כדי שיוכל לעבוד ולהרויח כסף… יציאה ממעגל זה היא רק על ידי החיבור אל הקודש, אל הרצון העליון כפי שהוא מתגלה בתורה.
ואכן, בעוסקנו בקודש אנו מעלים את הדברים מדרגת אמצעים אל התכלית. אכילה, שבדרך כלל היא אמצעי להשקטת הרעב ולחידוש הכוחות, הופכת בקודש להיות תכלית עצמית. אכילת הקודשים היא מצוה, והיא נאכלת (כפי שאנו אוכלים את האפיקומן היום) על השובע. יתירה מזו. האכילה יכולה להיות תכלית אף אם היא איננה משרתת את המטרה הבסיסית של השקטת הרעב, ואף אם היא מזיקה לאדם, כפי שמצאנו שבבית המקדש היה רופא שטיפל בכהנים שהיו לוקים בחולי מעיים, גם בגלל אכילת הבשר המרובה3.
בתחילת הסדר אנו מגדירים כי שאיפתנו היא לחירות הנובעת מתוך חיבור אל הקודש.
כרפס
ביאורו של הרב לכרפס עונה תשובה לשאלה יסודית בליל הסדר.
אכילת הכרפס היא כדי לעורר את התינוקות לשאול, כמבואר בגמרא4. מה אמור לענות האב לבן כאשר ה"תרגיל" הצליח והבן שאל: מדוע מטבילים את הירק ואוכלים אותו? האם התשובה היא "כדי שתשאל"?!
מהי התועלת בכך שאנו מעוררים את הבן לשאול, אם אין לנו תשובה מספקת לענות לו?
בדבריו של הרב מצויה תשובה אותה יש לענות לבן השואל.
הרב מזכיר את דברי הגמרא5:
ואמר רב חסדא בר בי רב דלא נפישא ליה ריפתא לא ליכול ירקא משום דגריר. ואמר רב חסדא אנא לא בעניותי אכלי ירקא ולא בעתירותי אכלי ירקא בעניותי משום דגריר…
תרגום: אמר רב חסדא תלמיד שאין לו הרבה פת, לא יאכל ירק שגורר (מעורר את התיאבון). אמר רב חסדא, אני לא בעניותי אכלתי ירק ולא בעשירותי אכלתי ירק, בעניותי משום שגורר (מעורר תיאבון)…
ירק אינו משביע. אדרבה, הוא גורם להגברת תחושת הרעב. אכילתו של הירק מבטאת את העובדה כי בלילה זה אין אנו אוכלים כאמצעי לשובע, שהרי אכילתו אינה משביעה. אנו אוכלים כיון שלאכילה יש ערך עצמי.
החרות שבליל הסדר מעלה את האכילה לדרגת תכלית עצמית, המלמדת אותנו כי אכילה יכולה להיות גם תכלית. באכילה אנו מרוממים את המציאות כולה – ומשתמשים בה לשם ה'.
כך אומר הרמח"ל במסילת ישרים6 בבארו את עניינו של האדם הקדוש:
אך הקדוש הדבק תמיד לאלהיו, ונפשו מתהלכת בין המושכלות האמתיות באהבת בוראו ויראתו, הנה נחשב לו כאילו הוא מתהלך לפני ה' בארצות החיים עודנו פה בעולם הזה, והנה איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן, כמקדש, וכמזבח… ומעתה המאכל שהם אוכלים הוא כקרבן שעולה על גבי האישים, כי ודאי הוא שיהיה נחשב לעילוי גדול אל אותם הדברים שהיו עולים על גבי המזבח כיון שהיו נקרבים לפני השכינה, וכל כך יתרון היה להם בזה, עד שהיה כל מינם מתברך בכל העולם, וכמאמרם ז"ל במדרש כן המאכל והמשתה שהאיש הקדוש אוכל, עילוי הוא למאכל ההוא ולמשתה ההוא, וכאילו נקרב על גבי המזבח ממש.
כפי שראינו לעיל, הקדושה היא התכלית, ועל כן במדרגת הקדושה האכילה היא כקרבן. לאכילה יש ערך עצמי מצד העילוי שהיא גורמת בעולם ולא רק כאמצעי לערכים אחרים.
זו התשובה שאנו משיבים לבן השואל: אנו אוכלים את הכרפס כי אנו בני חורין, ואנו אוכלים כדי לאכול. לא בגלל הרעב אלא בגלל הערך שיש באכילה.
יחץ
בהגיענו ל"יחץ" אנו חוצים את המצה לשני חלקים. האחד משמש לאכילת המצה בתחילת הסדר, והשני משמש לאכילת האפיקומן "על השובע".
