פרשת אישה סוטה

מעובד ע"פ שיעור מפי הרב מנשה וינר. ערך: שחר שטרן (לא עבר את הגהת הרב)

פרשת נשא היא המשך לפרשה הקודמת. חלקה הראשון הוא הכנה למה שמופיע לאחר מכן (ז',א'):

ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אתו ויקדש אתו ואת כל כליו ואת המזבח ואת כל כליו וימשחם ויקדש אתם:

זו הכנה בעיקר לקרבנות, ובזכות הקרבנות הללו זכינו לפרשה הגדולה בתורה. בחסידות כותבים על כך שזה לא מקרי. זו הפרשה אותה קוראים מיד לאחר חג השבועות – חג מתן תורה. מיד לאחר חג השבועות בא שפע גדול. גם הזוה"ק ארוך מאוד על פרשה זו. לאחר ההתעלות של מתן תורה מגיע שפע גדול.

ישנן כמה פרשיות קטנות בפרשה שלנו: שילוח טמאים מן המחנה (ה',א'-ד'), פרשית מי שגזל וכיחש (ה',ה'-י') עליה מעיר רש"י (ה',ו'):

למעל מעל בה' – הרי חזר וכתב כאן פרשת גוזל ונשבע על שקר, היא האמורה בפרשת ויקרא (ה, כא) ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו וגו', ונשנית כאן בשביל שני דברים שנתחדשו בה האחד, שכתב והתודו, לימד שאינו חייב חומש ואשם על פי עדים עד שיודה בדבר. והשני על גזל הגר שהוא נתון לכהנים:

פרשת מי שגזל וכיחש מופיעה כבר בספר ויקרא והיא מופיעה כאן שוב פעם נוספת. לאחר מכן נאמרו פרשת אשה סוטה (ה',י"א-ל"א), פרשת נזיר (ו',א'-כ"א) וברכת כהנים (ו',כ"ב-כ"ז). אחרי הפרשיות הללו ממשיכים בסדר הרגיל.
יש להבין מה הנקודה בפרשיות הללו שנכנסו באמצע. יש הקשרים בין הדברים. במרכז שיעור זה נעסוק בפרשת אשה סוטה. ברור שמדובר כאן באופן כללי בחלק מהכנת המחנה. מחנה ישראל עומד לעבור שינוי גדול ועומד להפוך ממחנה ישראל למחנה שכינה. חנוכת המשכן עומדת לקרות בתוך מחנה ישראל, ויש לזה השלכות גדולות – איך נראה כעת מחנה ישראל. לכן פותחים בכך שצריך לשלח מהמחנה את כל הטמאים על דרגותיהם השונות. כאן נאמר במפורש מה הסיבה (ה',ג'):

מזכר עד נקבה תשלחו אל מחוץ למחנה תשלחום ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שכן בתוכם:

עכשיו הקב"ה הולך לשרות בתוך מחנה ישראל וזה דורש רמה מסוימת. לאחר מכן מופיעה פרשת אדם שמעל מעל, פרשת אשה סוטה ופרשת נזיר.

הכהן והנזיר

מחנה השכינה מבטא מציאות כזאת שיש את עם ישראל ויש את הכהנים – משרתי ה' במשכן. אנו רואים גם בפרשיות הקודמות את התפקיד שיש לכהן: את האשה הסוטה מביאים אל הכהן והוא אחראי לכל הסיפור הזה. גם אדם שמועל מעל, את האשם המושב שם נותנים לכהן. הכל ניתן לכהן. ממילא גם הפרשה מסתיימת בסיפור של ברכת כהנים. הכהנים עובדים במשכן וממילא הם גם אלה שנותנים את ברכתם לעם ישראל, ואז "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" – הכהנים צריכים לשים את שמו של הקב"ה על עם ישראל. כלומר, בני ישראל הופכים להיות עם קדוש לה', הכהנים מברכים אותם, ובתווך נמצאת פרשת הנזיר בהקשר הזה. נראה שאנו רואים אצל הנזיר את מה שהתורה אומרת, שכל אחד ואחד מישראל יכול להיות שותף לעניין הזה של קודש לה'. יש הקבלות רבות בין הנזיר לכהן הגדול. כמו שיש לכהן הגדול כתר של קדושה בראשו, גם לנזיר יש נזר על ראשו, ולכן הוא נקרא נזיר, כי השיער שלו הופך להיות נזר קודש. הנזיר נקרא בשם זה משתי סיבות:
א. כי הוא צריך להזיר את עצמו מן היין וכל הנלווים אליו.
ב. כיוון שיש לו נזר על ראשו.
גם אדם פשוט יכול להיות בבחינת כהן גדול אם הוא רוצה. זה דורש פרישה מחיי עולם רגילים ולא ברור אם זה אמור להיות לעולם ועד. אבל התורה אומרת שכחלק מזה שעם ישראל הוא ממלכת כהנים וגוי קדוש, גם כל אחד ואחד יכול לנסות ולהצטרף ולהיות חלק מהמערכת הזאת.

