לחיות עם פרשת השבוע – מה הסיכוי שלנו?
אנחנו ביום קשה לעם ישראל בכלל ולבית הישיבה בפרט. בפיגוע הקשה בעלי נרצח אחיו של בוגר הישיבה. שוב אנו עומדים נוכח המאבק של עם ישראל באויביו.
ננסה לעסוק בענין זה, גם ביחס לפרשה.
בסוף הפרשה מתוארת מלחמת עוג מלך הבשן נגד עם ישראל, והנצחון עליו. הגמרא מפרטת ענין זה, בתחילת פרק תשיעי בברכות. המשנה אומרת (ברכות נ"ד ע"א):
הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל, אומר: ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה.
הגמרא מביאה כמה דוגמאות לכך:
תנו רבנן, הרואה מעברות הים ומעברות הירדן, מעברות נחלי ארנון, אבני אלגביש במורד בית חורון, ואבן שבקש לזרוק עוג מלך הבשן על ישראל, ואבן שישב עליה משה בשעה שעשה יהושע מלחמה בעמלק, ואשתו של לוט, וחומת יריחו שנבלעה במקומה – על כולן צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום.
ובהמשך מפרטים את המעשה עם עוג והאבן (ברכות נ"ד ע"ב):
אבן שבקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל – גמרא גמירי לה, אמר: מחנה ישראל כמה הוי, תלתא פרסי, איזיל ואיעקר טורא בר תלתא פרסי ואישדי עלייהו ואיקטלינהו. אזל, עקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה, ואייתי קודשא בריך הוא עליה קמצי ונקבוה, ונחית בצואריה. הוה בעי למשלפה, משכי שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא ולא מצי למשלפה, והיינו דכתיב: "שני רשעים שברת", וכדרבי שמעון בן לקיש, דאמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב "שני רשעים שברת", אל תקרי "שברת" אלא "שרבבת". משה כמה הוה, עשר אמות, שקיל נרגא בר עשר אמין, שוור עשר אמין, ומחייה בקרסוליה וקטליה.
תרגום: …אמר (עוג): מחנה ישראל כמה הוא, שלש פרסאות, אלך ואעקור הר בן שלוש פרסאות ואזרוק עליהם ואהרגם. הלך, עקר הר בן שלוש פרסאות והביאו על ראשו. והביא הקב"ה עליו נמלים ונקבוהו, וירד על צוארו. היה מבקש לשלוף אותו, נמשכו שיניו לצד זה ולצד זה ולא יכול היה לשלפו. וזהו שכתוב: שיני רשעים שברת", וכפי שדרש רבי שמעון בן לקיש: מהו שכתוב "שיני רשעים שברת", אל תקרא "שברת" אלא "שרבבת". משה כמה היה (גבהו)? עשר אמות, לקח גרזן בן עשר אמות, קפץ עשר אמות, הכהו (לעוג) בקרסולו והרגו.
המהר"ל בתחילת דבריו על הגמרא מעיר שמובן מהגמרא שהיה סיפור כזה באמת, ואין זו גוזמא, שהרי הגמרא אומרת שהרואה את האבן הזו צריך לברך אליה.
הרצון של עוג לזרוק הר על מחנה ישראל, מזכיר את הרצון של איראן לייצר פצצת אטום ולהטילה על מדינת ישראל היל"ת. כבר עוג, וחז"ל בגמרא, הבינו שיש שאיפה כזאת.
בדבריו (גור אריה על התורה, במדבר כ"א, ל"ה) עומד המהר"ל על עניינו של עוג העומד מול עם ישראל. עוג הוא מציאות גשמית. כל כולו עוצמה גשמית. מולו עומד עם ישראל שהוא מציאות רוחנית לגמרי.
גם כיום, איראן ושאר אויבינו חושבים שהכח יקבע את המציאות. מי שיש לו יותר כח ינצח במלחמה.
המציאות הרוחנית של עם ישראל מתבטאת בכך שבפועל הם קטנים, בלי ביטוי גשמי. כך אומר הכתוב (ישעיהו מ"א, י"ד): "אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב". ודרשו על כך חכמים (תנחומא בשלח, ט):" למה נמשלו ישראל לתולעת, מה תולעת אין כחו אלא בפיו, כך כח יעקב אינו אלא בפיהם, שנאמר (בראשית כז, כב) 'הקול קול יעקב והידים ידי עשו'".
התולעת הקטנה מכרסמת לאט לאט, ופתאום עץ גדול נופל. כך גם עם ישראל – כוחו בפיו, בכח התורה והתפילה.
עוג, בעל העוצמה הגשמית האדירה, לוקח הר ענק ורוצה להשמיד את עם ישראל. מה הסיכוי לעמוד מול זה?
אנחנו עומדים היום מול האיום האיראני. כמה מטורפים שיכולים ברגע אחד להחליט להטיל פצצת אטום – מה הסיכוי שלנו? גם בתוכנו אנחנו מרגישים כך. המון ערבי ודרוזי, חמוש בנשק חם בהסכמה שבשתיקה מצד המדינה – מה הסיכוי שלנו ביום פקודה, חלילה?
בתקופת הסכמי ה"שלום" עם הערבים, שמעתי ברדיו מדינאי מומחה, איש בטחון בכיר, והוא הסביר למה חייבים לעשות שלום. יש מסביבנו חצי מיליארד ערבים. מה הסיכוי שלנו לשרוד כאן אם נילחם בהם? חייבים לעשות שלום.
גם אותו אדם הבין ש"כוחנו בפה", אבל הוא חשב שלדבר על שלום זה מספיק… הוא לא קלט נכון מהו כוחו של עם ישראל בפיו.
מה הפתרון של הקב"ה? "קמצי" – התולעת הקטנה שכוחה בפיה. הכח הרוחני של התורה והתפילה הוא הכח החזק באמת. עוצמה לא נמדדת בק"ג או בק"מ. העוצמה הרוחנית – שאין לה הרבה ביטוי גשמי – מפוררת את כל הכח הגשמי. החידוש הוא, שהאנרגיה הגשמית פועלת נגד מי שמשתמש בה. עוג נפגע מההר שהוא רצה לזרוק על ישראל. כאשר משתמשים בכח הגשמי בצורה לא נכונה – הוא פועל נגד האדם. זהו חוק טבע שקבע הקב"ה בעולמו.
היכולת שלנו לעמוד מול אויבינו היא בכח הפה, בתורה ובתפילה. כך רומז הקב"ה למשה במי מריבה, כשהוא אומר לו לדבר אל הסלע. מפרש הנצי"ב ב"העמק דבר" (במדבר כ', ח'):
ודברתם אל הסלע. אין הכונה שידברו עם הסלע ויצוו אותו ליתן מים, שהרי אין הסלע בר שמיעה… אבל בילמדנו… פירוש ודברתם דבר הלכה אחת או פרק אחד… על כן צוה ה' להקהל עדה אל הסלע, ושם היה השכינה באותה שעה, ושמה יגיד משה ואהרן דבר הלכה ומוסר, וגם דבר הלכה מועיל לתפלה… והיה הרצון שידברו משה ואהרן דבר הלכה ותוכחה ואחר כך יתפללו בצבור לצד הסלע, ובזה ונתן מימיו.
במקום שבו מתעוררת בעיה – יש לפעול על ידי תורה ותפילה. זה מה שיהפוך את האנרגיה נגד מי שרוצה להזיק לעם ישראל.
ודאי שיש צורך בצבא. מצוות רבות בתורה עוסקות בדיני המלחמה. כשהיו יוצאים למלחמה היה כהן משוח בשמן המשחה שהיה מדריך את העם לקראת המלחמה. אך הכח להילחם הוא בכח התורה והתפילה.
כך היה מסביר ראש הישיבה בישיבה כרם ביבנה, את דברי הגמרא שהובאה לעיל, שהרואה "אבן שישב עליה משה בשעה שעשה יהושע מלחמה בעמלק" – צריך לברך על הנס. וכי היכן היה הנס של הנצחון על עמלק? לא בשדה הקרב?! לא! הנס היה במקום התפילה של משה. "ידיו של משה" הן שעשו את הנס. ההתרחשות האמיתית היא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ומכוחם מנצחים החיילים בשדה הקרב.
הרצי"ה זצ"ל היה אומר (תהלים כ', ח'): "אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר" – על הרכב ועל הסוסים. חשוב שיהיו רכב וסוסים, וחשוב לקרוא בשם ה' כשנלחמים בעזרתם.
כח התורה והתפילה הוא כמו התולעת שכוחה בפיה, והוא מפורר את העוצמה הגשמית. אז מתקיים (תהלים ל"ז, ט"ו): "חַרְבָּם תָּבוֹא בְלִבָּם וְקַשְּׁתוֹתָם תִּשָּׁבַרְנָה" – החרב שמופנית נגדנו מתהפכת לפגוע באויבינו. אנו מרבים לשיר את הפסוק הזה בישיבה, ובע"ה הוא יתקיים גם באיראן. ככל שירצו להזיק לנו יותר, כך זה יפגע בהם יותר.
עוג לא חשב שנמלים ותולעים זה איום שיש להתייחס אליו. אבל זה מה שהפיל אותו בסופו של דבר. גם אויבינו לא רואים בכוחנו הרוחני איום – אבל אנו יודעים שזה הכח ששומר עלינו ויפעל נגד אויבינו.
נתאמץ להגביר חיילים בתורה, ולראות בעינינו את קיום הפסוק "חַרְבָּם תָּבוֹא בְלִבָּם וְקַשְּׁתוֹתָם תִּשָּׁבַרְנָה", בע"ה.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.