מבאר הרב, שחלק אחד משמש לאכילת רעבון, אכילה רגילה כדי לשבוע, וחלק שני משמש לאכילת בני חורין, אכילה על השובע. גם ביום הקדוש, בו אנו מתעלים למדרגות עליונות של בני חורין מן השעבוד לאמצעים, עלינו לזכור שעדיין קיימת בנו האכילה הרגילה, היומיומית, המשמשת לשביעה. אין אנו שייכים בכל ישותנו למדרגה העליונה.
נצטט מדבריו7:
ההתחלקות היא אמנם מוכרחת, לבל ישכח האדם בהיותו מתעלה ומתקדש, שאמנם יש ויש גם בו בעצמו מצבים כאלה, שמצדם לא יוכל בכל עת לעלות אל הקודש, למעלה הרוממה של אכילת השבע.
אף ברוממות מדרגתו אל לו לאדם לשכוח כי לא בכל עת הוא יכול וראוי לעלות אל הקודש, ולחיות בדרגה העליונה בה אכילתו היא תכלית ולא אמצעי, ויש בחייו חלקים בהם הוא אוכל משום רעבונו.
דברי הרב מחנכים אותנו ליסוד החשוב בכל חייו של אדם השואף למדרגות עליונות.
פעמים שהשאיפה למדרגות עליונות והדיבור עליהן, נותנים לאדם תחושה שהוא כבר התעלה, והוא שוכח שיש בחייו גם מצבים נמוכים, והוא טרם התגבר על כל חולשותיו ותאוותיו. חוסר המודעות לחולשות גורם לכך שהן מתפרצות ללא יכולת לשלוט בהן, ובסופו של דבר האדם נשלט על ידי תאוותיו וחולשותיו.
יש שהסבירו בדרך זו את דברי הגמרא8: "אמר רב, יצר הרע דומה לזבוב…". בכל מקום אליו מגיע האדם – מגיע איתו הזבוב ונהנה משיירי סעודתו. אף הצועד במקומות שלא דרכה בם רגל אדם מעולם, ימצא את הזבובים בקרבתו בעת סעודתו.
כך הוא היצר הרע. בכל מקום שאליו מגיע האדם – מגיע איתו היצר הרע. אף אם מתעלה האדם למדרגות עליונות ביותר – היצר הרע יהיה איתו שם, ותמיד צריך לזכור כי ההתמודדות מול החולשות והיצרים איננה מסתיימת.
ה"יחץ" מזכיר לנו, כי אף שהתעלינו לדרגות של חירות, חציינו שקוע עדיין ברעב ובשאר החולשות האנושיות, ועלינו להתחשב בכך.
בברכות השחר אנו מברכים "שלא עשני גוי", "שלא עשני עבד", "שלא עשני אשה" – בלשון שלילה. מדוע אין מברכים בצורה חיובית, "שעשני ישראל", שעשני בן חורין", "שעשני איש"?
יש שפירשו9 שהטעם הוא מכיון שאמרו חכמים "נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא"10, ואם כן, כיצד יברך "שעשני…", הרי עשייתי היא דבר שיותר נוח בלעדיו?! על כן מברך "שלא עשני…", שאחר שעשני, בעל כרחי, ברוך הוא שלא עשני בדרגה פחותה.
הרב בביאורו לברכות אלה11 מעמיק בענין זה. העולה מדבריו לענייננו הוא, שמעלת "בן חורין" עליונה היא, ומי יכול להגיד כי הוא בן חורין? הרי מעצם בריאתו של האדם נתון הוא בשעבוד החומר והגוף, וכיצד יאמר כי הוא בן חורין?
על כן אנו מברכים "שלא עשני עבד". אף כי בן חורין אינני, מודה אני לה' כי עבד אינני, וכי שאיפתי היא להיות בן חורין. השאיפה לחירות היא החירות באמת. לא ניתן להיות בן חורין מלא בעולם הזה, אך ניתן להתקדם לקראת החירות, ולהשתחרר, שלב אחר שלב, דרגה אחר דרגה, אל מדרגת החירות העליונה.
זהו הלימוד מחציית המצה. אף כי חציינו עודנו שקוע בשעבודי העולם הזה, חציינו שואף אל החרות. בכל עת עלינו לזכור כי שני החצאים יחדיו קיימים בנו, ומשניהם עלינו לבנות את החיים ואת התקדמותו של האדם.
מגיד
המשנה12 אומרת על דרך אמירת ההגדה:
מתחיל בגנות ומסיים בשבח.
