המניין הכפול
שני מניינים ועוד אחד
חומש במדבר פותח בציווי לקיים מנין של כל זכר בישראל, מבן עשרים שנה ומעלה. גם התאריך שבו התקיים המניין, מצוין בתורה: באחד לחודש השני, בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים. אולם אין זה המניין הראשון שבו מונים את בני ישראל. המניין הראשון נזכר עם יציאת ישראל ממצרים, בלי לתאר את התהליך שבו התבצע המניין, אלא רק נמסר המספר הסופי, ובלא פרטים רבים1:
וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף.
המספר אינו מפורט, וכן לא מצוין גיל הגברים הנמנים.
המניין השני נזכר בפרשת כי תשא. כאן אין ציווי מפורש למנות את ישראל, אלא הנחיה למצב שבו מונים את ישראל, אזי יש לתת מחצית השקל לכפר על נפשות הנמנים, לבל יפרוץ בהם נגף. אמנם, לאחר שנקבע בברור השקל שאת מחציתו נותנים: "עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה'", מוסיפה התורה פרט: גיל הנמנים הוא, "מבן עשרים שנה ומעלה". הדבר תמוה: אם עריכת המניין תלויה ברצונו של משה, והציווי נוגע רק לנתינת מחצית השקל ככופר נפש לנמנים, שמשה יחליט מאיזה גיל למנות! יש כאן התערבות א-לוקית במעשה המניין גופו.
בפרשת פקודי מתברר שמשה אכן מנה את העם, ומכסף הכיפורים עשו את האדנים למשכן, ואת ווי העמודים וחישוקי הכסף המקיפים אותם. משמע שמשה הבין שאין כאן רק מתן פתרון לבעיה שמעורר המניין, אלא ציווי רמוז לעצם עריכת המניין2.
בפרשת במדבר מופיע לראשונה ציווי מפורש ומפורט על עריכת מפקד בעם, וכאמור, מפקד זה התקיים חודש לאחר חנוכת המשכן. מן המפרשים עולות שתי שאלות מרכזיות:
1. לשם מה היה צורך בקיומם של שני מניינים במועדים סמוכים זה לזה, האחד לפני הקמת המשכן, והשני סמוך לחנוכתו?
2. המספר שהתקבל בשני המניינים, זהה: 603,550. כיצד יתכן שלא התווספו במשך אותו זמן אנשים שהגיעו לגיל עשרים, וכיצד לא מתו אנשים?
שני מניינים – למה?
על שאלה 1 ניתנו מספר תשובות:
1. המניין הראשון בא בשל חטא העגל, ונועד גם לספק את הכסף ליציקת האדנים למשכן. המניין השני בא משהוקם המשכן, כשבא להשרות את שכינתו עליהם, ונועד גם לספק את הכסף לקניית קורבנות הציבור3.
2. המניין הראשון קשור להקמת המשכן, והשני, לפני המלחמה לכיבוש הארץ, וחלוקת הנחלות4.
3. בעשרים באייר החלו לנסוע, ובאחד באייר החל המפקד לקראת הנסיעה, לתקן הדגלים וסדרי הנסיעה והחניה5.
4. "מקום המניין הוא המדבר. ומכאן, שאותו "מפקד אוכלוסין" לא בא לשרת מטרות כלכליות או מדיניות; שהרי אין לאלה כל עניין במדבר. אלא התוספת: "סיני" באוהל מועד מורה, שמפקד זה מוקדש לתורה… בסיני ניתנה תורה; ועדות התורה שהוחזרה לישראל – כאות שנטהרו מחטא העגל – מצאה את מקומה האידיאלי באחד בניסן; ואילו באחד לחודש השני נמנו כל השבטים, המשפחות והגברים למען התורה הזאת; מכאן ואילך יתקבצו ויחנו מסביב לתורה – כשומריה וכמקיימיה".6
כיצד נשמר המספר בשני המניינים?
סקירה רחבה ודיון בתשובות שניתנו לשאלה 2 ניתן למצוא בספרו של הרב סמט: "עיונים בפרשות השבוע"7. אנו נביא את תמצית הדברים, וננסה לתת את חלקנו בפתרון הבעיה:
1. אמנם עברו כמה חודשים בין שני המניינים, אך שנות האנשים נמנות מתשרי לתשרי. המניין הראשון היה לאחר יום כיפור של השנה הראשונה ליציאת מצרים, דהיינו בחודש תשרי, והשני, בחודש אייר של אותה שנה8. מסתבר שבשני המניינים הביאו בחשבון את כל האנשים שימלאו להם עשרים באותה שנה, וכך נשמר מספר האנשים9.
