נפלה ותוסיף קום
תאור דרכו של עם ישראל במדבר מחולק בפרשתנו לשני חלקים שמפסיקה ביניהם פרשת "ויהי בנסוע". בחלק הראשון מתארת התורה כיצד כל השבטים מסודרים לדגליהם סביב המשכן, "על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו". מיד לאחר הסמניות שבשני צידי פרשת "ויהי בנסוע" בא החלק השני, העוסק בתלונות בני ישראל – "ויהי העם כמתאוננים" – והמשכו של חלק זה בפרשיות הבאות: מרגלים, קרח ועוד.
איזו נפילה! קודם נעשה הכל על פי ה', ועמוד הענן ועמוד האש הולכים לפניהם – ועכשיו: מתאוננים רע; אספסוף של מתאוים תאוה; בוכה למשפחותיו, על עסקי משפחות. ובשבוע הבא: "נתנה ראש ונשובה מצריימה"! הכיצד?!
משל למה הדבר דומה, לתינוק שמשעה שנולד שומרים עליו הוריו ומגינים עליו לבל ייפגע, ידיהם אוחזות בו והם משגיחים עליו בכל עת. אימתי היא הפעם הראשונה שהוא נופל? בשעה שהחליטו הוריו שתינוקם ראוי כבר ללכת לבדו, או אז מתוך דאגה לטובתו, הם עוזבים את ידם ממנו, והוא… נופל. כך יקום ויפול, יקום ויפול, עד אשר ילמד ללכת בעצמו. נפילתו היא האות שכבר הגיע זמנו ללכת לבדו.
ביציאת מצרים היתה ההשגחה האלוקית הגלויה שומרת על ישראל לבל יפלו. רוח התקופה והניסים הגלויים הרימו את עם ישראל למדרגות גבוהות – על פי ה' יסעו. כשרואה הקב"ה את עמו שכבר ראוי להנהיג עצמו ולהתחיל לסלול בעצמו את דרכו, לעלות ולהתעלות, או אז הוא נותן להם ללכת לבד. אמנם כלפי חוץ אנו רואים נפילות, אלא שבתוך תוכן של הנפילות טמונה עלייה גדולה.
מציאות כזו חוזרת על עצמה גם בדורות הבאים. יש שהעם כאילו נולד מחדש, רוח התקופה מרוממת אותו והוא מגיע להישגים אדירים של קוממיות במסירות נפש. רוח של התנדבות וחדוות יצירה מפעמות ומלוות כל מפעל. אחר כך מפסיקה הרוח לנשוב, ומגיעה תקופה שבה נידרש להתאמן בהליכה לבד. מול עינינו מתגלות נפילות, וזה לנו האות שהעם ראוי לצעוד בעצמו והוא כשר ומוכן לגאולתו. מתוך הנפילה תהיה תקומה גדולה, ילך העם מחיל אל חיל עד בואה של הגאולה השלימה שאין עוד גלות אחריה.