השמיטה – "היתר" המכירה ו"איסור" ההתמכרות
השמיטה מהוה גם צעד בדרך אל היובל. לאחר "שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים"1 מגיעה שנת היובל, "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ"2. השמיטה היא צעד בדרך אל הדרור, ועל כן יש בה עצמה ערך של חופש ודרור.
נראה שניתן לעמוד על תוכן הדברים לאור הבנת יחסו של האדם אל הקרקע.
בגמרא ביבמות3 מובאות כמה אמירות של ר' אלעזר על יחסו של האדם לקרקע. על שתים מתוכן עומדים בעלי התוספות:
ואמר רבי אלעזר: כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם, שנאמר (תהלים קט"ז): "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם"…
ואמר רבי אלעזר: עתידים כל בעלי אומניות שיעמדו על הקרקע, שנאמר (יחזקאל כ"ז): "וירדו מאניותיהם כל תופשי משוט מלחים כל חובלי הים על הארץ יעמדו". ואמר ר' אלעזר: אין לך אומנות פחותה מן הקרקע, שנאמר: "וירדו".
מקשים בעלי התוספות, שיש סתירה לכאורה בדבריו של ר' אלעזר:
שאין לך אומנות פחותה כו' – אף על גב דרבי אלעזר גופיה קאמר לעיל כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם, צריך לומר קרקע לבנות עליו שידור בו, וגם לצורך מזונותיו כדאמר רב פפא בסמוך זרע ולא תזבון, והכא מיירי באדם שעיקר אומנותו בקרקע.
הכיצד אין לך אומנות פחותה מן הקרקע, והרי מי שאין לו קרקע אינו אדם?!
ומתרצים: מי שאין לו קרקע לבנות עליו בית ולמזונותיו – אינו אדם. אומנות פחותה עוסקת באדם שעיקר אומנותו בקרקע.
במבט אמוני ניתן ליישב את הסתירה בצורה מעמיקה. כאשר "השמים שמים לה'" – הרי שיכול להתקיים "והארץ נתן לבני אדם". כאשר מכיר האדם בכך שהקרקע ניתנה לו מידי הקב"ה "עושה שמים וארץ", הרי שאין הוא משועבד לקרקע, והיא עושה אותו לאדם. אך כאשר המגמה היא "וירדו" – כאשר האדם יורד אל הקרקע ומשתעבד אליה, זו אומנות פחותה. אדם ההופך עצמו ל"איש אדמה" או ל"עם הארץ", והוא שייך לקרקע ומשועבד לקרקע – הרי זו אומנות פחותה.
רק סולם שראשו מגיע השמיימה יכול להיות מוצב ארצה. יכול אדם לעמוד על הקרקע ולשאוף כלפי מעלה. אך אם המגמה היא כלפי מטה – אל הארץ ולא אל השמים – זו ירידה, שאין לך ירידה גדולה הימנה.
שנת השמיטה, שבה האדם איננו עובד את האדמה, היא שנה של שחרור. הפסקת העבודה בקרקע למשך שנה שלמה משחררת את האדם מן השעבוד לאדמה, ומעניקה תוכן ומשמעות לכל השנים הבאות אחריה, שבהם עובד האדם את אדמתו.
כאשר ישנה שנה של "שבת לה'", שנה של השגות רוחניות והתקרבות לה' – מובטח לו לאדם ששוב לא תהיה עבודת האדמה ירידה עבורו.
התורה יוצרת מצב שבו האדם איננו משועבד לקרקע, ואז יכולה הקרקע להעניק לו יציבות, קביעות ושורשיות.
כיצד דברים אלה נוגעים לנו, שאיננו עובדי אדמה ברובנו?
מהי האומנות הפחותה היום? מהו הדבר המשעבד את האדם יום ולילה? בשנת השמיטה אנו צריכים לעמוד על נקודה זו ולהשתחרר ממנה. עלינו לצאת לחופשי מן הדברים שאנו עבדים להם.
כשם שיש "היתר מכירה", כך יש בדורנו היתר חדש-ישן – "היתר ההתמכרות". "דאמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה… נעשית לו כהיתר". העושה עברה ושונה בה – זוהי התמכרות.
ההתמכרות היא עבדות נוראה. אין לך אדם פחות יותר מן העבד. העבד להרגליו ותאוותיו רואה את כל המציאות דרך המשקפיים של התמכרותו. אין הוא יכול כלל לשמוע דברים אחרים.
חז"ל עומדים על כך בסיפור משעשע אך עמוק ומשמעותי4:
ההוא תלמידא דהוה חסיד והוה ליה אבא ושתי חמרא טובא, ובכל עידן דהוה נפיל בשוקא אתו עולמיא ומכין יתיה באבנים ובצרורין, וצווחין וקורין בתרוי חזו שיכרא (=תלמיד אחד היה חסיד, והיה לו אבא שהיה שותה הרבה יין, ובכל פעם שהיה נופל בשוק, היו באים נערים ומכים אותו באבנים ובצרורות, וצועקים וקוראים אחריו: "ראו שיכור"), וכשראה בנו החסיד הוא מכלים ושואל את נפשו למות, ובכל יום אומר לו: אבא, אני אשגר ויביאו לך לביתך מכל היין שמוכרין במדינה ולא תלך לשתות בבית היין, שאתה עושה חרפה ממני וממך, והוא אומר לו כן פעם אחת ושתים בכל יום עד שאמר אביו שיעשה כמו שהוא אומר, שלא ילך לשתות בבית היין. וכן עשה החסיד שהוא עושה לו בכל יום ובכל לילה מאכל ומשתה ומישנו במטתו ואחר הולך לו. פעם אחת היה יורד מטר, ויצא החסיד לשוק והיה הולך לבית הכנסת לתפלה, וראה שכור אחד שהוא שוכב בשוק ואמת המים יורד עליו, והבחורים והנערים מכין אותו באבנים ובצרורין ומשליכין חומר (=בוץ) בפניו ובתוך פיו. כשראה זה החסיד אמר בלבו: אלך לאבא ואביאנו לכאן, ואראה לו זה השכור והחרפה שעושין ממנו הבחורים והנערים, אולי ימנע פיו מלשתות בבית היין ולהשתכר. וכן עשה, הביאו לשם והראהו לו. מה עשה אביו הזקן, הלך אצל השכור ושאל לו באיזה בית שתה אותו יין שהיה משתכר בו. אמר לו בנו החסיד: אבא, בשביל זה קראתיך, אלא שתראה החרפה שעושים לזה כי כן עושים לך בעת שאתה שותה, אולי שתמנע פיך מלשתות בבית היין. אמר לו: בני, בחיי אין לי תענוג וגן עדן אלא זה. כששמע החסיד הלך לו במפח נפש.
זוהי דוגמא להתמכרות.. כאשר שתיין רואה אדם שוכב בבוץ, בסחי ומאוס, הוא חושב איך גם הוא יכול להשיג יין כל כך טוב… ההתמכרות גורמת לעיוות התפיסה וההסתכלות של האדם.
הרמב"ם5 מתאר דוגמא לכך:
הנך רואה דבר אותם שהורגלו באכילת הבצלים והשומים והדגים על המן מה הוא: "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל".
מי שרגיל לבצלים ושומים, נראה לו המן כלחם קלוקל. דבר שאדם מתרגל אליו, הרי שהוא רואה את הדברים האחרים כגרועים ופחותים ממנו.
צריך כל אחד לשאול את עצמו: האם יש דברים שהוא מכור אליהם? כיצד הוא משתחרר מהם?
שנת השמיטה היא שנה המתאימה לשחרור ולחופש אמיתי – שחרור מן ההרגלים שאנו מכורים אליהם, וחופש הדעת לעבוד את ה' כאשר עם לבבנו.
1 ויקרא כ"ה, ח'.
2 שם, י'.
3 יבמות ס"ג ע"א.
4 תנחומא שמיני, י"א.
5 הקדמה לפרק חלק.