2. רמב"ן10 מקשה לרש"י: א. איך יתכן שלא מתו בינתיים אנשים? ב. שנות האדם נמנות מעת לעת, דהיינו, מיום הולדתו, כדמוכח ממסכת ערכין דף י"ח ע"ב. את השאלה מיישב רמב"ן בשני אופנים: א. מניין המתים היה בדיוק כמניינם של אלו שהגיעו לגיל עשרים – כך ארע הדבר. ב. במניין הראשון נמנה שבט לוי, ובשני לא, ואת מספרם של בני לוי השלימו אלו שהגיעו לגיל עשרים במהלך אותה תקופה.
3. בכל זאת, מוזר כיצד ארע הדבר שמספר הנכנסים השלים בדיוק את מספר היוצאים. מה התועלת בנס שכזה? הנצי"ב פותר את הבעיה באופן אחר: מספר האנשים במניין השני לא היה תוצאה של המניין, אלא המספר היה סיבה לקיומו של המניין. מצבת כוח אדם של יוצאי הצבא בישראל נקבעה במניין הראשון, כמניין בני ישראל שעליו תשרה שכינה, והמניין השני נועד להשלים את מצבת כוח האדם בעקבות אלו שמתו. מנו את האנשים, והביאו בחשבון רק את אלו שנזקקו להם להשלמת המניין. השלמת המספר נצרכה סמוך לתחילתו של מסע המלחמה לכיבוש הארץ.
4. ועדיין קשה: א. מהכתוב נראה שמנו את כל בני העשרים ומעלה. לפי הנצי"ב נגרע חלקם של כמה מן המועמדים. כיצד הסכימו האנשים לכך? לפי מה קבעו מי ימנה ומי לא? ב. איזו קדושה יש במספר: 603,550? בכניסה לארץ לא נשמר מספר זה. לכן מציע הרב סמט פירוש אחר: בעצם מדובר במניין אחד, שארך מספר חודשים. התאריך שמצוין בתחילת חומש במדבר קובע את מועדו של הטקס שהתקיים בתום מפקד האוכלוסין.
ההבדלים בין המניינים
נראה שהקושי נותר על כנו. מפשט הכתובים מובן שמדובר בשני מניינים, וקשה לאחד אותם באופן מלאכותי. אדרבה, ישנם הבדלים בין שני המניינים, ונסקור אותם כעת:
| כי תשא | במדבר |
| אין ציווי מפורש למנות לכל היותר, רמז. | ציווי מפורש למנות. |
| נראה שהמניין כרוך בבעיה. יש צורך בכופר נפש. | לא נזכר חשש מפני נגף. |
| דגש על נתינת מחצית השקל. | לא נזכרת מחצית השקל11. |
| רק משה אחראי לקיום המפקד. | אל משה מצטרף אהרון, ונשיאי המטות שאף נזכרים בשמותיהם. |
| מבן עשרים שנה ומעלה. | כל יוצא צבא בישראל. מבן עשרים שנה ומעלה. |
המלבי"ם מבאר חלק מן ההבדלים:
ומעת שהוקם האוהל מועד נתעלו ישראל במדרגתם והוצרך מניין אחר כדי ליחסם על משפחותם לבית אבותם, שאין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות מישראל, ולעשותם דגלים כעין דגלי מלאכיו במרכבה העליונה. כי מעתה, דגלו עליהם אהבה בד' מחנות הסובבים משכן כבודו למטה, כעין ד' מחנות הסובבים את כבודו למעלה… באשר המניין הקודם לא היה תכליתו רק לדעת מספרם, ולא נתייחסו אז על משפחותם ושבטיהם, כי כולם עברו על ידי מונה ונתנו שקליהם בערבוביה ולא שאלו אותם לא על שמותם ולא מאיזה משפחה ושבט הוא, ולא אם הוא ראוי לצאת בצבא או לא, וכל שכן שלא הקפידו על סדר דגלים ולא היו זקניהם בראשיהם…
בהמשך מבאר המלבי"ם שיש שתי צורות של מניה: האחת, איסוף המספר הכולל של הפרטים הנמנים, והאחרת, מתייחסת לייחודו של כל פרט ופרט. כך נאמר: "מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא12". יש ערך למספר הכולל של הכוכבים, ואם נפקד אחד, נגרעת השלמות. העולם נמשל לאדם גדול, וחסרון של אחד מסך האברים הופך אותו לבעל מום. מאידך, הפרט אינו נבלע בכלל, אלא לכל אחד יש שם, תפקיד, כשם שכל איבר מיוחד בפעולתו ואינו משמש רק למילוי מספר רמ"ח או שס"ה.
