לתוקפה של תקופה – לתוקפו של יום
לתקפו של יום
לקראת יום העצמאות ובכלל, יש מקום לברר מחדש את יסודות השקפת העולם ביחס לתקופה למדינה ולתהליך הגאולה.
נראה, שהיחס לעניין זה בנוי על ארבעה יסודות: א. גאולתן של ישראל קימעא קימעא. ב. מצות ישיבת ארץ ישראל, חשיבותה ודרך קיומה. ג. הקץ המגולה המופיע בדברי חז"ל. ד. האם גאולה תלויה בתשובה או שאיננה תלויה בתשובה.
א. גאולתן של ישראל קימעא קימעא.
המקור לכך הוא בדברי חז"ל בירושלמי (ברכות פ"א ה"א) ובעוד מקומות רבים1:
דלמא רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה (מעשה, ר' חייא רבה ור' שמעון בן חלפתא היו מהלכין בבקעת ארבל בעת הזריחה), וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לר' שמעון בן חלפתא בי רבי כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימאה קימאה כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. מאי טעמא "כי אשב בחושך ה' אור לי". כך בתחילה "ומרדכי יושב בשער המלך", ואחר כך "ויקח המן את הלבוש ואת הסוס", ואחר כך "וישב מרדכי אל שער המלך", ואחר כך "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות", ואחר כך "ליהודים היתה אורה ושמחה".
אמירה זו של חז"ל עומדת מול תפיסה אחרת בעניין הגאולה, שאף לה יש ביטוי בדברי חז"ל, והיא מופיעה בדברי הרמב"ם (הל' תשובה פ"ז ה"ה):
…ומיד הן נגאלין…
נראה ששאלה זו היא יסודית ביותר בעניין השקפת העולם: האם הגאולה היא עניין של תהליך. תהליך הוא עניין התלוי בזמן ועל כן הוא תלוי גם בצד האנושי2. גאולה קימעא קימעא היא גאולה המופיעה על ידי האנשים, ונותנת לאדם אפשרות לעכל את התהליך ולפעול בו. אמירה זו מעבירה חלק מן האחריות על הגאולה לבני האדם.
בשנות הגלות היה החלום על גאולה בעיקר מצידו השמיימי, ולא חשבו האנשים כי הגאולה תתלבש בלבושי העולם הזה. החידוש של הציונות – הן מצידה החילוני והן מיחס גדולי התורה שתמכו בה – הוא בכך שעל עם ישראל עצמו מוטלת האחריות לשיבתו לארץ, לבניינה ולשמירה על עצמו. אלו דברים שלא יקרו מעצמם, אם אנו לא נפעל לשם כך.
הסובר ש"מיד הם נגאלים" מבין כי זהו תהליך אלוקי בלבד, שאיננו תלוי בזמן ואיננו קשור לעולם הזה ולמגבלותיו, ועל כן אין לאדם חלק בגאולה ואין הוא יכול לפעול בהתקדמותה.
עניין נוסף ומרכזי הכלול באמירה ש"גאולה קימעא קימעא" עולה מדברי הרב צבי יהודה זצ"ל (לנתיבות ישראל עמ' קצ"ח, בתוך: "המדינה כהתקיימות חזון הגאולה"):
אותה הדרכת ההדרגה קימעא-קימעא, שהיא קובעת את מהלך גאולתם של ישראל לכל צדדיה המעשיים והרוחניים, הלא היא כוללת בתוכה גם את כל ההפסקים והעיכובים, גם את כל הנסיגות והכשלונות, גם את כל העיכובים והסיבוכים, אשר לכל פרשת המהלך הזה, אשר לכל שלשלת חלקי ההדרגה הזאת…
בינתיים בסתרי המדרגות של המהלך הזה, עד שלא נגמרה כל מידתה של החירות יש עדיין מקום למשהויים של עבדות, עד שלא נתגלתה התשובה השלמה, יש עדיין מקום לסירכות חטאים. עד שלא נתבררה כל פעולת הטיהור העליון והחדרת ההתחדשות הפנימית יש עדיין מקום לצחצוחי טומאת הגלות ולאבקות חלודתה. עד להופעת כל האורה יש עדיין מקום לערבובי צללים וערפלים, – וכל אלו כאילו מסבכים ומבלבלים את כל עיקרו של המהלך הגדול הזה, והרי הם מחייבים ומזרזים, בכל תוקף ואומץ, את התאזרות התעצומות של שותפותנו למעשה-אלהינו במפעל ראשית אחריתנו המבורכה והשגיאה מאד.
