לחיות עם פרשת השבוע – עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה
6ביטוי זה נאמר בהשראת מקורות הקשורים לפרשת השבוע.
כך נאמר (ויקרא כ"ב, כ"ז):
שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה'.
דרשו חכמים (בבא קמא ס"ה ע"ב):
אמר רבא: שור בן יומו קרוי שור, איל בן יומו קרוי איל.
האדם מתקדם במדרגות – בתחילה הוא קרוי תינוק, אחר כך הופך לאיש. כאשר התורה אומרת "איש", זה ממעט קטן. השור – מן היום שבו נולד – כבר הוא נקרא שור על ידי התורה.
בזוה"ק (ח"ג, צ"א ע"ב, בתרגום) עומדים חכמים על נקודה זו בהרחבה:
בוא וראה, אדם שנולד, לא נתמנה עליו כח מלמעלה עד שנמול, כיון שנמול נתעורר עליו התעוררות הרוח שלמעלה. זכה לעסוק בתורה נתעורר עליו התעוררות יתרה, זכה ועשה מצוות התורה נתעורר עליו התעוררות יתרה. זכה ונשא אשה זכה והוליד בנים ולמד אותם דרכיו של המלך הקדוש, הנה אז, הוא אדם שלם, שלם בכל.
אבל בהמה שנולדה, באותה שעה שנולדה, הנה אותו הכח שיש לה בסוף יש לה בשעה שנולדה, והוא נתמנה עליה. ומשום זה כתוב, "שור או כשב או עז כי יולד", עגל או טלה או שעיר או גדי לא נאמר, אלא שור או כשב או עז, כי מה שיש לה בסוף יש לה בשעה שנולדה.
אנו רואים בחוש את צורת הבריאה האלוקית, שיש בה הבדל בין האדם, שהתפתחותו אורכת זמן רב, ובין הבהמה. חז"ל מעמידים אותנו על משמעותה של בריאה זו, ודרכה נוכל להבין את הנהגתו של הקב"ה בעולם ואת התהליכים העוברים על העולם.
מדען רוסי בשם פבלוב עשה ניסוי שמטרתו לבדוק את קצב ההתפתחות של האדם מול הקוף. הוא לקח את בנו יחד עם קוף שנולד באותו יום, והשוה את קצב ההתקדמות שלהם. מובן, שבשלב הראשון 'הוביל' הקוף בהפרש ניכר. עוד בטרם התהפך התינוק מהבטן לגב, הקוף כבר רץ, קפץ ושיחק, וכשהתינוק רק למד ללכת הקוף כבר עמד להקים משפחה…
מתי מתחיל האדם לעקוף את הקוף? כאשר מתחיל התינוק לדבר. אז הוא מתפתח שכלית ומוטורית, ובסופו של דבר, כולנו יודעים מי שם את מי בכלוב…
מלבד משמעותו של הניסוי ביחס להגדרתו של האדם כמדבר, הוא ממחיש לעינינו את ההבדל בזמן ההתפתחות בין האדם והבהמה.
מהי הסיבה לכך? אדם הוא מלשון אדמה. האדמה – כולה פוטנציאל. אין כוחותיה גלויים וניכרים כלפי חוץ. מבט חיצוני על האדמה מראה שממה. אולם – אם רק נשים זרע באדמה, יתגלו הכוחות הגנוזים באדמה, והיא תוציא עצים ופרחים.
היציאה מן הכח אל הפועל הכלולה בשמו של האדם, היא תהליך האורך זמן רב. כאשר צריך לגלות כוחות גנוזים – נדרשים תהליכים מורכבים ולשם כך נדרש זמן רב. האדם הוא צלם אלקים, יש בו כוחות רבים שעתידים להתגלות בחייו, ועל כן התפתחותו דורשת זמן רב. הגוף צריך להכיל נשמה גדולה וכוחות רבים, והוא צריך להיות חזק ומותאם לגודל התפקיד המוטל עליו. תפקידה של הבהמה מסתכם בחתום המוטורי, ולשם כך אין צורך בזמן הבשלה והכנה ארוך.
אמרו חכמים (יבמות ס"א ע"א):
…"ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם", אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם…
אצל עם ישראל באה לידי ביטוי מעלת האדם, הדורשת זמן רב להשלמתה ולהופעתה המלאה.
