פרשה א – פסקה ב

 

המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל המשל.

דבר אחר 'דברי קהלת בן דוד', שלשה נביאים על ידי שהיה נבואתן דברי קנתרין נתלת נבואתן בעצמן ואלו הן 'דברי קהלת', (עמוס א') 'דברי עמוס', (ירמיה א') 'דברי ירמיהו'. ולמה נקרא שמו ירמיה שבימיו נעשה ירושלים אירמיאה. 'עמוס', למה נקרא שמו עמוס, אמר ר' פנחס שהיה עמוס בלשונו. אמרו אנשי דורו הניח הקב"ה את כל בריותיו ולא השרה שכינתו אלא על הדין קטיע לישנא פסילוסא. 'קהלת', למה נקרא שמו קהלת שהיו דבריו נאמרין בהקהל, על שם שאמר (מלכים א' ח') 'אז יקהל שלמה'. ר' אחא בשם ר' הונא משמר נכנס משמר יוצא לשמוע חכמת שלמה והוא שמלכת שבא אמרה לו 'אשרי אנשיך ואשרי עבדיך אלה' וכתיב (שם ד') 'ויבואו מכל העמים לשמוע את חכמת שלמה'. שלש שמות נקרא לו ידידיה קהלת שלמה. ר' יהושע אומר שבעה אגור יקה למואל איתיאל. אמר שמואל עיקר אותנטייא שלהם ידידיה קהלת שלמה, מודה ר' שמואל באילין ארבעה אלא שנתכנה בהן שלמה ושנתנו להדרש. 'אגור' שאגור בדברי תורה. 'יקה' שהיה מקיא בדבריו כספל הזה שמתמלא בשעתו ומתפנה בשעתו כך שלמה למד תורה בשעתה ושכחה בשעתה. 'למואל' שנם לאל בלבו ואמר יכול אני להרבות ולא לחטוא. 'איתיאל' שאמר אתי אל 'ואוכל'. 'בן דוד' מלך בן מלך, חכם בן חכם, צדיק בן צדיק, אבגינוס בן אבגינוס. ר' יודן בשם ר' אלכסנדרי השור הזה עד שלא נחתכו גידיו נתלה הוא אפילו בגיד אחד משלו, אבל משנחתכו גידיו כמה חבלים וכמה מסמרות צריך לתלות בהן, כך עד שלא חטא שלמה היה נתלה בזכות עצמו, וכיון שחטא תלו לו בזכות אבותיו הדא הוא דכתיב (ישעיה ל"ז) 'ולמען דוד עבדי'. תני ר' שמעון בן יוחאי אשרי מי שזכה למלוך במקום מלכות, להלן כתיב (דברים א') 'אשר יושב בעשתרות באדרעי', ברם הכא 'מלך בירושלים' במקום מלכות.

