איך בונים בית חולים?
בפרשתנו מצוה ה' את משה לעשות לו חצוצרות כסף, והתורה מפרטת את תפקיד החצוצרות1:
וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעתם בחצצרות ונזכרתם לפני ה' אלהיכם ונושעתם מאיביכם. וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצצרת על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם.
יש לשאול, מדוע איננו נוהגים בימינו לתקוע בחצוצרות בעת המלחמה ובעת הצרות? הרי זוהי מצוה מהתורה, שמבטיחה שבכך ניזכר לפני ה' וניוושע מאויבינו, ומדוע איננו מקיימים מצוה זו?
הרמב"ם2 מונה את מצות החצוצרות:
והמצוה הנ"ט היא שצונו לתקוע בחצוצרות במקדש עם הקרבת כל קרבן מקרבני המועדים והוא אמרו ית' (שם י') וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות. ובבאור אמרו (ר"ה ב') שמצות היום בחצוצרות. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בספרי וראש השנה ותענית. וכן אנחנו מצווים לתקוע בחצוצרות בעתות הצורך והצרות כשנצעק לפני השם יתעלה והוא אמרו וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם וגו'.
הקשו המפרשים על הרמב"ם3, מדוע מנה את שני סוגי התקיעות, שבמקדש ושבעת צרה, במצוה אחת, הרי הן מופיעות בפסוקים שונים, ומתקיימות בהזדמנויות שונות, ומה מחבר ביניהן?
לשאלות אלו מתייחס הגאון ר' משה פיינשטיין זצ"ל בשו"ת 'אגרות משה'4:
מה שהקשה כתר"ה על מה שכתב הריטב"א שלפי הסברא שצריך חצוצרות בתענית נהגו בצרפת שלא לתקוע לעולם בתענית צבור כיון שאין לנו חצוצרות, וכי אין אנו יכולים לעשות חצוצרות של כסף, הנה לעניות דעתי משמע שלהסוברים שהתקיעה היא בחצוצרות צריך דוקא באלו החצוצרות שנעשו לתקוע בהם במקדש דוקא. דלכן ניחא מה שכלל הרמב"ם למצוה אחת התקיעות שבשעת הקרבנות והתקיעות שבעתות הצרות בספר המצות מ"ע נ"ט ובמנין המצות בתחלת החבור של היד החזקה והמ"מ בריש הלכות תעניות הקשה עליו עיי"ש. אבל הוא משום דצריך דוקא חצוצרות שבמקדש לכן מפרש שהויא המצוה מה לעשות בחצוצרות שציותה תורה לעשות שהוא ממילא מצוה אחת כל מה שתוקעין בהן. וזהו אולי כוונת המגיד משנה בתירוצו שהמצוה היא אחת כללית לתקוע בחצוצרות במקדש בעת הקרבנות ובעת הצרות בין במקדש בין בגבולין ואין ראוי למנותן בשתי מצות עיי"ש ושייך זה רק כשצריך לתקוע באותן החצוצרות דמקדש דוקא אבל אם היה הדין בכל חצוצרות שאין שייך שתהיה המצוה מה לעשות בחצוצרות אלא שהוא על מעשה התקיעה ודאי היה לו לחושבם לשתי מצות.
הגאון ר' פיינשטיין מסביר, שמי שסובר שהתקיעה היא דוקא בחצוצרות, סובר שזהו דווקא באותן החצוצרות שהיו במקדש. איננו עושים חצוצרות כסף לתקיעה בזמן צרה, כיון שרק באותן חצוצרות שבמקדש, בהן תוקעין בעת הקרבת הקרבן, יכולה להתקיים גם המצוה של תקיעה בעת מלחמה ושאר צרות שלא תבאנה.
כלומר – ישנה מצוה אחת, והיא השימוש בחצוצרות, והיא מתפרטת לסוגים שונים של תקיעה בהזדמנויות שונות.
יש לנסות ולהבין עניין זה, מדוע התקיעה בעת צרה תלויה בתקיעה שבמקדש? מדוע רק כאשר תוקעים במקדש תוקעים גם במלחמה ואין חיוב נפרד לתקיעה במלחמה?
נראה שאפשר להבין את עומק הדברים על פי דברי המדרש5:
כההיא דאמר ריש לקיש (ויקרא ו') 'במקום אשר תשחט את העולה תשחט החטאת' כל כך למה, כדי שלא יתפרסמו החטאים.
חז"ל בהקשבתם לדברי התורה למדו שאין ליחד מקום לחטאים ולחוטאים. אדרבה, המקום מיוחד הוא לעולה הבאה בנדבת האדם ובנדרו, וכיון שיש מקום, משתמשים בו גם החוטאים בנפילתם.
אין ראוי ליחד כלים וכוחות לרע כשלעצמו. כל מחשבותינו ועבודתנו צריכה להיות בריבוי האור והטוב, והרע ממילא יעבור מן העולם. באותם כלים שנבנו לצורך הטוב נשתמש לפעמים גם להעברת הרע מן העולם.
משל למה הדבר דומה? אם רצונו של אדם לבנות בית חולים, עליו לחשוב שהוא בונה בעיקר בית יולדות ובע"ה הבנין והכלים יהיו רק לטובה. אמנם אחר שנבנה הבנין לטובה, אפשר להשתמש בו אם חלילה נפגע אדם וחלה…
באותה דרך נביט גם על עניין החצוצרות.
אין ציווי עצמי לתקיעה בחצוצרות בזמן מלחמה וצרה. זו אינה יכולה להיות מצוה עצמאית, העומדת לבדה.
רק כאשר ישנו ציווי לתקוע במקדש ביום שמחתכם ובמועדיכם, נסמך לכך גם ציווי לתקוע בעת צרה. אך לא ייתכן שבזמן שאין מקדש ואין קרבנות, נתקע בחצוצרות רק בעת צרה.
צרה היא דבר שאינו עומד לבדו. הוא מטופל רק דרך הטיפול בצד הטוב והנעים של החיים.
1 י', ט'-י'.
2 מ"ע נ"ט.
3 מגיד משנה בתחילת הל' תעניות.
4 או"ח א', סי' קס"ט.
5 ויק"ר פרשת ל"ב, ו'.