"אומה בת שנתה קרויה אומה". ארצות הברית, למשל, נמצאת על במת העולם כ-200 שנה, וכבר היא אימפריה השולטת בעולם כולו. עם ישראל מסתובב בעולם כבר אלפי שנים עם התרמיל על הגב, ועדיין לא בא אל המנוחה ואל הנחלה. עדיין אנו תלויים בחסדיה של האומה האמריקאית.
אך זהו המצב מפני שטרם למדנו לדבר – לומר לעולם את דברנו, את מטרתנו ואת יעודנו. אנו בטוחים שהיום הזה יגיע, ומבינים כי דרוש זמן רב כדי להגיע אליו.
במקום נוסף אומר הזוה"ק (ח"ב קפ"ח ע"א, בתרגום):
אני זוכר פעם אחת, שהייתי הולך עם ר' אלעזר, פגע בו הגמון. אמר לו לר' אלעזר: יודע אתה מתורת היהודים. אמר לו: אני יודע. אמר לו: אין אתם אומרים שהאמונה שלכם אמת ותורתכם אמת, ואנו אמונתנו שקר ותורתנו שקר. והרי כתוב, "שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר". אנו מימי עולם עומדים במלכות ולא סרה ממנו לעולם, דור אחר דור, הרי, "תכון לעד" ודאי. ואתם זמן מועט היה לכם מלכות ומיד סרה מכם. והמקרא נתקיים בכם, שכתוב "ועד ארגיעה לשון שקר". אמר לו: ראיתי בך שאתה חכם בתורה, תפח רוחו של איש ההוא. אילו אמר הכתוב 'שפת אמת כוננת לעד', היה כמו שאמרת, אבל לא כתוב אלא "תכון לעד", עתידה שפת אמת שתכון, מה שאין כן עתה, שעתה שפת שקר עומדת, ושפת אמת שוכבת עפר. ובזמן ההוא שהאמת יקום על עומדו ותצמח מן הארץ, אז "שפת אמת תכון לעד וגו'". אמר לו הגמון ההוא: אתה צודק, ואשרי עם התורה שירשו האמת. לאחר ימים שמענו שנתגייר.
תשובתו של רבי אלעזר מבטאת את האמונה הגדולה שהיתה לו. אנו יודעים היום מה עלה בגורלה של מלכות רומי, אך רבי אלעזר לא ידע זאת. אדרבה, הוא ראה את רומי ואת הנצרות בשיא תפארתם, כשהיה נראה שהם יעמדו לעולם. אולם, ר' אלעזר בטוח בכך שמלכותם היא זמנית, ויבוא יום בו תתגלה האמת של מלכות ישראל.
כדי לעמוד על העומק שבתשובתו, נמשול משל.
דוד עשיר ביותר, שאין קצה לאוצרותיו, רוצה לתת מתנה לאחיינו. הוא אומר לו: כל מה שתבקש – אתן לך. רק תאמר מה אתה רוצה – ותקבל הכל.
המשך ההתרחשויות תלוי בגילו של האחיין. אם הוא בן שנה, הוא יגיע למסקנה שכדאי לו לבקש סוכריה גדולה על מקל. בגיל שנתיים – חבילת סוכריות. בגיל שלוש – אופניים עם צופר… אם יהיה אדם בוגר – הוא יבקש מתנה ראויה, גדולה ומשמעותית.
ההורים, מן הסתם, ינסו לשכנע את הילד שיחכה. לא כדאי לבקש את המתנה עכשיו, אלא בגיל מבוגר יותר, כשתדע מה באמת אתה צריך. אבל הילד לא מוכן להקשיב. הוא בוכה, נשכב על הרצפה ורוקע בידיו וברגליו – אני רוצה סוכריה עכשיו!
אבות האומה, אומרים חז"ל, לא בקשו לעצמם דבר. כל מהותם היא בשביל העתיד, בשביל התולדות. מה יכלו האבות לבקש? כל מתנה שיבקשו הרי היא כסוכריה, לעומת הגודל שעתיד להתגלות בעולם. העולם היה עדיין כילד קטן, שאיננו יכול להכיל את הגודל שעתיד להתגלות בעתיד.