פירוש המדרש

דבר אחר, דרשה נוספת למילים "דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם", שלשה נביאים על ידי שהיה נבואתן דברי קנתרין – לשון תוכחה, לשון קשה – נתלת נבואתן בעצמן – נאמר בנבואותיהם: "דברי ירמיהו", דברי קהלת" וכדומה, כביכול אין זה מאת ה', אלא מעצמם. מדרש זה מופיע בהרחבה בספרי (תחילת ספרי דברים), ושם מבואר שעיקר הלימוד הוא מהמילה "דברי", המבטאת לשון תוכחה. ועי' בדברינו בשיעור. ואלו הן: "דברי קהלת", "דִּבְרֵי עָמוֹס" (עמוס א', א'), "דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ" (ירמיה א', א'). המדרש דורש את שמותיהם של הנביאים (ובשיעור תתבאר משמעות הענין): ולמה נקרא שמו ירמיה, שבימיו נעשה ירושלים אירמיאה – חרבה ושוממה. "עמוס" – למה נקרא שמו עמוס, אמר ר' פנחס: שהיה עמוס – כבד – בלשונו, והיה מגמגם, כבד פה וכבד לשון. אמרו אנשי דורו: הניח הקב"ה את כל בריותיו, ולא השרה שכינתו אלא על הדין קטיע לישנא, פסילוסא – על (אדם) זה, קטוע הלשון, המגמגם?! "קהלת" – למה נקרא שמו קהלת, שהיו דבריו נאמרין בהקהל, בקיבוץ רב של אנשים (ויש מפרשים: במעמד הקהל, בו קורא המלך בתורה). עוד פירוש לשם "קהלת" (עי' במהרז"ו ובילקוט שמעוני קהלת רמז תתקס"ה): על שם שאמר (מלכים א' ח', א'): "אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כָּל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה יְרוּשָׁלִָם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן". המדרש חוזר לענין דבריו של שלמה שנאמרו בהקהל: ר' אחא בשם ר' הונא אמר: משמר נכנס משמר יוצא לשמוע חכמת שלמה, שהיה אומר דבריו ברציפות, והיו האנשים שומעים אותו במשמרות. והוא שמלכת שבא אמרה לו לאחר שניסתה אותו בחידות וראתה את חכמתו הרבה (מלכים א' י', ח'): "אַשְׁרֵי אֲנָשֶׁיךָ אַשְׁרֵי עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה הָעֹמְדִים לְפָנֶיךָ תָּמִיד הַשֹּׁמְעִים אֶת חָכְמָתֶךָ", וכתיב (מלכים א' ה', י"ד): "וַיָּבֹאוּ מִכָּל הָעַמִּים לִשְׁמֹעַ אֵת חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵאֵת כָּל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת חָכְמָתוֹ", הרי שקהל רב היה שומע את דברי החכמה של שלמה בכל עת.
שלש שמות נקרא לו לשלמה: ידידיה (שמואל ב' י"ב, כ"ה), קהלת (קהלת א', א'), שלמה (שמואל ב' י"ב, כ"ד). ר' יהושע אומר: שבעה, שלושה אלה ועוד ארבעה שמות בספר משלי: "דִּבְרֵי אָגוּר בִּן יָקֶה הַמַּשָּׂא נְאֻם הַגֶּבֶר לְאִיתִיאֵל לְאִיתִיאֵל וְאֻכָל" (ל', א'), "דִּבְרֵי לְמוּאֵל מֶלֶךְ מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ" (ל"א, א'). אגור, יקה, למואל, איתיאל. אמר שמואל: עיקר אותנטייא שלהם – החשובים שבהם הם ידידיה, קהלת, שלמה. מודה ר' שמואל באילין ארבעה שמות נוספים, שאינם שמות מקוריים שנקרא בהם, אלא שנתכנה בהן שלמה ושנתנו להידרש – כיון שאינם שמות ממש אלא כינויים, יש לדרוש את משמעותם: "אגור" – שאגור בדברי תורה, שלמה אגר, אסף וקיבץ דברי תורה. "יקה" – שהיה מקיא בדבריו, כספל הזה שמתמלא בשעתו ומתפנה בשעתו, כך שלמה למד תורה בשעתה ושכחה בשעתה, כשחטא שלמה שכח את תורתו וחכמתו (עי' שיר השירים רבה פרשה א', י'). למואל – שנם לאל בלבו דיבר על ה' בליבו, ואמר: יכול אני להרבות – נשים, סוסים וכסף וזהב, ולא לחטוא, על אף ציווי התורה שלא להרבות דברים אלה, "וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ" (דברים י"ז, י"ז), וסופו שחטא (עי' מלכים א' י"א). איתיאל – שאמר אתי אל – ה' איתי, ואוכל לנצח את היצר תמיד (מהרז"ו). או פירושו איתי הכח לעמוד מול היצר, ואוכל להתגבר עליו ולא לחטוא (מתנות כהונה).
המדרש דורש את המילה הבאה בפסוק הפותח את הספר¹: "בן דוד" – יחוסו של שלמה אחר דוד מלמד שהיה דומה לאביו, והוא מלך בן מלך, חכם בן חכם, צדיק בן צדיק, אבגינוס בן אבגינוס – אדם חשוב ומיוחס. ר' יודן בשם ר' אלכסנדרי מביא משל בעניינו של שלמה: השור הזה עד שלא נחתכו גידיו לאחר מותו, נתלה הוא אפילו בגיד אחד משלו, שכן הגידים חזקים לשאת את השור, אף במותו, אבל משנחתכו גידיו – כמה חבלים וכמה מסמרות צריך כדי לתלות אותו בהן, כך עד שלא חטא שלמה – היה נתלה בזכות עצמו, וכיון שחטא תלו לו בזכות אבותיו, וכוחו שלו לא הספיק לזכות זו, הדא הוא דכתיב – זהו שכתוב (מלכים א' י"א, י"ג): "רַק אֶת כָּל הַמַּמְלָכָה לֹא אֶקְרָע שֵׁבֶט אֶחָד אֶתֵּן לִבְנֶךָ לְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי"². תני ר' שמעון בן יוחאי: אשרי מי שזכה למלוך במקום מלכות. להלן כתיב – לגבי סיחון ועוג (דברים א', ד'): "אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי", ואדרעי אינה מקום מלכות, ועל כן משמת המלך – חרב המקום, ברם הכא – אבל כאן, לגבי שלמה נאמר: "מלך בירושלים", במקום מלכות, שירושלים היא מקום מלכות מצד עצמה³, ושמה קיים לעולם, אף לאחר שעזבוה המלכים, ואשרי מי שזכה למלוך בה.