תשובות לשאלות
כך נבאר את תפקידם של שני המניינים. מניין כי תשא בא לקבוע את מספרם הכולל של ישראל. אך אין זה מבטא מצב שלם של ישראל. מדובר בתקופה סמוכה לחטא העגל, ועם ישראל נזקק לתהליך של תיקון. אי אפשר להתייחס לכל פרט בנפרד, כי עדיין אינם ראויים לכך. התיקון בא דווקא על ידי ההיבלעות בכלל. מה שחשוב זה המספר הכולל, שהרי בכלל אין פגם, והפרט אינו יכול לבוא לידי ביטוי. העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, כי אין חשיבות למעמדו הפרטי של האדם. אפילו שקל שלם לא יביא, אלא מחצית, כדי לבטא את החיבור המוחלט לכלל. על עם ישראל רובצת העננה של חטא העגל, וסכנת הנגף מאיימת. גם הפיתרון של ההתבטלות בכלל יש בו בעיה, שהפרט מאבד את ייחודו ואולי אף את זכות הקיום שלו. לכך נדרש כופר נפש.
המניין של במדבר נערך כאשר עם ישראל כבר בשל יותר. כמעט שנה הוא יושב למרגלות הר סיני, מקבל תורה ועוסק בבניית המשכן. עתה עם ישראל מוכן לנוע לקראת הכניסה לארץ ישראל. בשלב זה עם ישראל נמצא במעלה עליונה שקנה במשך ישיבתו בהר סיני.
ספר ויקרא עוסק בנושא הקדושה, כיצד נהיה ראויים לקנות את מעלת הקדושה13. לכן בספר זה מודגש אוהל מועד, והר סיני.
ספר במדבר, כשמו כן הוא, עוסק במסעות עם ישראל במדבריות: מדבר סיני, מדבר פארן14, מדבר צין15, המדבר שבהר ההר וסביב ארץ אדום16, מדבר מואב17, ומשם לערבות יריחו18. ספר במדבר מוליך אותנו בין מדבר לערבה, והוא ביטוי למרכבת השכינה שמנהיגה את עם ישראל ומוליכה אותו לכיוון ארץ ישראל. כאשר מדובר בהנהגה, יש חשיבות לתפקידו של כל אדם ואדם בישראל, לבית האב, השבט והדגל. כאן המטרה אינה השגת המספר הכולל, כמו בכי תשא, אלא עצם התהליך של המניין הוא המטרה! התורה מפרטת את מניין אנשיו של כל שבט ושבט בפרק א', והיא חוזרת על כך בפרק ב'. גם הסך הכל נכתב שם שנית. מה השתנה בין פרק א' ל-ב'? במספר האנשים וודאי לא חל שום שינוי. מה שהשתנה זו הצורה שבה מסדרים את עם ישראל: בפרק א' ההתייחסות לכל שבט בפני עצמו19, ובפרק ב', כבר יש חלוקה לדגלים, וזה נותן נקודת מבט שונה ומצריך חזרה על אותם מספרים. משל למה הדבר דומה? לאותיות, שנשארות זהות, אך הסדר והצירופים שבהם הן מופיעים הינם בעלי משמעות.