את סיפור יציאת מצרים יש להתחיל בגנות – בצד השלילי, ולסיים בתיאור השבח – הגאולה והיציאה ממצרים. נחלקו בגמרא האמוראים מהי הגנות שיש להתחיל בה13:
מאי בגנות, רב אמר "מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", ושמואל אמר "עבדים היינו".
רב סובר שהגנות היא היותנו צאצאים של עובדי עבודה זרה, ושמואל סובר שהגנות היא היותנו עבדים במצרים. למעשה אנו אומרים את שתי השיטות, הן "עבדים היינו", והן "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו".
מהי משמעות סידור זה של ההגדה?
מבאר, הרב כי "המגיד" הוא המשך התהליך שהתבאר ב"יחץ". גם בעת השבח – יש לזכור את הגנות. יתרה מזו, תקופת הגנות תרמה לתקופת השבח. למדנו דברים רבים מתקופה זו, ומתוכם אנו נבנים בתקופה הטובה.
שעבוד מצרים מקנה, למשל, את יכולת ההשתעבדות, שכעת באה מרצון – השתעבדות לה' מתוך הבנה ש"עבד ה' הוא לבדו חופשי".
אף יצירת האומה מתוך עובדי עבודה זרה תרמה לבנין השלם, בחיזוק כח הדמיון וכח החיים בכלל, שכעת משמש לעבודת ה' והופעתה בכל מרחבי החיים.
על כן, יש חשיבות רבה להתחיל בגנות, כדי לדעת שאף הגנות היא חלק מבנין השבח.
המשנה אומרת14:
מזכירין יציאת מצרים בלילות. אמר רבי אלעזר בן עזריה, הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא, שנאמר (דברים ט"ז) 'למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך'. 'ימי חייך', הימים. 'כל ימי חייך', הלילות. וחכמים אומרים, 'ימי חייך', העולם הזה. 'כל ימי חייך', להביא לימות המשיח.
המילה "כל" בפסוק "למען תזכור את יום צאתך ממצרים כל ימי חייך" באה לרבות תקופה שבה ניתן לחשוב שאין צורך או ערך בהזכרת יציאת מצרים. באיזו תקופה מדובר?
בן זומא סובר שבא לרבות את הלילות. לילה כמשל לתקופות החשוכות והאפלות שעבר עם ישראל. ניתן לחשוב שבתקופות אלה אין ערך להזכרת יציאת מצרים. יושב יהודי בספרד או ברוסיה, רועד מכל עלה נידף וזוכר את יציאת מצרים? מה הועילה יציאת מצרים אם לאחריה הגענו למקומות כאלה? על כן מחדש בן זומא שאף בתקופות אלה יש חיוב בהזכרת יציאת מצרים, הנותנת אמונה ותקוה לכך שאף ממצבים קשים אלה יוציאנו ה'.
חכמים סוברים שיש צורך לחדש את חיוב הזכרת יציאת מצרים בימות המשיח. הרי הגענו כבר אל הגאולה, אל התכלית, ומה תועלת תצא לנו מזכירת התהליך כולו, החל ביציאת מצרים? העיקר לדעת לאן הגענו.
חכמים מלמדים אותנו, שאף בימות המשיח חובה לזכור את יציאת מצרים. אף בעת שהגענו אל התכלית, יש לזכור את הדרך הארוכה שעברנו עד אליה, שכן הדרך בנתה את התכלית, ובתקופות הקשות קיבלנו כוחות נפש ותכונות שכעת יכולים לצאת אל הפועל בצורה מלאה.
אף האדם הפרטי עובר בחייו משברים וקשיים, וזוכה להגיע למדרגות גבוהות. לעולם יש לזכור "מאין באת", אלו קשיים עבר ואלו משברים נחל.
המודעות לכל מערכות החיים – היא אחד הלימודים שאנו למדים מליל הסדר.
חג פסח כשר ושמח
1 ח"א עמ' תל"ד.
2 עמ' 18.
3 שקלים פ"ה מ"א ובמפרשים שם.
4 פסחים קי"ד ע"ב.
5 שבת ק"מ ע"ב.
6 פרק כ"ו, מידת הקדושה.
7 עולת ראי"ה עמ' רנ"ט.
8 ברכות ס"א ע"א.
9 עי' ב"ח סי' מ"ו ד"ה "ויש עוד".
10 ערובין י"ג ע"ב.
11 עולת ראי"ה א' עמ' ע"א.
12 פסחים פ"י מ"ד.
13 פסחים קט"ז ע"א.
14 ברכות פ"א מ"ה.