לעשות טוב לכל יהודי
6הרב מלובביץ' מזכיר פעמים רבות בשיחותיו פתגם של הבעש"ט, שהיה נראה לי בהשקפה ראשונה מוגזם, אך אחר העיון בו, יש בו משמעות עמוקה.
הבעש"ט אמר לר' מרדכי הצדיק, אחד מתלמידיו, כך:
נשמה ממתינה למעלה אלפי שנים לירד למטה ולהתלבש בגוף, כדי לעשות ליהודי טובה בגשמיות ובפרט ברוחניות. נשמה מתייגעת בגוף במשך שבעים-שמונים שנה כדי לעשות ליהודי טובה בגשמיות ובפרט ברוחניות.
זו אמירה מדהימה. אלפי שנים מחכה הנשמה בעולם העליון, ולאחר מכן יורדת לעולם הזה וסובלת את שהותה בתוך הגוף החומרי במשך עשרות שנים, וכל זה כדי לעשות ליהודי טובה. אם יש לך הזדמנות לעשות טובה ליהודי, אל תתחמק – אולי בשביל זה באת לעולם, אולי כל ימי חייך מכוונים לנקודה הזו?!
כל התורה והמצוות והתפילות של אדם הם מעטפת לנקודה הזו של עשיית טובה ליהודי, שהיא מטרת החיים של אותו אדם.
במבט ראשון זה נראה מוגזם – כל החיים הם בשביל עשיית טובה ליהודי?
אך נזכרתי בדבריו של הרמב"ם בהקדמת המשנה (עמ' נ"ט במהדורת הרב שילת):
כי הוא (איש סכל ועשיר) יצוה לעבדיו לבנות ארמון נשא או לנטוע כרם גדול, כמו שעושים המלכים ומי שמדמה למלכים, ויהיה אותו הארמון מזומן לחסיד שיבוא בזמן מן הזמנים ויחסה יום אחד בצל קיר מקירות אותו הארמון, ותהיה לו בזה הצלה מן המות, וכדי שילקח מאותו הכרם יום אחד רוטל יין, ויעשה ממנו תריאק שתהיה בו הצלת איש שלם אשר הכישו אפעה.
יש מציאות שבה כל הבנין, הפועלים, החומרים, ועשרות שנות קיומו של הבנין, היו בשביל רגע אחד שבו ינוח אדם חסיד בצל אחד מקירות הארמון הזה. יש מציאות גדולה, שבאה למטרה אחת מסויימת. יתכן שגם חייו של אדם יהיו כך, וכל חייו יהיו בשביל מטרה אחת – לעשות טובה ליהודי.
הנקודה הראשונה שיש ללמוד מפתגם זה, היא העובדה שאדם נשלח לעולם. זו אמירה שלא מקובלת בעולם הפוסט מודרני, שאיננו מוכן לקבל את המושג של שליחות, אידיאל ומטרה שלשמם אדם נברא.
כל נשמה באה לעולם למטרה, שאותה היא צריכה לבצע.
דוגמא לכך שמעתי מהרב אברהם דב אויערבך שליט"א.
עמרם, אבי משה, היה איש צדיק. "גדול הדור היה" (סוטה י"ב ע"א), ומת בעטיו של נחש, שכן לא היה בו חטא (שבת נ"ה ע"ב). צדיק זה, ראה את גזרתו של פרעה להשליך את הבנים ליאור, ושקל בדעתו שיקול הלכתי. מסקנתו היתה שראוי לו לפרוש מאשתו, וכך עשה. בתו, מרים, באה ואמרה לו שהוא יותר גרוע מפרעה, שכן הוא גוזר גם על הנקבות. שוב שקל עמרם שיקול הלכתי, והגיע למסקנה שבתו צודקת, חזר לאשתו, וכך זכה הוא והעולם כולו במשה רבינו.
נתאר לעצמנו מה היה קורה לו היה עמרם מגיב בצורה אחרת לדבריה של מרים, כפי שרבים מאיתנו היו מגיבים: "בתי היקרה, החלטתי נובעת משיקולים הלכתיים, אל נא תתערבי בדברים שמעבר להבנתך". היה יכול עמרם להפסיד את הזכות להיות אביו של משה רבינו – ובעצם לא למלא את התכלית שלשמה בא לעולם. כל צדקותו ותורתו של עמרם היו מעטפת לתפקידו העיקרי – להיות אביו של משה רבינו. אילו היה מפסיד את התפקיד הזה – איזה ערך יש לכל תורתו ומעשיו?!