כך אין פלא בכך שנערך מניין בחודש אייר, למרות שמספר חודשים לפני כן מנו את עם ישראל. גם המניין הזהה ניתן לביאור,על פי שיטת רש"י: אמנם כאשר מדובר באדם פרטי, מתייחסים למניין שנותיו מעת לעת. אך כאן מדובר בעם ישראל כולו, ולכן יש אחידות מבחינת נקודת המוצא של הספירה, ומתחילים מתשרי20. מובן אם כן, שבין שני המניינים לא התווספו אנשים. וכיצד לא מתו? יקל עלינו לענות, אם נלך לפי הסברה שמנו את האנשים מגיל עשרים ועד שישים21. זהו טווח גילאים שבו אנשים אינם אמורים למות, במיוחד כשנמצאים במצב של שלימות וללא חטאים. אם לא הייתה הגבלה על הגיל העליון, נאלץ לומר שבשל מצב שלם זה, הייתה השגחה מיוחדת ולא מתו אנשים, וכמו שכתב מלבי"ם.
603,550
המספר עליו אנו מדברים הוא:603,550. מה כל כך מיוחד במספר זה? מדוע הוא נמצא ראוי להשראת שכינה?
וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים: וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת מְאַת אֲדָנִים לִמְאַת הַכִּכָּר כִּכָּר לָאָדֶן: וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם וְחִשַּׁק אֹתָם22:
את השקלים שהתקבצו על ידי המניין, ייעדו לשתי מטרות: מן השקלים שנתנו 600,000 מעם ישראל יצקו את מאת האדנים לקרשי המשכן. משאר השקלים, שנתנו 3,550 אנשים, עשו ווים לעמודי החצר, ציפו את ראשיהם ויצרו את חישוקיהם. האם יש משמעות לחלוקה זו?
ננסה להציע סברה, בזהירות:
ערכו של זכר מגיל עשרים ועד שישים הוא חמישים שקלי כסף23. חלוקת המספרים הנ"ל בחמישים, נותנת את התוצאות הבאות:
3,550:50=71
600,000:50=12,000
המספר שבעים מבטא את מספרם של בני ישראל בירידתם מצרימה, בתחילת היווצרותו של עם ישראל. אמנם עיון בבראשית פרק מ"ו, שם מפורט מניין הבאים מצרימה, מגלה אי התאמה בין המספר המסכם ובין השמות שנזכרו. רש"י מיישב את הסתירה, כך24:
שלשים ושלש – ובפרטן אי אתה מוצא אלא שלשים ושנים, אלא זו יוכבד שנולדה בין החומות בכניסתן לעיר, שנאמר: " אשר ילדה אותה ללוי במצרים", לידתה במצרים ואין הורתה במצרים.
לרש"י, יוכבד משלימה את המניין לשבעים. רשב"ם וראב"ע, מנסים ליישב את הבעיה בדרך שנראית להם תואמת לפשוטו של מקרא, דהיינו, בלי להזדקק לנתון שכלל אינו מופיע בפרק – לידתה של יוכבד בין החומות25:
יעקב ובניו – יעקב מחשבון שבעים נפש כמו שמוכיח לפנינו לפי הפשט כל נפש בניו ובנותיו של יעקב ולאה הכל שלשים ושלש עם יעקב. ורבותינו פירשו זו יוכבד שנולדה בין החומות:
לרשב"ם וראב"ע, יעקב משלים למספר שבעים. הרב ברויאר26 סובר שבבחינה אחת, ער ואונן, בניו של יהודה שמתו בארץ כנען נחשבים במניין השבעים, אך לא דינה, ובבחינה אחרת, יעקב ודינה. מכל מקום, כל פירוש מתקשה להלום את הכתוב במדויק. בסופו של דבר, אם נחשיב גם את יוכבד, וגם את יעקב, נקבל שבעים ואחד נפש. מספר זה מופיע בשלב מאוחר יותר, כאשר שבעים הזקנים מצטרפים למשה בהנהגת העם, וביחד יוצרים הנהגה של שבעים ואחד, שיש בה תמצית של עם ישראל כולו. לימים, מספר זה יישמר אצל הסנהדרין הגדולה.
המספר שנים עשר אלף מבטא את הריבוי כנגד כל שבט ושבט, כמניין היוצאים למלחמת מדין, וזה מאפיין את מצבו השלם של עם ישראל27.
על ייעודם של השקלים ליציקת אדני המשכן, נדרש רבות: מדובר בבסיס למשכן, כאשר תפקידם של האדנים לשמור על כך שלא יבלוט אף קרש ובכך תישמר צורתו האחידה של המשכן. זאת הקומה הבסיסית של עם ישראל, טרם חילוקי הדרגות של עשיר ודל, ועל הכלל ראוי שתשרה שכינה.