בין נזיר לאשה סוטה

כידוע, חז"ל רואים את סמיכות הפרשיות לאשה סוטה. מה הקשר בין אשה סוטה לפרשת נזיר? הרואה אשה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. כלומר, חז"ל נותנים לנו כאן כיוון ומסבירים לנו שיש מציאות של חיי חולין ויש מציאות של חיי קודש, וכשהשכינה שורה בתוך עם ישראל נוצר כאן מתח כי אפשר ליפול ולעיתים צריך להתחזק ולעשות את תשובת המשקל לכיוון השני. בהקשר הזה נמצאת פרשת אשה סוטה.

הקשיים בפרשת אשה סוטה

אנו מבינים שיש כאן תקלה וקלקלה גדולה בתוך מחנה ישראל וצריך לתקן אותה. לצורך הדבר הזה נעבור על הפסוקים של פרשת אשה סוטה ונראה שמתעוררים קשיים רבים בפשט בלי לראות את מדרשי חז"ל (ה',י"א-ל"א):

וידבר ה' אל משה לאמר:
דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל:
ושכב איש אתה שכבת זרע ונעלם מעיני אישה ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה והוא לא נתפשה:
ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והוא נטמאה או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה:
והביא האיש את אשתו אל הכהן והביא את קרבנה עליה עשירת האיפה קמח שערים לא יצק עליו שמן ולא יתן עליו לבנה כי מנחת קנאת הוא מנחת זכרון מזכרת עון:
והקריב אתה הכהן והעמדה לפני ה':
ולקח הכהן מים קדשים בכלי חרש ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים:
והעמיד הכהן את האשה לפני ה' ופרע את ראש האשה ונתן על כפיה את מנחת הזכרון מנחת קנאת הוא וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים:
והשביע אתה הכהן ואמר אל האשה אם לא שכב איש אתך ואם לא שטית טמאה תחת אישך הנקי ממי המרים המאררים האלה:
ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך:
והשביע הכהן את האשה בשבעת האלה ואמר הכהן לאשה יתן ה' אותך לאלה ולשבעה בתוך עמך בתת ה' את ירכך נפלת ואת בטנך צבה:
ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפל ירך ואמרה האשה אמן אמן:
וכתב את האלת האלה הכהן בספר ומחה אל מי המרים:
והשקה את האשה את מי המרים המאררים ובאו בה המים המאררים למרים:
ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאת והניף את המנחה לפני ה' והקריב אתה אל המזבח:
וקמץ הכהן מן המנחה את אזכרתה והקטיר המזבחה ואחר ישקה את האשה את המים:
והשקה את המים והיתה אם נטמאה ותמעל מעל באישה ובאו בה המים המאררים למרים וצבתה בטנה ונפלה ירכה והיתה האשה לאלה בקרב עמה:
ואם לא נטמאה האשה וטהרה הוא ונקתה ונזרעה זרע:
זאת תורת הקנאת אשר תשטה אשה תחת אישה ונטמאה:
או איש אשר תעבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והעמיד את האשה לפני ה' ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת:
ונקה האיש מעון והאשה ההוא תשא את עונה:

הדין הוא מאוד פשוט: אשתו של אדם סטתה, האדם מקנא לה ומביאה לפני הכהן. לא יודעים מה קורה ואז פורעים את ראשה, לוקחים מים מרים, עפר מקרקע המשכן, משקים את האשה ומשביעים אותה. אם היא הייתה נקייה ולא עשתה שום דבר – לא קורה לה שום דבר. ואם לא הייתה נקייה זה לא מסתיים בטוב מבחינתה. אם היא טהורה היא גם תקבל שכר על הביזיון שעברה – "ונזרעה זרע".