 

"דברי קהלת"
מפרשי המדרש¹ מבארים את הביטוי "נתלת נבואתן בעצמן", שנבואותיהם של שלושה נביאים אלה, ירמיהו, עמוס וקהלת, אינן פותחות בהזכרת שם ה', אלא בהזכרת שם הנביא, כיון שדבריהם דברי תוכחות.
יש להעיר, כפי שמעיר המהרז"ו, שמצאנו נבואות תוכחה רבות שפותחות בביטוי "כה אמר ה'"², ובמה נתייחדו נבואות אלה שפותחות בהזכרת שם הנביא?
נראה שיש להבין את הביטוי "נתלת נבואתן בעצמן" בדרך שונה, כפי שעולה ממדרש דומה המופיע בספרי³:

'אלה הדברים אשר דבר משה', וכי לא נתנבא משה אלא אלו בלבד, והלא הוא כתב כל התורה כולה שנאמר (דברים ל"א) 'ויכתב משה את התורה הזאת', מה תלמוד לומר 'אלה הדברים אשר דבר משה', מלמד שהיו דברי תוכחות שנאמר (דברים ל"ב) 'וישמן ישורון ויבעט'.
כיוצא בו אתה אומר (עמוס א') 'דברי עמוס אשר היה בנוקדים מתקוע אשר חזה על ישראל בימי עוזיהו מלך יהודה ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל שנתים לפני הרעש', וכי לא נתנבא עמוס אלא על אלו בלבד, והלא יותר מכל חבריו נתנבא מה תלמוד לומר 'דברי עמוס', מלמד שהיו דברי תוכחות. ומנין שהיו דברי תוכחות, שנאמר (עמוס ד') 'שמעו הדבר הזה פרות הבשן אשר בהר שומרון העושקות דלים הרוצצות אביונים האומרות לאדוניהם הביאה ונשתה', – אלו בתי דינים שלהם.
כיוצא בו אתה אומר (ירמיה ל') 'ואלה הדברים אשר דבר ה' אל ישראל ואל יהודה', וכי לא נתנבא ירמיהו אלא אלו בלבד, והלא שני ספרים כתב ירמיהו שנאמר (ירמיה נ"א) 'עד הנה דברי ירמיהו', מה תלמוד לומר 'ואלה הדברים', מלמד שהיו דברי תוכחות. ומנין שהיו דברי תוכחות, שנאמר (ירמיה ל') 'כי כה אמר ה' קול חרדה שמענו פחד ואין שלום שאלו נא וראו אם יולד זכר מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו כיולדה ונהפכו כל פנים לירקון הוי כי גדול היום ההוא מאין כמהו ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע'.
כיוצא בו אתה אומר (שמואל ב' כ"ג) 'ואלה דברי דוד האחרונים', וכי לא נתנבא דוד אלא אלו בלבד, והלא כבר נאמר (שם) 'רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני', מה תלמוד לומר 'ואלה דברי דוד האחרונים', מלמד שהיו דברי תוכחות. ומנין שהיו דברי תוכחות, שנאמר (שם) 'ובליעל כקוץ מונד כלהם כי לא ביד יקחו'.