יש פעמים שכל החיים הם מעטפת למעשה אחד שלשמו באה הנשמה – תיקון שהיא צריכה לתקן בעולם על ידי הטובה שהיא עושה ליהודי.
על כן עלינו להיות קשובים למציאות, להיות אידיאליסטים ולהבין כי החיים הם שליחות שהוטלה עלינו ועלינו לבצע אותה.
נקודה נוספת ועיקרית היא החשיבות של עשיית טובה ליהודי. הבעש"ט לא אמר רק שנשמנה נשלחת לעולם למטרה מסויימת, אלא גילה גם מהי המטרה: לעשות טובה ליהודי. זו המשימה המוטלת עליה.
לפעמים נמצא יהודי במעמד ומצב מיוחד, שבכחו וביכלתו לעשות טובה ליהודי, ועל אחת כמה וכמה – טובה כללית בענייני יהדות. אך דא עקא – עשיית טובה זו כרוכה בטירחא מיוחדת, ולא עוד, אלא שנדמה לו שעשיית טובה זו תעמיד בסכנה את הכבוד והיוקרה האישית במשרתו המכובדת בחוגי הממשל וכיו"ב.
ועל זה אומרים לו: מכיון שיש באפשרותך לעשות טובה ליהודי – עליך לעשות זאת מתוך מסירות נפש, ללא כל חשבונות, שכן, עם יתחיל להתבונן ולעשות חשבונות כו', מי יודע מה יקרה בינתיים (האדמו"ר מלובביץ').
הרבי מלמד, שלא רק שנשמה יורדת לעולם כדי שתעשה פעם אחת טובה ליהודי ולשם כך נשלחה, אלא שעשיית טובה היא גולת הכותרת של חייו של האדם – גם אם הם מלאים במצוות ומעשים טובים:
רבינו הזקן הפסיק פעם באמצע תפלתו ביום כפור, פשט את טליתו והלך לקצה העיר להכין מאכל ומשתה עבור יולדת. מובן גודל מעלתה של תפלת יום כפור אצל רבינו הזקן, ובכל זה הפסיק מתפלתו כדי לעשות טובה ליהודי.
ויתירה מזו: רבינו הזקן לא נמנע מלהשתדל מלהפגש עם אינו יהודי, הנמשך משלש קליפות הטמאות, גם כשהיה חשש קרוב לודאי שיבזה אותו וכו' ובלבד שאפשר יהיה מזה איזה טובה ליהודי. וכידוע הסיפור איך שרבינו הזקן הלך במיוחד להפגש עם צורר היהודים דערזשאווין אף שביזה אותו להשתדל עבור אשה אחת מישראל בענין של ממון (האדמו"ר מלובביץ').
אלו סיפורים מדהימים. אדם במעלתו של אדמו"ר הזקן, משקיע את כל המחשבות והאנרגיות שלו בשאלה איך הוא יכול לעשות טובה ליהודי. בזה צריך הראש להיות עסוק כל הזמן.
מהי משמעות הדברים?
נראה, שהדבר קשור להופעת הטוב בעולם באופן כללי.
הקב"ה ברא את העולם לטוב (בראשית א', ל"א):
וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד.
ככל שאנו מכוונים את מעשנו לעשות טוב ולהוסיף טוב – אנו שותפים עם הקב"ה בבריאת הטוב. הטוב הוא מטרת הבריאה, ואנו יכולים להיות שותפים לכך. על כן עלינו לבנות את חיינו שיהיו מעטפת לנקודה מרכזית של הופעת טוב. זו מטרת העולם, וממילא זו מטרת הנשמות הממתינות לירד לעולם הזה.
כשיהודי עושה טובה ליהודי – זה מוסיף טוב כללי לעולם, הוא מרחיב את מציאות הטוב וגורם לאנשים נוספים לעשות טוב בעקבותיו. מעשה טוב מפעיל מעין מערכת רוחנית של גלגלי שיניים, ולא ניתן לצפות את השפעתו של מעשה בודד על אנשים אחרים ובזמנים אחרים.
הראש שלנו צריך לפעול בחיפוש אחר אפשרות לעשות טובה ליהודי. ככל שהטובה הזו דורשת יותר מסירות – כך צריך יותר להשקיע בכך, שכן יתכן שזו מטרת ירידת הנשמה לעולם.