אנו מרגישים שיש כאן עומס של מידע. למשל בפסוק (ה,י"ג):

ושכב איש אתה שכבת זרע ונעלם מעיני אישה ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה והוא לא נתפשה:

כתוב שהבעל לא יודע, שהיא הסתתרה, שעד אין בה וגם היא לא נתפשה. בפשט האשה עשתה זאת בסתר והיא דאגה לכך שבעלה לא יידע. יש כאן כל כך הרבה ביטויים: ונעלמה, ונסתרה, ועד אין בה, והיא לא נתפשה. אם כך, השאלה היא על הפסוק הבא (ה',י"ד):

ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והוא נטמאה או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה:

מדוע האיש מקנא לאשתו כאשר הוא לא אמור לדעת שום דבר? חז"ל במדרש ההלכה ערים לדבר הזה. אומר רש"י (ה',י"ג):

ועד אין בה – לטומאה אבל יש עדים לסתירה:

העדים לא ראו שהיא נטמאה אבל הם כן ראו את הנסיבות המחשידות, הם ראו שהיא נסתרה. קשה לומר שזו רוח הפסוקים. אלמלא מדרש חז"ל, ספק אם היינו מפרשים כך.

האמת היא שהאשה הזאת נטמאה ע"פ פסוק י"ג. אבל ע"פ פסוק י"ד כבר לא בטוח שהיא נטמאה. האם היא נטמאה או לא? האברבנאל מסביר שהפסוק הראשון מבטא את האמת האובייקטיבית, ואילו הפסוק השני מבטא את החשדות של הבעל, שלא יודע מה קרה במציאות. זה עדיין קשה בפשט, משום שאנו לא רואים את זה כתוב כך.

והקריב אתה הכהן והעמדה לפני ה': (ה',ט"ז)

הכהן מקריב את האשה ומעמיד אותה לפני ה'.

והעמיד הכהן את האשה לפני ה' ופרע את ראש האשה ונתן על כפיה את מנחת הזכרון מנחת קנאת הוא וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים: (ה',י"ח)

האם שוב הוא מעמיד אותה לפני ה'? אומר רש"י:

והעמיד הכהן וגו' – והלא כבר נאמר והעמידה לפני ה', אלא מסיעין היו אותה ממקום למקום כדי ליגעה ותטרף דעתה ותודה:

זה מה שמופיע במסכת סוטה, שהיו עושים לה טרטורים. אחרי הכל צריך להחזיר אותה בחזרה למקום. ושוב, בפשט כלל לא כתוב שצריך להסיע אותה ממקום למקום.

והשביע אתה הכהן ואמר אל האשה אם לא שכב איש אתך ואם לא שטית טמאה תחת אישך הנקי ממי המרים המאררים האלה:
ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך: (ה',י"ט-כ')

אומר לה הכהן: אם לא עשית כלום, הנקי ממי המרים האלה. אבל אם כן, אז מה קורה? הפסוק מסתיים באמצע המתח. ואז נאמר הפסוק הבא (ה',כ"א):

והשביע הכהן את האשה בשבעת האלה ואמר הכהן לאשה יתן ה' אותך לאלה ולשבעה בתוך עמך בתת ה' את ירכך נפלת ואת בטנך צבה:

הכהן משביע אותה. והרי זה כבר נאמר לפני כן! בכל אופן, אומר לה הכהן (ה',כ"א-כ"ב):

והשביע הכהן את האשה בשבעת האלה ואמר הכהן לאשה יתן ה' אותך לאלה ולשבעה בתוך עמך בתת ה' את ירכך נפלת ואת בטנך צבה:
ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפל ירך ואמרה האשה אמן אמן:

שוב יש כאן חזרה על הדברים. מה שנאמר בפסוק כ"ב נאמר כבר בפסוק כ"א. לאחר מכן אומרת האשה: "אמן אמן". מדוע אמן פעמיים? אנו מכירים בתורה שאומרים אמן על קללות ושם אין "אמן אמן". מדוע זה נאמר כאן בצורה כזאת? בנוסף, בפסוק כ"א הירך קודמת לבטן ואילו בפסוק כ"ב הסדר מתהפך. רש"י מסביר שפעם אחת זה ע"פ סדר האירועים ובפעם השנייה זה על סדר הקללה. לאחר כתיבת כל האלות הללו נאמר (ה',כ"ד):

והשקה את האשה את מי המרים המאררים ובאו בה המים המאררים למרים:

הכהן משקה אותה.

ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאת והניף את המנחה לפני ה' והקריב אתה אל המזבח:
וקמץ הכהן מן המנחה את אזכרתה והקטיר המזבחה ואחר ישקה את האשה את המים: (ה',כ"ה-כ"ו)

פתאום שוב הוא משקה את האשה את המים. והרי הוא השקה אותה כבר לפני כן?! אומר רש"י (ה',כ"ד):

והשקה את האשה – אין זה סדר המעשה, שהרי בתחלה מקריב מנחתה, אלא הכתוב מבשרך שכשישקנה יבואו בה למרים. לפי שנאמר בטן וירך, מניין לשאר כל הגוף, תלמוד לומר ובאו בה בכולה .

כלומר, "והשקה" זה לא עכשיו אלא באים לומר לנו שכאשר הוא ישקה אותה יקרה כך וכך. והאם אנו לא יכולים להתאפק עוד שני פסוקים?

סיפורה הכפול של האשה הסוטה

יש כאן סיפור כפול והתורה מספרת את כל הסיפור בצורה כפולה. בעצם מסופרים כאן שני סיפורים נפרדים: סיפור אחד בו האשה ודאי נטמאה, וסיפור שני בו יש ספק. הסיפורים מורכבים אחד על השני. יש סיפור אחד שכתוב כך:

וידבר ה' אל משה לאמר:
דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל:
ושכב איש אתה שכבת זרע ונעלם מעיני אישה ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה והוא לא נתפשה:(ה',י"א-י"ג)

בעלה לא בעסק. הוא לא יודע כלום. באמת זה נעשה בהסתר גמור והיא לא נתפסה. לכן לא עוברת עליו שום רוח קנאה. אם כך, איך האשה מגיעה אל בית המקדש? ההמשך הוא מפסוק ט"ז:

והקריב אתה הכהן והעמדה לפני ה':

אף אחד לא יודע שום דבר חוץ מהקב"ה שמספר לכהנים. הכהנים שולחים ומביאים את האשה. הבעל לא בעסק בכלל, הוא מופתע מהעניין ואף אחד לא ידע שום דבר. הכהן לוקח אותה ומשקה אותה במים קדושים (ה',י"ז). לאחר מכן הכהן משביע את האשה ואומר לה (ה',כ"א):

והשביע הכהן את האשה בשבעת האלה ואמר הכהן לאשה יתן ה' אותך לאלה ולשבעה בתוך עמך בתת ה' את ירכך נפלת ואת בטנך צבה:

הוא אומר זאת בצורה ודאית ואז הוא כותב את האלות בספר ומוחה על המים ומשקה את האשה (ה',כ"ז):

והשקה את המים והיתה אם נטמאה ותמעל מעל באישה ובאו בה המים המאררים למרים וצבתה בטנה ונפלה ירכה והיתה האשה לאלה בקרב עמה:

"ובאו בה המים המאררים למרים" – אין בכלל אופציות. זה סיפור אחד. האשה מושבעת כאן, והשבועה אומרת רק דבר אחד: הוא משביע אותה שבועת האלה – שבועת הקללה. אין כאן אופציה של "ואם לא". אלו רק הדברים הרעים והאשה על כורחה עונה "אמן". אח"כ המים באים בה ועושים את פעולתם.

הסיפור השני הוא שעל אדם עברה רוח קנאה והוא קנא את אשתו. מדוע? הוא לא יודע שום דבר, אך הוא ראה דברים מחשידים ולכן הוא מביא אותה אל הכהן והכהן מביא אותה לפני ה'. האדם הזה מביא איתו גם קרבן. כאן הכל נעשה ביוזמתו של הבעל. כאן לוקחים את העפר והמים מסיבה אחרת לגמרי – המים באים לבחון: אם היא תהיה נקיה המים הללו יברכו אותה ואם לא המים הללו יקללו אותה. לכן נאמר פעמיים "והשקה את האשה". פעם אחת משקים אותה אחרי כתיבת האלה, זה בבחינה של הודאי. בבחינה של הספק לא מוחקים שום מגילה לתוך המים אלא רק מביאים את הקרבן. האשה אומרת "אמן אמן" על שתי השבועות: שבועת הספק ושבועת הודאי.

סיומת התורה מראה שיש כאן שתי פרשיות (ה',כ"ט-ל'):

זאת תורת הקנאת אשר תשטה אשה תחת אישה ונטמאה:
או איש אשר תעבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והעמיד את האשה לפני ה' ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת:

הסיומת הזאת מראה שיש בפשט שני סיפורים: סיפור אחד הוא שהאשה נטמאה ואין קשר לבעל. הסיפור השני הוא שעל האיש עברה רוח קנאה. בשני המקרים "ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת".

המעילה וההעלמה

מה הרעיון בדבר הזה? הרי הקב"ה לא מנהיג בצורה הזאת את העולם. התורה שבעל פה מצרפת את שני הדברים בפועל ואומרת שעד כדי כך הקב"ה לא מתערב כי זה בין איש לבין אשתו. אבל אם האשה הזאת נסתרה, הקב"ה מעביר רוח קנאה אצל הבעל, ואז הבעל צריך לבוא. אם על הבעל עוברת רוח קנאה והוא מחליט לוותר, יש לו בעיה. יתכן והוא מוותר כי הוא יודע שגם בעצמו הוא לא צדיק עולם. חז"ל אומרים שכשם שבודקים אותה בודקים גם אותו. אעפ"כ התורה מספרת לנו את זה כאילו באמת הקב"ה מתערב. מה הנקודה?

פרשיה זו באה בתווך של פרשיות השראת שכינה בתוך עם ישראל. כאשר שורה שכינה בעם ישראל, עם ישראל צריך לדעת שהקב"ה נמצא ואי אפשר להעלים דברים. הביטוי "מעלה בו מעל" זה לשון נופל על לשון. המעילה הזאת באה להעלים את הדבר הזה, והנקודה היא לדעת שמהקב"ה לא מעלימים שום דבר. עיקר המעילה היא בזה שהאשה חושבת שלא רואים אותה. יש כאן מעילה כפולה של האשה: פגיעה אחת בבעלה ופגיעה שנייה בקב"ה. הקב"ה כעת שוכן בתוכנו. הקב"ה ברא את האדם עפר מהאדמה. איש ואשה זה באחריות הקב"ה בגן עדן מקדם. הנה כאן אנו חוזרים לאותו מצב. גם בגן העדן האדם מעל והתחבא, הוא שפך שם דמים (בכך שהביא עונש מוות על כל בני האדם). גילוי עריות ושפיכות דמים זה אותו יסוד, שבא לבטא שהקב"ה הוא לא הסמכות. האדם מסתתר בין העצים וחושב שלא רואים אותו. האדם לא הבין מה זה גן עדן ולכן הוא סולק משם. גן העדן הוא מקום השכינה. בחוץ לארץ אתה יכול להסתתר. בחוץ לארץ הקב"ה משגיח מרחוק, כביכול יש מקום להעלם. ארץ ישראל היא ארץ השכינה, "ארץ אשר ה' אלהיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים,י"א,י"ב). הקב"ה משגיח כל הזמן, אין דבר שנעלם מעיניו, וצריך לחיות את הדבר הזה. הקב"ה יצר את האדם עפר מן האדמה וכעת לוקחים עפר מקרקע המשכן ונותנים לאשה לשתות. זה מה שמחבר אותנו לפרשיה הקצרה הקודמת (ה',ו'):

דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעל מעל בה' ואשמה הנפש ההוא:

מדובר באדם שכופר בגזל ואף אחד לא ראה אותו. אלא שהקב"ה עכשיו נמצא ואי אפשר למעול מעל בה'. הביטוי "וקנא את אשתו" מוכר לנו: הקב"ה הוא "אל קנא". הקב"ה מקנא, וזה בדיוק אותו יסוד. כל הביטויים של עבודה זרה באים בצורה הזאת של "וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ", "אל תזנו בכל אלה". עבודה זרה היא זנות. חז"ל אומרים על חטא העגל: עלובה כלה שזינתה תחת חופתה". כשחז"ל מדברים על השארת שכינה במשכן – "יום חתונתו ויום שמחת לבו" – יום חתונתו – מתן תורה, שמחת לבו – חנוכת המקדש. הסיפור של היחסים בין עם ישראל לבין הקב"ה, זה הסיפור הגדול שבא לידי ביטוי בצורה הפרטית בין איש לבין אשתו. במוקד קדושת מחנה ישראל באה קדושת הבית היהודי. היסוד של השראת שכינה במחנה ישראל הוא שבין איש לבין אשתו המצב יהיה כמו שצריך. איש ואשה צריכים לדעת ששכינה שורה ביניהם. יש את אוהל מועד ויש את הבית הפרטי של כל אחד ואחד שהופך להיות בית של השראת שכינה. זה מאוד מחייב ולכן הפרשה הזאת באה בצורה הזאת.

הקב"ה מתערב. כשעם ישראל עובד עבודה זרה הקב"ה מתערב. לכן מבחינה מסוימת גם בין איש לבין אשתו הקב"ה מתערב עד כדי כך שבעצם היה ראוי שהכהן ילך לביתה של הגברת ויקח אותה ויעניש אותה ויעשה את כל הסיפור הזה. אבל בפועל זה לא קורה עד כדי כך וניתנת איזושהי בחירה. אעפ"כ כולנו מרגישים כמה זה דבר חריג. הרמב"ן עומד על כך שזו תופעה פלאית שהמים עושים כך ועושים כך. האם זה מן הוקוס פוקוס? ואכן כן, זה דבר שהוא חריג. בהשראת שכינה בעם ישראל קורים גם דברים חריגים. הקב"ה נמצא בפנים וכעת זה לא משחק. זה דבר נפלא ודבר אדיר. הכהנים צריכים לדאוג לדבר הזה. אם הכהנים עושים את זה בצורה הזאת הם מביאים את הקללה ואת השבועה, וזה אכן דבר מפחיד מאוד. לכהנים יש אחריות.

"וישם לך שלום"

כאן באה הסיומת היפה של כל הסיפור הזה – ברכת כהנים. הכהן עומד בסיטואציה לא נוחה. מטרטרים כאן את האשה ופורעים את ראשה. מיד אח"כ נקראת פרשת הנזיר, שם השיער מבטא את הקדושה – הכתר של האדם. לאשה הזאת זורקים את הכתר, משליכים את כתר הצניעות שלה על הקרקע. זה קורה אפילו אם יש ספק. ברגע שהאשה עוררה ספק עליה – זו כבר בעיה. גם אם האשה יצאה נקייה זה מאוד לא קשה ולא פשוט לקבל דבר כזה. בסופו של דבר היא נזרעה זרע, וכל זה בא כשיקום למערכת היחסים שלה עם בעלה. התורה עוזרת לזוג הזה לשקם את מערכת היחסים ביניהם, לאחר שהם עברו סיפור כלל לא פשוט. הדבר הזה מופיע כאן כהתרעה לפני שקורה משהו. הפרשה הזאת באה לומר שכאשר הקב"ה שורה בתוכנו הוא מתערב, הוא צד בעסק. מי שחושב שהוא נעלם – זו מעילה בקודשים. לכן הדברים הללו באו בצורה הזאת.

אחרי הקללות הללו שהכהן מקלל, מסתיימת הפרשה בברכת כהנים. המגמה בסופו של דבר היא להביא לשלום בית בכל עם ישראל, ולכן הם מברכים "וישם לך שלום". כאשר מסיימים את הדבר הזה עשינו סדר יפה בכל מחנה ישראל ואפשר לעבור לחנוכת המזבח וחנוכת הקרבנות, הבאות בהמשך הפרשה.

תגובה אחת

1. ליאורה מעיין הגיב:

   כ״ב בתשרי ה׳תשפ״ב – 28/09/2021 בשעה 11:09

   למה אין סוטה זכר?

   הגב

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *