לחיות עם פרשת השבוע – שמרנות והתחדשות
ברוב השנים קוראים יחד את פרשות "נצבים" ו"וילך". הביטוי "נצבים וילך" הוא ביטוי מעניין, כי הוא מכיל שתי מילים עם הוראות הפוכות.
נצבים – "בקומה זקופה", בעמידה. "וילך" – הליכה, תנועה ושינוי.
פרשות אלו נקראות בכל שנה לפני ראש השנה, ויש בבחינת "נצבים וילך" הכנה לראש השנה.
אנו עוברים משנה לשנה. יש כאן שינוי. "באחד באלול ראש השנה לישיבות", ואנו מתחילים שנה חדשה. התלמידים החדשים בישיבה, ולא רק הם, עוברים ממציאות חיים אחת למציאות אחרת. בישיבה יש צורת חיים שונה והסתכלות שונה. במצב כזה, חשוב לשמור על שתי הבחינות. חשוב להיות "נצבים", וחשוב גם ללכת. צריכים לשמור על עוגן חזק, אבל להיות פתוחים להתקדמות ולשינוי.
רש"י (דברים כ"ט, י"ב) מביא את מדרש חז"ל:
דבר אחר, "אתם נצבים", לפי שהיו ישראל יוצאין מפרנס לפרנס ממשה ליהושע, לפיכך עשה אותם מצבה כדי לזרזם, וכן עשה יהושע וכן שמואל (שמואל א' יב, ז): "התיצבו ואשפטה אתכם", כשיצאו מידו ונכנסו לידו של שאול.
כשעוברים מהנהגה להנהגה חשוב לשמור על יציבות.
ר' צדוק הכהן מלובלין מרחיב בענין זה (פרי צדיק נצבים, ג'):
הענין הוא שכל שופט ומנהיג הדור יש לו דרך וסדר מיוחד בהליכתו ובהנהגתו בהקדושה כמו למשל הנהגת משה רבינו ע"ה והליכתו היה למעלה מסדר העולם הזה בכל עניני והנהגת האדם כמו באכילת המן שהיה בזכותו והיה לחם מן השמים וכל עסקיהם היה רק בתורה וכמו כן בכל ענינים שהם בפנימיות בקדושה. ואחר זה יצאו מדעת משה לדעת יהושע להשתמש ולעבוד בהנהגה של יהושע ועסקו היה דוקא על ידי קדושת הארץ ולעסוק בעבודת הארץ כידוע. ומפני זה הוצרכו לעשות אותם מצבה שיהיו נצבים בדעתם שלא יתבלבלו על ידי התחלפות ההנהגה בעניני הקדושה רק שישארו על עומדם בעמידה קיימת בהקדושה מהנהגה שהיה להם מכבר. ובכח הזה יהיה להם ביכולת להגיע מחדש להקדושה של הנהגה שניה.
השינוי מההנהגה של משה להנהגה של יהושע הוא דרמטי. במדבר הכל היה ניסי. האוכל, עמוד האש והענן. בארץ ישראל עוברים להנהגה טבעית, מלחמות, התיישבות, "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל". זה שינוי גדול ממה שהיו ישראל רגילים במדבר.
בארץ ישראל, דווקא משום מעלתה הרוחנית, ההנהגה איננה בניסים גלויים אלא בדרך הטבע.
הזכרנו בעבר את דברי רבי נחמן לתלמידו (חיי מוהר"ן, קל"ה):
אמר אז לרבי יודל, שרוצה לנסוע לארץ ישראל, ורבי יודל ברך אותו ואמר לו: רבנו, בודאי אתם רוצים לפעול שם דבר גדול, יהי רצון, שהשם יתברך יעזור אתכם, שתזכו לפעול שם מה שאתם רוצים. ונענע לו ראשו על ברכתו. אחר כך אמר: הייתי יכול לפעול מבוקשי וחפצי וענייני, שאני רוצה לפעול גם פה על ידי תפילות ובקשות ותחנונים לבד, ולא הייתי צריך לנסוע לארץ ישראל, רק החילוק, שכשאזכה להיות בארץ ישראל, אזכה לקבל השגתי על ידי לבושים, אבל כאן בחוץ לארץ לא אוכל לקבל השגתי על ידי לבושים, רק בלא לבושים, וזה החילוק שבין קדושת שבת לקדושת יום טוב. ופתח לו לרבי יודל הנ"ל הסדור של האר"י זכרונו לברכה והראה לו בכוונות, שזהו החילוק בין שבת ליום טוב, שבשבת האור מלובש בלבושין, וביום טוב האור בלא לבושין, כידוע.
גם בחו"ל אפשר להגיע להשגות גבוהות. אך אין זו ההנהגה הטבעית וזה לא מלובש בחוקי הטבע.
אומרים, שמי שנמצא באומן בראש השנה מקבל "מכת חשמל רוחנית". עם זאת, הוא עומד בזה וממשיך לחיות. משל למה הדבר דומה, לאדם שמניח סוללה של 1.5V על הלשון. הוא מרגיש זרם חשמלי, זה מקפיץ אותו – אבל הוא נשאר בחיים. אם אדם ישים את לשונו על תחנת הכח בחדרה – הוא יהפוך מיד לעפר ואפר. כדי להשתמש בחשמל מתחנת הכח הוא עובר הרבה שנאים ומעברים עד שהוא מגיע למכשיר החשמלי בבית.
באומן, העוצמה הרוחנית היא של סוללה. זה גורם למכת חשמל – אבל נשארים בחיים. יש כאלה שזה מתאים להם ובונה אותם.
ארץ ישראל היא ברמה רוחנית של תחנת כח. צריך הרבה שנאים ולבושים כדי שנוכל לקלוט את האור של ארץ ישראל. אבל אחרי כל הלבושים – זהו האור האלוקי של ארץ ישראל, ש"עיני ה' אלוקיך בה". אדם מרים את עיניו לשמים – ורואה את "עיני ה'". אי אפשר לעמוד בזה בלי לבושים והסתרות של האור. בארץ ישראל אנו רוצים את האור האלוקי בצורה מלובשת, בדרך טבעית. בארץ ישראל אין מכות חשמל.
לפעמים נדמה לנו שהדברים בארץ מתנהלים בצורה טבעית, ויש הרבה בעיות וקשיים. אך אנו צריכים לזכור שהכל מונהג בהנהגה אלוקית. יש כאן אור אלוקי אדיר שמתלבש בממשלה כזו ואחרת ובכל מיני קשיים ובעיות.
כשעוברים מהנהגה להנהגה יש חשיבות לשמור על יציבות, כי השינויים גדולים ומשמעותיים. לא לחינם פחדו המרגלים מהשינוי שעם ישראל יעבור בכניסה לארץ. הם הבינו שהם כבר לא יהיו המנהיגים, וצורת ההנהגה תתחלף לחלוטין.
נתאר לעצמנו, שלעיירה של הסבא של הסבא שלנו מגיע שליח ואומר: בואו לארץ ישראל. אנחנו בדור של גאולה. אבל עליכם לדעת, שבארץ ישראל יש הרבה שינויים. כאן בעיירה, המנהיג הבלעדי הוא הרב. הוא שר הפנים ושר החוץ, שר החינוך ושר הרווחה, וכל הדברים נחתכים על פיו. בארץ ישראל – יהיו שרים לכל ענין, והרב יצטרך לבקש מהשר בקשות.
אתם באים לארץ ישראל או לא?
התשובה לא פשוטה בכלל. רבים היו עונים – כמו המרגלים – אנחנו לא רוצים את זה. אם השרים לא סרים למשמעתם של הרבנים – אז אנחנו לא רוצים לבוא לארץ ישראל.
המעבר מהגלות לארץ ישראל הוא מסובך. ובכל זאת, עם כל הקשיים – בארץ ישראל אנו פוגשים אור אלוקי גדול מאוד, דרך הלבושים. זו חויה חשובה, וראוי לחשוב על כך כשלומדים תורה בארץ ישראל וכשפוגשים דברים שונים. אנחנו בדור גדול וכנראה אנו מתאימים לכך. צריך להבין שאנו חיים באור גדול מאוד שמגיע אלינו בלבושים רבים.
נעסוק בדרשה נוספת של חז"ל על פרשת וילך (תנחומא וילך, א'):
"וילך משה וידבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל", אין "וילך" אלא לשון תוכחה שנאמר (תהלים מו): "לכו חזו מפעלות אלהים". בסוף קהלת כתיב: "דברי חכמים כדרבונות" (קהלת יב), מה דרבן זה מכוון את הפרה לתלמיה אף דברי תורה מכוונות לב לומדיהון לדרך טובה, "וכמסמרות נטועים", מה מסמר זה קבוע אף דברי תורה קבועים, ומה נטיעה פרה ורבה אף דברי תורה פרין ורבין למצוא בהם טעם, "נתנו מרועה אחד", אף על פי שהללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין כולן אמרן משה מפי הגבורה. "וכמשמרות נטועים", כתוב בשי"ן, לומר שיש בתורה כ"ד ספרים כמנין משמרות שהעמיד דוד, לכך נכתב בשי"ן, וכן בדברי הימים נכתב דויד מלא שהוא בגימטריא ארבע ועשרים כנגד ארבע ועשרים משמרות שהעמיד דוד.
בדרשה זו מובא ביטוי נוסף שיש בו שני הפכים: "מסמרות נטועים". המסמר תקוע במקום אחד ואינו זז ממקומו. שמא תאמר שגם דברים תורה עומדים ללא שינוי, ללא התפתחות והתחדשות? על כן כתוב גם "נטועים". כשם שהעץ הנטוע מוציא פירות בכל שנה, כך דברי התורה מתחדשים.
המסמר בדרך כלל תקוע. העץ נטוע. כאן מדובר על "מסמרות נטועים". הרי זה מעין "נצבים וילך". המסמר ניצב במקום אחד, והנטיעה משתנה ומתקדמת, בחי' "וילך". ההתקדמות היא על ידי התוכחה. אם אדם לא שומע תוכחות, שום דבר לא מקדם אותו. כשאדם שומע תוכחות, לומד מוסר, הוא רואה שתובעים ממנו תביעות, הוא דן בזה עם עצמו – וכך הוא מתקדם.
במדרש יש ענין נוסף: הדרבן שמכוון את הפרה לתלמיה. יש דרך. התורה מתוה לנו את הדרך בה אנו צריכים ללכת. בתוך הדרך אפשר להתקדם ולהתחדש. אחרי שיש "דרבנות", אפשר שהמסמר יהיה נטוע.
אנו נמצאים בדור שיש בו הרבה שינויים, וחשוב לאמץ את שתי הבחינות, גם "נצבים" וגם "וילך". כשיש לאדם עוגן חזק בתורה ובאמונה, הוא יכול לעבור שינויים רבים וגדולים בהצלחה.
לפעמים אנשים מעדיפים להיות רק בבחינת "נצבים". הם מפחדים משינויים. בחור מגיע לישיבה והוא כבר חושב על המפגש עם החבר'ה במוצ"ש כשיחזור הביתה. הוא כבר שומע את האמירות: מה קרה, נהיית דוס? הפחד מהאמירות הללו גורם לו לכך שכבר בישיבה הוא חושש מהשינוי. לפעמים גם קורה ההיפך. בחור מגיע לישיבה ומתלהב מהדברים החדשים שהוא שומע, והוא עושה שינוי גדול בלי להיות "ניצב", בלי עוגן חזק שקושר אותו למי שהוא.
המדרש עומד על כך שכתוב "מַשְׂמְרוֹת". יש בזה גם בחי' של שמרנות. חשוב להיות שמרנים, אבל גם פתוחים לשינויים.
יש כאן דברים שדורשים עבודה והתבוננות. איך מצליחים באמת לשמור על שני הצדדים, לא בקלות דעת אלא בצורה עמוקה ומשמעותית.
זוהי העבודה של "לחיות עם פרשת השבוע".
אנו עומדים ערב ראש השנה, עוברים משנה לשנה. נזכה בע"ה לבחי' "נצבים וילך", להיות יציבים וחזקים יחד עם הליכה בדרך טובה, לאורך ימים ושנים טובות בבריאות הרווחה ושמחה לכולם, ובשורות טובות.
שנה טובה ומתוקה.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.