כיוצא בו אתה אומר (קהלת א') 'דברי קהלת בן דוד מלך בירושלם' וכי לא נתנבא שלמה אלא אלו בלבד, והלא שלשה ספרים כתב וחצי חכמתו משל היה, מה תלמוד לומר 'דברי קהלת', מלמד שהיו דברי תוכחות. ומנין שהיו דברי תוכחות, שנאמר (שם) 'וזרח השמש ובא השמש וגו' הולך אל דרום וסובב אל צפון סובב סובב הולך הרוח' זה הוא מזרח ומערב, 'כל הנחלים הולכים אל הים', כינה את הרשעים בחמה ובלבנה ובים שאין להם מתן שכר.

השינוי העיקרי מדרשת הספרי לדרשה אצלנו הוא, שבספרי לא מובא הביטוי "נתלת נבואתן בעצמן", ועיקר הדרשה היא מהמילה "דברי", המלמדת שאלו הם דברי תוכחות, כדברי הגמרא⁴: "דכל דיבור – לשון קשה… כדכתיב 'דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות'".
על פי זה נראה, שאף המדרש אצלנו דורש את המילה "דברי", שהיא המקור לכך שאלו הם דברי תוכחות שנתלו בנביא.
בהבנת הדבר יש לומר, שנבואת הנביא מורכבת משני יסודות: האחד הוא דבר ה' המופיע אל הנביא, והשני הוא הסגנון בו אומר הנביא את הנבואה. אף שדבר ה' אחד הוא, "אין שני נביאים מתנבאין בסיגנון אחד"⁵. גם הסגנון והדרך בה אומר הנביא את הנבואה, הם חלק בלתי נפרד מן הנבואה.
פעמים, שהסגנון הופך לעיקר, ואז מודגש הדבר במילים "דברי ירמיהו" וכדו', המדגישות שאף שהמקור הוא דבר ה', יש בנבואה זו דגש על הסגנון המשפיע על הופעת הנבואה, והוא הדבר הדומיננטי, ולכן נבואתן נתלית בעצמן.
מלבד העובדה שדבריהם דברי תוכחות מבאר המדרש שבדברי נביאים אלה היה הסגנון עיקר מסיבות נוספות⁶:
ירמיהו רומז בשמו על תוכן נבואותיו, כפי שכותב המדרש: "שבימיו נעשה ירושלים אירמיאה". החורבן היה ממהותו וכזה היה אופיו, והדבר בא לידי ביטוי בנבואותיו.
עמוס – "שהיה עמוס בלשונו". עמוס היה מגמגם, ולשונו היתה כבדה ולא ברורה. על הפסוק⁷: "ויען עמוס ויאמר אל אמציה לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי כי בוקר אנכי ובולס שקמים", אומר רש"י: "ובולס שקמים – …ובולס כמו ובולש אלא שעמוס מגמגם בלשונו…". השפעת לשונו המגומגמת של עמוס על נבואותיו בולטת מאוד, עד שאפילו הכתוב משתמש בלשונו המגומגמת, ללמדנו על ההשפעה שהיתה לדרך דיבורו על נבואותיו.
קהלת, מתוך שנאמרו דבריו בהקהל היה צורך להתאימם לציבור. אינו דומה דבר הנאמר בפני תלמידים מועטים, לדבר הנאמר לציבור, ומקום אמירת הדברים וציבור השומעים השפיעו על סגנונם.
שלשת הנביאים המוזכרים במדרש השפיעו על נבואותיהם: ירמיהו מצד אופיו, עמוס מצד סגנונו, וקהלת מצד שומעי דבריו, ולכן, אף שדבריהם מקורם אלוקי, הם נתלים בהם עצמם.

נמצא, על פי דברים אלה, שהמדרש דורש את הפסוק מילה במילה.
"דברי" – שאלו הם דברי תוכחות.
"קהלת" – שנאמרו בהקהל, דבר המשפיע על סגנון הדברים.

שמותיו של שלמה
"אגור – שאגור בדברי תורה, יקה – שהיה מקיא בדבריו כספל הזה שמתמלא בשעתו ומתפנה בשעתו כך שלמה למד תורה בשעתה ושכחה בשעתה".
ביטוי מפורסם המבטא סעודה גדולה הוא: "כסעודת שלמה בשעתו"⁸. גדולתו של שלמה היתה לשעה, והוא ירד ממנה, וכן חכמתו⁹.
נראה, שבדרשת השמות מבטאים חז"ל את שורש הענין. חכמתו של שלמה ניתנה לו במתנה¹⁰, בלא שעמל ויגע להשיגה, ועל כן אין היא עומדת לעד.
האדם נברא כדי לעמול, ולקנות בעמלו את מדרגתו הרוחנית. העמל הופך את הדבר לקניינו של האדם ולחלק מהוויתו. דבר שניתן במתנה הוא חיצוני לאדם, ואין הוא חלק מאישיותו, ולכן הוא אינו נשאר ברשותו.
ענין זה הוא יסודי במהותו של האדם, וניתן לראות כיצד הוא מופיע במקומות שונים.
אדם הראשון נברא במדרגה אלוקית עליונה, וכשירדה לתוך עולם הזה – היתה שבירה ונפילה, ואדם נפל ממעלתו.
אף ישראל במתן תורה קיבלו תורה מיד ה', ושוב נשברו הלוחות מתוך שלא יכלו ישראל לחיות במעלה עליונה כזו.
אף מלכותו של שלמה היתה מתנה שניתנה לו, ועל כן שלט בצורה עליונה, על כל העולם כולו, אלא שמלכות זו לא החזיקה מעמד.
חז"ל מכנים את מלכות שלמה "דקיימא סיהרא באשלמותא"¹¹ – כלבנה במילואה. שלמה היה דור ט"ו לאברהם, המקביל ליום ט"ו בחודש, בו הלבנה מלאה, כך מלכות שלמה היתה מלאה, אלא שממלכות שלמה מתחילה גם הנפילה, כלבנה שאורה איננו עצמי, ומילואה הוא תחילת ירידתה.
לעתיד לבוא, כאשר המעלה העליונה תגיע מתוך עבודת העולם, יתעלו ישראל למדרגת אור החמה, והאור יהיה אור עצמי, שהוא קניינו של האדם¹²: "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים".
שלמה היה אגור בדברי תורה – היו ברשותו דברי תורה רבים, אך לא היה זה חלק ממהותו, אלא כספל.
נראה שהדרשות הבאות אף הן מתבארות בדרך זו: "'למואל' – שנם לאל בלבו ואמר יכול אני להרבות ולא לחטוא, 'איתיאל' – שאמר אתי אל 'ואוכל'" – מתוך שמעלתו של שלמה היתה חיצונית לו, הרי שלא יכול היה להעריך את כוחו, ועל כן חשב שיוכל להרבות נשים ולא לחטוא. שלמה חשב שמתוך שכוחו נתון מן הקב"ה, הרי שאין דבר בעולם היכול לעמוד מולו, אך האמת היא, שדוקא משום שכוחו בא מן הקב"ה, הוא עלול יותר לנפילה.

"בן דוד"
המילים "בן דוד" נדרשות במדרש בשתי צורות מנוגדות.
הדרשה הראשונה רואה בזה מעלה של שלמה. העובדה שהוא בנו של דוד, שהמשיך את מלכותו מלמדת ששלמה הוא ממשיך ראוי לדוד, ואף הוא חכם וצדיק כאביו.
הדרשה השניה רואה בזה חסרון. העובדה שצריך לתלות זכותו בדוד, מלמדת שמצד עצמו אינו ראוי לכך. משמעות הדבר תובן על פי המשל שמביא ר' יודן. מהו ההבדל בין תליית השור בגידיו לתלייתו בחבלים ובמסמרות?
באופן טבעי, בנוי השור כך שהוא עומד לעצמו, ועל כן אף במיתתו נשאר המבנה הטבעי, ואיבריו וגידיו מחזיקים זה את זה. כאשר משתנה המבנה הטבעי, הרי שצריך קשירה מלאכותית וחיצונית, ודבר חיצוני, שאינו חלק מן המבנה הטבעי – הוא עניין מסובך שדורש השקעה מרובה.
כך גם מלכותו של שלמה. קודם שחטא, היתה בנויה המלכות בצורה טבעית, המקיימת את עצמה. כל כח וכל תכונה מקבלים את צרכיהם ובאים לידי ביטוי בצורה מלאה, ואין צורך בסיוע מבחוץ. החטא מעוות את המבנה, נותן כוחות עודפים במקור אחד ומחסיר ממקור אחר, ובמצב כזה צריך סיוע חיצוני.
העובדה שתולים את מלכותו של שלמה בדוד אביו מלמדת שהוא איננו יכול לעמוד בזכות עצמו, ואם כן הרי שהיה כאן קלקול ויציאה מן הסדר הנכון ומן המבנה המתוקן, בו הכל עומד על מכונו ואין צורך בסיוע חיצוני.

"מלך בירושלים"
הזכרת ירושלים, המקום בו מלך שלמה, מלמדת שיש לכך שייכות למלכותו של שלמה ואין זה מקרה. "המקום גורם"¹³. המדרש מלמד כי כל ענייניו של שלמה המוזכרים בפסוק קשורים למלכות.
קהלת – שנאמרו דבריו בהקהל. שלמה היה האדם שסביבו התקהל העם, וזהו המלך.
בן דוד – שהיה מלך בן מלך.
מלך בירושלים – שמלך במקום מלכות.
הדרשה האחרונה על ירושלים משלימה את הדרשות על הפסוק המלמדות על מלכותו של שלמה.
נראה שלהזכרת ירושלים ישנה משמעות נוספת במדרש. הכוזרי מבאר שלסנהדרין היושבת במקום אשר יבחר ה' יש תוקף מיוחד בקביעת ההלכה¹⁴:

תורתנו קשורה בהלכה למשה מסיני או יוצאת מן המקום אשר יבחר ה', 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים', במעמד שופטים ושוטרים וכהנים וסנהדרין, ואנחנו מצווים לשמע אל השופט הממונה בדורו, כמו שאמר הכתוב 'ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט. ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה' ושמרת לעשות ככל אשר יורוך'.

העובדה שהסנהדרין יושבת בירושלים, המקום בו בחר ה', נותנת לה תוקף ומשמעות כמו הלכה למשה סיני.
שלמה היה "מלך בירושלים", ולירושלים היתה השפעה על רוח הקודש של שלמה. ספריו שנאמרו ברוח הקודש נכתבו מתוך השפעה זו, וכך יש ללומדם, מתוך הבנה שהם נובעים מרוח הקודש היוצאת מן המקום אשר יבחר ה'.

---

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *