אמירה, דיבור, ושלום
אמירה
שם הפרשה, "אמור", לכאורה מבטא דבר שולי. הלוא העיקר הוא תוכן הדברים, והאמירה הינה כלי למסירתם. מדוע כאן נקבע שם הפרשה על פי הכלי2?
עיון בפסוק הראשון בפרשה מראה שהתורה הדגישה את השורש: א.מ.ר:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה
אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן
וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם
לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו:
רש"י מפרש:
אמור ואמרת – להזהיר גדולים על הקטנים.
ועדין יש להבין את החזרה על השורש: א.מ.ר.
בזוהר הקדוש מבואר3:
"אמור אל הכהנים" – ר' יצחק אמר: אמור אל הכהנים בלחישו. כמה דכל עובדיהון דכהני בלחישו, כך אמירה דלהון בלחישו. "אמור ואמרת" – זמנא חד ותרין זמנין לאזהרא להו על קדושייהו בגין דלא יסתאבון.
תרגום:
ר' יצחק אמר: אמור אל הכהנים, בלחש. כמו שכל עבודות הכוהנים הם בלחש, כך אמירה שלהם בלחש. "אמור ואמרת", היינו פעם אחת ושתי פעמים, להזהירם על קדושתם כדי שלא יטמאו.
למרות שתוכן האמירה לכוהנים הוא הגבלות חמורות שמוטלות עליהם, ובמיוחד על הכוהן הגדול, ואמירות אלו כוללות אזהרות – להזהיר גדולים על הקטנים, נאמרים הדברים בלשון רכה, בלשון אמירה4:
כה תאמר – בלשון הזה וכסדר הזה:
לבית יעקב – אלו הנשים, תאמר להן בלשון רכה:
ותגיד לבני ישראל – עונשין ודקדוקין פרש לזכרים. דברים הקשין כגידין.
מנין נובעת לשון רכה זו של אמירה?
אומר הזוהר הקדוש בתחילת הפרשה5:
"אמור אל הכהנים בני אהרן" – מ"ט הכא בני אהרן? וכי לא ידענא דבני אהרן נינהו? אלא: בני אהרן ולא בני לוי, דאהרן דהוא שירותא דכל כהני דעלמא, דביה אתרעי קודשא בריך הוא מכלא, בגין למעבד שלמא בעלמא. ובגין דאהרן ארחוי סליקו ליה להאי, דכל יומוי דאהרן הוה משתדל לאסגאה שלמא בעלמא, ובגין דארחוי כך, סליק ליה קודשא בריך הוא להאי למיעל שלמא בפמליא דלעילא, ובגין כך: "אמור אל הכהנים בני אהרן".
תרגום:
"אמור אל הכוהנים בני אהרון" – שואל, מהו הטעם שכתוב כאן: "בני אהרון"? וכי איני יודע שהם בני אהרון? ומשיב, אלא: "בני אהרון" מלמדנו, ולא: "בני לוי", כי אהרון הוא התחלה לכל כוהני העולם, כי בו בחר הקב"ה מכל, כדי לעשות שלום בעולם. ומשום שדרכיו של אהרון העלו אותו לזה. כי כל ימיו של אהרון היה משתדל להרבות שלום בעולם. ומשום שדרכיו כך, העלהו הקב"ה לזה, לכהונה, שיכניס שלום לפמליה של מעלה. כי על ידי העבודה שלו, הוא גורם זיווג קב"ה ושכינתו, ונעשה שלום בכל העולמות. ומשום זה: "אמור אל הכוהנים בני אהרון".
יאה אמירה נעימה לבני אהרון, שמדרגתו: "אוהב שלום ורודף שלום", גם כשתוכן הדברים אזהרות וסייגים.
דיבור
בדיבור שונה לחלוטין אנו נתקלים בסוף הפרשה6:
וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי: וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן:
הכתוב מזהה את אמו של המקלל, ולא בכדי7:
ושם אמו שלמית בת דברי – שבחן של ישראל שפרסמה הכתוב לזו, לומר, שהיא לבדה היתה זונה:
שלמית – דהות פטפטה שלם עלך, שלם עלך, שלם עליכון, מפטפטת בדברים שואלת בשלום הכל:
בת דברי – דברנית היתה מדברת עם כל אדם, לפיכך קלקלה:
אמנם זנות זו באה עליה בשוגג, אך הכתוב מותח עליה ביקורת סמויה: דיבור יתר שהייתה נוהגת בו, גרם לה שתקלקל.
במבט ראשון, דרישה בשלום כל אדם נראית לנו חיובית, אך יש לכך גבולות: כאשר נפרצים גדרי הצניעות, נחשב הדבר קלקול8.
השלום של שלומית נבוב מתוכן. אינו נובע מתכונה פנימית של שלום, כתכונתו של אהרון. אדרבה, לעומת אהרון איש החסד, שלומית באה ממטה דן, שורש הדין, ובנה כבר השתמש בכוח הדיבור באופן הנורא ביותר: "ויקב… את השם ויקלל"!
כאשר השלום מופיע באופן מוחצן, ללא אמת פנימית, סופו לבוא לידי מריבה וקללה9. אך כאשר השלום נובע מתוך אמת פנימית, ניתן להשתמש בכוח זה גם להטיל סייגות על הבנים ולחנכם: "להזהיר גדולים על הקטנים".
1 את גרעין הדברים שמעתי מהרב ויצמן בשיחת ליל שבת קודש פרשת אמור.
2 לשם הפרשה יש משמעות, והוא לא נקבע באופן שרירותי על פי תחילת הפרשה. לדוגמה: פרשת נח פותחת: "אלה תולדות נח", ופרשת תולדות פותחת: "אלה תולדות יצחק בן אברהם". בכל זאת, זאת נקראת: "נח", וזאת: "תולדות", ואכמ"ל.
3 דף פ"ח ע"ב.
4 רש"י שמות י"ט, ג.
5 דף פ"ח, ע"א.
6 ויקרא כ"ד, י-יא.
7 רש"י שם.
8 כידוע, החסד והאהבה, כשבאים במינון הלא נכון, עלולים להפוך לגילוי עריות: "ואיש אשר יקח את אחותו…וראה את ערותה…חסד הוא" (ויקרא כ', יז).
9 ומי אינו רואה זאת אצל חסידי ה"שלום", אשר מרחמים על אכזרים ומתאכזרים אל רחמנים.