במעשי ה' אין כשלונות. רק גאולה המופיעה בתהליך אנושי, המתלבש בלבושי העולם הזה – יכולה לשאת בתוכה גם משברים וכשלונות, המהווים חלק מכל תהליך אנושי.
נראה, שלא לחינם מופיעים דברי חז"ל אלה על הגאולה בתלמודה של ארץ ישראל. התפיסה הזו היא תפיסה ארץ-ישראלית, שכן ארץ ישראל מוכשרת יותר לקליטת האור האלוקי המתלבש בלבושי המציאות.
כאשר יהודים חלמו בזמן הגלות על ארץ ישראל ועל הגאולה, הם דמיינו עצמם עולים לארץ ומנשקים את אבניה ואת עפרה. איש לא חשב שכאשר נתקלים באחת מאבניה הקדושות של ארץ ישראל – זה כואב…
אולם כאשר הגאולה מופיעה בעולם הזה ומתלבשת בלבושיו – היא מקבלת את החוקיות של העולם הזה, והקדושה הפנימית נסתרת ואיננה מופיעה בגלוי.
כשם שהמתבונן בספר תורה במבט חיצוני רואה עור של עגל עם כתמי דיו, והמתבונן באדם רואה בשר ודם – כך המתבונן על תהליך הגאולה רואה מדינה ככל המדינות וצבא ככל הצבאות. הקדושה איננה מופיעה כלפי חוץ, אלא נסתרת ומחיה את התהליך מתוכו.
התפיסה שמיד הם נגאלים, שיש לה סימוכין בחז"ל והיו אף מגדולי דורנו שפסקו כך, כאדמו"ר מליובביץ', מבינה שהגאולה איננה מופיעה בלבוש אנושי אלא בצורה אלוקית, מעל לסדרי הטבע. נראה, זוהי תפיסה המתאימה יותר לגלות. בזמן הגלות היה נראה בלתי אפשרי שבדרך טבעית יגיע עם ישראל לארץ ויכבוש אותה. על כן היה ברור שדבר זה יקרה בנס, מעבר לגדרי הטבע. כשזה קורה בפועל – מבינים שזה יכול לקרות גם בדרך הטבע, קימעא קימעא, בבחינת "אין בעל הנס מכיר בניסו".
שאלה: איך צריך להתייחס למשברים שבתהליך הגאולה? האם הם חלק מן ההתקדמות או שזו נסיגה בתהליך?
תשובה: כיון שהתהליך הוא אנושי, יש בו גם נסיגות הנובעות מן החולשה האנושית, מיצר הרע ומרשעה. הקב"ה נותן לנו חלק בתהליך, והחלק הזה יכול לגרום לנסיגות ולמשברים, אף שמסובב כל הסיבות מסובב גם דברים אלה לקראת הגאולה השלמה.
1 עי' באסתר רבה פרשה י', י"ד; שיר השירים רבה פרשה ו' פס' י', א'; מדרש תהילים מזמור י"ח וכ"ב, ועוד.
2 לדוגמא ראה את דברי המהר"ל (נתיב התורה פ"י, בביאורו לגמרא (ברכות י"ב ע"ב) העוסקת בדרך הכריעה של ר' ששת בברכת מודים: "רב ששת כי כרע כרע כחיזרא כי קא זקיף זקיף כחיויא": "ביאור זה כי הכריעה הוא מצד השם יתב' אשר לפניו יכרע הכל, ולפיכך ראוי שיהיה בפעם אחד כי הוא יתב' אינו גשם אשר פעולתו הוא בזמן כאשר הדבר הוא מצד הש"י, ולפיכך הכריעה שהוא לפני השם יתב' היה בפעם אחד כחיזרא. אבל הזקיפה שהוא זוקף אף כי הפעולה זאת הוא מן השם יתב' שהוא זוקף כפופים, מכל מקום הויה זאת היא אל האדם הוא מקבל ההויה בזמן, ולא בפעם אחד, כמו שנברא העולם בזמן, שכל הויה צריך זמן, רק הכריעה שאין זה הויה לאדם, כי אדרבא שבזה האדם מבטל עצמו אל הש"י עד שאינו נמצא, ולפיכך ראוי שתהיה הכריעה בלא זמן רק בפעם אחד, רק דבר שהוא הויה באדם כי כל הויה היה בזמן, ותראה שכל הויית האדם הוא בזמן ובטול שלו בלא זמן כלל, ודבר זה הוא מבואר. ולכך אמר כי כרע כרע כחיזרא וכי זקיף זקיף כחויא, ודבר זה מבואר". הדברים האלוקיים נעשים בבת אחת, והדברים האנושיים נעשים בתהליכים האורכים זמן.