מה מבטא ייעודם של השקלים הנותרים? מה מסמלים ווי העמודים (עמודי החצר!), ראשיהם וחישוקיהם?
אודה מאד מאד למי שיגלה את עיני בתשובה לשאלה זו.
1 שמות י"ב, לז.
2 רמב"ן עמד על כך בפירושו לפרשת כי תשא, וכתב שמצד אחד התורה מדברת על מצוה כללית שבכל פעם שימנה את העם, יתנו מחצית השקל, לכן נכתבו הדברים בלשון רשות. אך מצד שני, כיוון שכתוב: "ולקחת את כסף הכיפורים… ונתת אותו על עבודת אוהל מועד", למד משה שהוא מצווה למנות אותם עתה, ולא היה צריך לפרש זאת בתורה, כי זה מובן מאליו. גם מרש"י שם הדבר עולה, ומשמע שהטעם לציווי למנות עתה, הוא בשל המגפה שפרצה בעם בעקבות חטא העגל. כמו כן נחלקו הפרשנים האם החשש מפני מגפה נובע מעצם עריכת המנין, או שהנגף בא בשל חטא העגל שלא התכפר לישראל לגמרי, והמניין ומחצית השקל משמשים לכפרה על אותו החטא. ראה בהרחבה בתורה שלמה כרך כ"א במילואים: "מנין ישראל על ידי מחצית השקל".
3 רש"י שמות ל', טו-טז; במדבר א', א.
4 רמב"ן במדבר א', מה. וראה שם טעמים נוספים.
5 ראב"ע במדבר א', א.
6 רש"ר הירש, כאן. מעניין ההבדל בין רש"ר הירש שמדגיש את המדבר כמבטא תורה שמנותקת ממקום מסוים, ובין הרמב"ן שרואה את המדבר והמנין שהתקיים בו, כמובילים לארץ ישראל, כיבושה וההתנחלות בה.
7מופיע גם בכתובת: http://www.etzion.org.il/vbm/archive/5-parsha/34bemidbar.php
8 למרות שבמנין השנים ליציאת מצרים מתחילים מניסן, ונמצא שהמנין השני התקיים בשנה השניה. מכל מקום, שנות האנשים נמנות מתשרי לתשרי.
9 רש"י שמות ל', טז.
10 שמות ל', יב.
11 לרמב"ן, נתנו מחצית השקל גם במניין של במדבר, ובנוסף לכך מנו כל אחד באוהלו, מה שאין כן במניין כי תשא, ששם רק נתנו שקלים. אברבנאל לעומת זאת סבור ששקלים נצרכו רק במניין שהוא רשות, כמו זה שבכי תשא. במניינים שנצטווינו עליהם, כמו זה שבבמדבר, לא קיימת סכנת מגפה, וממילא לא היה כל צורך במחצית השקל.
12 תהילים קמ"ז, ד.
13 עסקנו בנושא בשיעור לפרשת בחוקותי, כסיכום לחומש ויקרא.
14 י"ב, טז.
15 כ', א.
16 כ"א, ה.
17 כ"א, יא.
18 "וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה'"(ישעיה נ"א, ג). כשם ש"עדן" הוא: "גן ה'", כך "מדבר" מקביל ל"ערבה".
19 ואכמ"ל לגבי הסדר שבו מופיעים השבטים, לעומת זה שבפרק ב'.
20 גם בגיוס לצבא בימינו, אדם אינו מקבל זימון לצבא כמתנת יום הולדת בהגיעו לגיל 18, אלא ההתייחסות הינה לשנתון שיגיע בשנה זו לגיל גיוס.
21 ראה אודות אפשרות זאת ב"דעת מקרא" כאן, הערה 13.
22 שמות ל"ח, כה-כח.
23 ויקרא כ"ז, ג.
24 רש"י בראשית מ"ו, טו.
25 רשב"ם בראשית מ"ו, ח.
26 פרקי מועדות ח"ב עמ' 697 ואילך.
27 באילים מוצאים ישראל שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים. רש"י מפרש: "שתים עשרה עינות מים – כנגד י"ב שבטים נזדמנו להם: ושבעים תמרים – כנגד שבעים זקנים". שוב, רואים כאן חלוקה בין שתים עשרה לשבעים (אמנם, ללא האחד שעל גבי הזקנים).