כך אומר רבי אלעזר להגמון. אנו מחכים לעתיד, כדי שמה שנקבל יהיה הדבר הגדול ביותר – הופעת האמת האלוקית בעולם. לכם אין סבלנות, אתם חיים את הרגע. קחו את המלכות עכשיו. תרגישו שקיבלתם הרבה מאוד, אבל בעצם זה דבר קטן לעומת מה שעתיד העולם לגלות ולקלוט מהאמת האלוקית בהמשך.
ההגמון קלט את העומק שבתשובתו של רבי אלעזר. הוא הבין שהשלטון בימיה של רומי הוא קטן, שהעולם עתיד להתפתח עוד הרבה יותר – כפי שאנו רואים בעינינו, וכפי שאנו מאמינים שיהיה בעתיד ביתר שאת.
אנו מחכים בסבלנות, עד שנדע מה באמת אנו יכולים לבקש. אז גם נהיה ראויים לקבל את האור הזה, עם כל גודלו ועוצמתו.
עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, אלא שמח בה, מכיון שדרך ארוכה מובילה ליעד גדול. לכן אנו לא מחפשים קיצורי דרך, שמובילים לדברים קטנים.
הבנה זו קשורה לשתי נקודות נוספות בפרשה.
א. ההשראה למשפט "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" היא משתי אמירות של הרב קוק זצ"ל, האחת עוסקת בעניינה של הכהונה, שבה עוסקת גם הפרשה (אורות עמ' נ"ד):
הכהונה, האמצעות בין האדם לאלהים על ידי הבחירים היותר עליונים שבאדם, איננה אמצעות כי אם תכיפה הגונה. כשהאדם הפרטי מתקרב לאלהים איננו מתקרב על ידי כחותיו הפחותים, על ידי נטיותיו השפלות, כי אם על ידי העליונות שבקרבו, והצד העליון שבו ממשיך את הכל לצד החיים הבהירים האלהיים. כן גם האורגן הלאומי, וגם האנושי, איננו ראוי ואיננו יכול להתקרב אל האלהים בקטנו, בכחותיו הדלים, בהרגשותיו המהוממות ומטורפות בין גלי חיי החושים הטורפים אותו. לכן מאציל האדם חלק עליון מקרבו, מקרב קבוציו, לשם התקרבותו כולו לאלהים. הכהן החסיד העליוני, המלא חסד ודעה עליונה, הוא יודע את האלהים באמת, ועל סמך דעתו והרגשתו העליונה נסמך הוא העם כולו, בעתים שזרם החיים השלם מאחד את העם עם העליונים שבבניו… הנטיה ליסוד הכהונה היא נטיה קבועה באדם, נובעת היא ממעמקי הרגשתו הפנימית. רק על ידי פתוח ארוך תגלה לפנינו בכל אורה, ואנחנו, כדרכנו שלא להתירא מדרך ארוכה, הננו הולכים וסוללים לאטנו את הדרך הזה אשר החלונו מימות עולם שלנו לסלול אותו…
הרבה זמן דרוש כדי שתבשיל בקרבנו ההבנה שהכהונה, המבטאת את החלק העליון שבאדם ובישראל, היא האמצעי בין האדם ואלוקיו, והיא זו שתמשוך אחריה את כל האנושות כולה. עוד נכונה לנו דרך ארוכה כדי לבסס את מעמד הכהונה בקרבנו. אך אין אנו מתייראים מפני הדרך הארוכה.
הכהונה היא דוגמא לדרכו של עם ישראל באופן כללי – הערכים הגדולים דורשים זמן רב כדי להופיע בצורה נכונה ושלמה, והאומה סוללת לאיטה את דרכה אל שלמותה.
ב.האמירה השניה קשורה לספירת העומר, כפי שמבאר הרב קוק זצ"ל את עניינה באגרת מרוממת שכתב לבנו, הרצי"ה זצ"ל (אגרות ראי"ה ח"ג, אג' תשע"א):
וגאון יעקב הולך הוא ומושך משך ענות צדק בכל תועפות רוחו ובכל היקום. מכיר הוא את הקוטן מתוך הגודל, את הגלוי מתוך הנעלם, שומע הוא את דפיקת השעות והרגעים מתוך רגשת הרת עולמים של נצחי נצחים, והולך הוא וחוצה בעזוז נצחו, בתוך שטפי גלי הזמנים, ומימיהם וימי שאונם כהמון מים כבירים לא יבעתוהו. יודע הוא כי כחם כח עובר הוא, ועמו עזוז נצה והוד ממקור חיי העולם, אשר בחילו ישוב ויחיה גם כל מתי עולמים, בנצחו ינצח כל רגעים שוטפים, אשר נהיו לימים ושבועות ויקוו במעין הנצח, בים החירות העליון, אשר על שפתו מזה ומזה יעלה כל עץ, אשר פריו למאכל ועלהו לתרופה.
עם ישראל ניגש לכל רגע מתוך הבנה שהוא חלק מן הנצח והוא בונה את הנצח. על כן אנו מתייחסים לכל רגע בצורה רצינית – הוא חלק מן הנצח, ואפשר לעשות בו דברים שיקדמו את הופעת האמת האלוקית הנצחית.
הרגעים הופכים לימים, והימים לשבועות. זו משמעותה של ספירת העומר, המלמדת כי הימים והשבועות שאנו סופרים מובילים ל"ים החירות העליון", לחג השבועות שאליו הולכים כל נחלי הזמן. מתוך גודלו של יום זה מקבלים כל הרגעים המובילים אליו את מימד הנצח.
על כן אין אנו מפחדים, "מים כבירים לא יבעתוהו". האומות צריכות לפחד מן הרגעים הקשים – מה שלא יספיקו לעשות היום – לא יוכלו לעשות בעתיד. העתיד אינו שייך להן. אנו איננו מפחדים. אנו נעשה את הכל בעתיד, בצורה גדולה ושלמה. מכח העתיד הגדול אנו עוברים את כל גלי הים העכשויים. הם אינם מפחידים אותנו אלא מאתגרים אותנו – הקשיים מעוררים אותנו לשאול מה אנו יכולים לעשות כדי להביא את העולם להיות ראוי לעתיד הגדול שנכון לו. כיצד אנו יכולים להכין את העולם לקלוט את האור האלוקי שיופיע במציאות.
זהו תפקידנו. אין אנו שולטים על הנצח, אך הרגע שבו אנו חיים נמצא בשליטתנו. אנו יכולים להחליט האם נעשה ברגע זה דברים טובים ומועילים לטובת הנצח. החידוש הוא שהנצח בנוי מרגעים. ראיית הנצח לא מובילה אותנו לזלזל ברגעים הקטנים, אלא לשמוע את תקתוק השעון מתוך מבט של נצח. "דפיקת השעות והרגעים" בונה את הנצח. ספירת העומר מלמדת כי בכל יום שעובר אנו יכולים לרומם את העולם ולהתקדם עוד לקראת מטרתו.
היכולת לפעול בהווה נובעת מהבטחון המלא שלנו בנצח ישראל. אנו מאמינים באמונה שלמה שיגיע היום שבו עם ישראל יאמר את דברו בעולם. זהו תהליך ארוך, אך אורכו מלמד על מעלתנו, ואנו בטוחים שנגיע ליום בו המעלה תופיע בעולם.
אנו מתפללים על כך שהדברים יקרו מהר: "במהרה בימינו", "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח". אך אנו לא מבקשים שהמהירות תהיה על חשבון הגודל – אין אנו רוצים שיגיע מהר ובקטן, אלא שהקב"ה יזכה אותנו שהעולם יהיה ראוי להופעת האור האלוקי הגדול במהרה. אנו צריכים לעשות את המוטל עלינו כדי שזה יהיה מהר, ואז בע"ה הקב"ה ישיב לנו כגמולנו וימהר את הופעת הימים הגדולים.
יש סערות קשות, והן גובות את המחיר שלהן, אך אנו בטוחים שנעבור את כל הסערות, ונעשה את המוטל עלינו, כדי להביא את האור האלוקי לעולם. לזה נברא העולם ולזה הוא יגיע, בעבודתנו ובעזרת ה'.
תודה רבה מחזק ממש רבה גבוהה אשרייך