אל לנו לזלזל במעשים קטנים. עלינו להתייחס לכל מעשה ומעשה מתוך הבנה שיש לו משמעות גדולה. אמרו חכמים במדרש (רות רבה פרשה ה', ו'):
אמר ר' יצחק בר מריון: בא הכתוב ללמדך שאם אדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם, שאלו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו (בראשית ל"ז): "וישמע ראובן ויצילהו מידם", בכתפו היה מוליכו אצל אביו. ואילו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו (שמות ד') "הנה הוא יוצא לקראתך", בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. ואלו היה יודע בעז שהקב"ה מכתיב עליו "ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר", עגלות מפוטמות היה מאכילה. ר' כהן ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי: לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה, ועכשיו כשאדם עושה מצוה מי כותבה, אליהו כותבה ומלך המשיח והקב"ה חותם על ידיהם, הדא הוא דכתיב (מלאכי ג'): "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו וגו'".
פעמים אין אנו יודעים לשער את גודל הרגע שאנו מצויים בו. על כן צריך לעשות כל מעשה לשם שמים. יתכן שהרגע הזה הוא בסיס לדברים גדולים ועצומים, יתכן שהוא מהווה נקודת ציון חשובה בחיים, יתכן שלמען הרגע הזה באת לעולם.
כאשר אדם מתייחס בדרך זו לחייו, הרי שהוא מכוון את כל חייו לעשיית טוב, וכל מעשיו וכל אישיותו הם בסיס להופעת הטוב. הוא מברר במעשיו כי לכך הגיע לעולם, הוא נותן למעשיו את המשמעות הגדולה שלהם, ומרכז סביב עשיית הטוב את כל חייו.
מה שנדרש מאיתנו איננו לשנות את כל חיינו, אלא לשים לב למעשים הנקרים לפנינו. אם הרצון לעשיית הטוב נמצא במודעות של האדם – הוא ימצא הרבה מעשים טובים.
מעשים טובים אינם דורשים תמיד זמן וכוחות. להגיד בוקר טוב לנהג, לעובד הנקיון – אלו מעשים גדולים מאוד שלא דורשים דבר מלבד תשומת לב לצורך בעשיית טוב.
כאשר נקרית לפנינו הזדמנות לעשות טוב, אל לנו לחשוב האם זה מתאים למה שתכננו לפני כן, אלא להבין שזהו רגע שיכול להיות בעל משמעות גדולה. מי יודע מהי השפעתו של המעשה הטוב שאנו יכולים לעשות.
על כן צריך לרצות לעשות טוב ולהתמסר לזה. להיות מוכן להתאמץ ואף לספוג בזיונות בעבור זה.
בכל רגע יתכן שהאדם נמצא במבחן, שיכול להכריע את הכף (רמב"ם הלכות תשובה פ"ג ה"ד):
…לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב, חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה, עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה, שנאמר: "וצדיק יסוד עולם", זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו.
מחשבות אלה מכניסות את האדם לתפיסה של גדלות – יש למעשינו השפעה על העולם כולו. בצורה כזו האדם מכוון את חייו לטובה, והעולם כולו הופך וטוב יותר.
לסיכום, נביא מספר אורחות צדיקים (שער הנדיבות):
הנדיבות היא המידה אשר יגיע בה האדם למעלות גדולות, וכשהנדיבות על דרך טובה, אז היא משובחת מאד. ובה יגיע אל מעלות רבות בעולם הזה ובעולם הבא, כמו שנאמר (משלי י"ח): "מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו", כי עבור מתנותיו יאהבוהו מלכים ושרים וכל אדם. ואין דבר בעולם המביא את האדם לידי אהבת העולם כמו הנדיבות. וגם בעולם הבא יגיע לו גמול טוב עבור מתנתו. ויש שלושה מיני נדיבות: האחד, נדיבות בממון, השני, נדיבות בגוף, השלישי, נדיבות בחכמה…
הנדיבות גורמת לכך שהאדם אוהב את העולם, ושהעולם אוהב אותו. אדם שנותן ועושה טוב, חי בהרמוניה עם המציאות. כל נתינה – בגוף, בממון ובחכמה, מילה טובה, מחמאה וכדומה, הופכים את העולם למקום טוב יותר, למקום עם איכות חיים.