פרשה ג – פסקה ב
"עת ללדת ועת למות". אמר ר' ברכיה: הרי כל חכמתו של שלמה שאמר "עת ללדת ועת למות", מה הוא, אשריו לאדם ששעת מיתתו כשעת לידתו, מה שעת לידתו נקי אף שעת מיתתו נקי. "עת ללדת ועת למות", בשעה שהאשה יושבת על המשבר אינון צווחין לה חייתא, ולמה אינון צווחין לה חייתא, שהיא מייתה וחייה, ולמה אינון צווחין לה מחבלתא, דהיא ממשכנא בידוי דמיתה, היך מה דאת אמרת: "אם חבול תחבול שלמת רעך וגו'". ר' סימון בשם ר' נתן דבית גוברין אמר: "שאול ועוצר רחם", למה נסמך שאול אצל רחם, לומר לך מה רחם מוציאין ממנו בקולי קולות אף שאול מוציאין ממנו בקולי קולות.
פירוש המדרש
"עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת". אמר ר' ברכיה: הרי כל חכמתו של שלמה שאמר "עת ללדת ועת למות"? מה הוא? מה מחדש שלמה בדבריו אלה? אלא רצונו לומר: אשריו לאדם ששעת מיתתו כשעת לידתו, מה שעת לידתו נקי בלא חטאים, אף שעת מיתתו נקי – שבעת מיתתו נקי הוא מחטאים, ועי' בשיעור. דרשה נוספת למילים "עת ללדת ועת למות", בשעה שהאשה יושבת על המשבר – שהגיע זמנה ללדת – אינון צווחין לה חייתא – הם קוראים לה "חיה", שזהו שמה של היולדת, ולמה אינון צווחין לה חייתא – ולמה הם קוראים לה "חיה", כיון שהיא מייתה וחייה – שהיולדת מתה – נמצאת בסכנת מיתה, וחיה – יוצאת לחיים, ולמה אינון צווחין לה מחבלתא – ולמה קוראים לה "חובלת", לשון 'חבלי לידה' (מדרש המבואר), דהיא ממשכנא בידוי דמיתה – כיון שהיא ממושכנת בידי המיתה, היך מה דאת אמרת – כמו שנאמר (שמות כ"ב, כ"ה): "אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ", שלשון "חבל" הוא לשון משכון. דרשה נוספת למילים "עת ללדת ועת למות", ר' סימון בשם ר' נתן דבית גוברין אמר: (משלי ל', ט"ז): "שְׁאוֹל וְעֹצֶר רָחַם אֶרֶץ לֹא שָׂבְעָה מַּיִם וְאֵשׁ לֹא אָמְרָה הוֹן", ודרשו: למה נסמך שאול אצל רחם – מה ענין השאול – המוות – לרחם – ללידה? לומר לך מה רחם מוציאין ממנו בקולי קולות אף שאול מוציאין ממנו בקולי קולות, ומכאן רמז לתחית המתים, שהיא כלידה מחודשת, ועי' בשיעור.
נושאי השיעור: א. יש חשיבות ליציאתו של האדם מן העולם מתוך טהרה ותשובה. ב. הלידה היא ביטוי לירידת "מוחין" מעולם עליון אל האדם. ג. האדם יכול לדעת על קיומם של עולמות שאין הוא יכול להשיגם. ד. הלידה מלמדת שעיקר שלמות החיים הוא בעולם הזה, ומכאן לתחיית המתים.
המדרש פותח בשאלה:
הרי כל חכמתו של שלמה שאמר "עת ללדת ועת למות".
חכמים הבינו שלא בא הפסוק לומר רק את האמירה הפשוטה הכתובה בו, שיש עת בה נולד האדם ועת בה הוא מת, אלא גנוזה בו משמעות מעבר לכך. במדרש מובאים שלושה אופנים בהם דרשו חכמים את הפסוק, וחשפו את העומק הגנוז בו.
המדרש מבוסס על דיוק בפסוק. כל פסוקי ה"עתים" בנויים משני הפכים. על פי זה, ההיפך מ"עת למות" הוא "עת לחיות", ולא "עת ללדת". במה נשתנה פסוק זה משאר הפסוקים?
נראה, שכוונתו הפשוטה של הפסוק היא: "עת לחיות ועת למות", והוא כולל שני הפכים, כמו הפסוקים הבאים. אולם, שלמה כתב את הפסוק בלשון מיוחדת, "עת ללדת", כדי ללמד ערכים נוספים מעבר לניגוד בין חיים למוות. השוואת הלידה – שהיא שעת נתינת החיים – למוות, היא הדבר שהוסיף שלמה בלשון שבה נכתב הפסוק.
לצאת בטהרה
הדרשה הראשונה:
אשריו לאדם ששעת מיתתו כשעת לידתו, מה שעת לידתו נקי אף שעת מיתתו נקי.
המדרש מקיש את שעת הלידה לשעת המיתה. מעבר לכך שיש זמן של חיים ולידה וזמן של מיתה – ההיקש ביניהם מלמד כי הם דומים זה לזה.
ניתן לומר, שכוונת המדרש היא שאשרי מי שעבר את חייו בצורה נקיה, והוא יוצא מן העולם נקי כפי שנכנס אליו. אלא שהסבר זה קשה, שהרי נדרש האדם להתקדם בחייו ולצאת מן העולם בצורה טובה יותר ממה שנכנס אליו. היוצא מן העולם נקי כפי שהיה בלידתו – לא פעל בחייו, ומדוע רואה זאת המדרש בצורה חיובית1?!
על כן נראה שכוונת המדרש היא לרגע המיתה, רגע המעבר מעולם לעולם. כשם שנכנס לעולם בנקיות, בלא חטא ועוון, כך יציאתו היא בנקיות ובטהרה. אשרי מי שמיתתו נעשית בנקיות. כר' אליעזר שאמרו עליו: "טהור הוא לעולם הבא לפי שיצתה נשמתו בטהרה"2, שכן יצאה נשמתו מתוך אמירת המילה "טהור" כתשובה לשאלה ששאלוהו תלמידיו. יש ערך גדול לכך שברגע המיתה יהיה האדם נקי, שיעזוב את העולם מתוך תשובה ומתוך טהרת הנפש.
מסירות הנפש בלידה
הדרשה השניה:
"עת ללדת ועת למות", בשעה שהאשה יושבת על המשבר אינון צווחין לה חייתא, ולמה אינון צווחין לה חייתא שהיא מייתה וחייה, ולמה אינון צווחין לה מחבלתא, דהיא ממשכנא בידוי דמיתה היך מה דאת אמרת: "אם חבול תחבול שלמת רעך וגו'".
מסירות נפשה של האם בלידת בנה מתבארת בחכמה הפנימית בצורה עמוקה הקשורה לדרכי הנהגת הקב"ה את העולם3.
לאדם יש חכמה בינה ודעת. הוא בעל "מוחין". יכול האדם לדעת על דברים שאינם חלק מעולמו. אף דברים שאין הוא תופס אותם ומשיג אותם, יכול הוא לדעת עליהם. כך יודע האדם את המושג "אינסוף". זהו מושג החורג מתחומי חייו של האדם בעולם הסופי והמוגבל, ואף על פי כן יודע האדם על מציאותו.
החיות, מן הסתם, אינן יודעות על קיומם של עולמות מחוץ לעולמן המוכר להן. זוהי תכונה יחודית לאדם.
מנין נובע כח זה של האדם? הכיצד יכול הוא להכיר עולמות מחוץ לתחומי חייו והשגתו?
כח זה הוא כח הבינה שניתן באדם. בנשמתו קשור האדם אל כל המציאות, ומקישור זה נובע הכח לדעת על הכל4.
הבינה נקראת "אם", ככתוב5: "כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא", אל תקרי 'אִם' אלא 'אֵם'. הבינה נמצאת מעל לאדם, וממנה נובע כוחו לדעת על מציאות עליונה ממנו. הבינה כביכול "מוסרת נפשה" אל האדם, כדי שיוכל להשיג ולדעת מעל ומעבר למציאות חייו.
"אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה"6. אין קיום לתורה בלא בחינת המיתה של האם – הבינה – בלידת בנה. כל ירידה מעולם לעולם היא בחינת מיתה, כמבואר בספרים, וירידת הבינה לעולם שתחתיה היא "מי שממית עצמו", ומכוחה מתקיימת התורה.
זהו פלא גדול שיש לעמוד על משמעותו. הכיצד מסוגל האדם, הנתון בגוף חומרי, לדעת על קיומו של אינסוף? הכיצד יכול אדם ללמוד על עולמות רוחניים, על תהליכים המתרחשים בעולמות עליונים, מתוך גופו המוגבל, החומרי והסופי? הכח לכך הוא מן ה"אם", מן הבינה המעניקה את המוחין לעולם שתחתיה.
אכן, יש החיים בעולם כבהמות. אין הם מודעים לקיומה של מציאות מחוץ לעולם המוכר להם. כל עולמם מצוי בתוך תחומי השגתם, ועל כן עולמם מצומצם ושטחי.
זהו דבר נוסף הרמוז בפסוק: "עת ללדת ועת למות" – שעת הלידה היא שעת מיתה, שכן האם מוסרת נפשה אל הבן, ובכך יש קיום לתורה.
תחית המתים מן התורה
הדרשה השלישית:
ר' סימון בשם ר' נתן דבית גוברין אמר: "שאול ועוצר רחם", למה נסמך שאול אצל רחם לומר לך מה רחם מוציאין ממנו בקולי קולות אף שאול מוציאין ממנו בקולי קולות.
השל"ה מבאר את הדרשה7:
ולכן אמר עת ללדת עת למות, מכח הלידה נלמוד קל וחומר לשאול שהוא לאחר מיתה שהוא בקולי קולות ונלמוד מזה תחיית המתים בקל וחומר כדפירשנו.
הלידה – והתהליך הכרוך בה, מלמדת על המיתה ועל התהליך הכרוך בה.
כשם שהלידה היא תהליך שראשיתו בכניסה אל הרחם וסופו ביציאה ממנו, כך גם המיתה – הכניסה אל הקבר היא תחילתו של תהליך, ועתיד להגיע ההמשך, היציאה מן הקבר. הלימוד הוא בהיקש, הוקשה "עת למות" ל"עת ללדת", ומזה נלמד על הזהות שבין התהליכים. רמז לדבר בלשון חז"ל, הקוראת לרחם – "קבר"8, שכן הוקשו זה לזה.
מהי משמעות הדרשה?
נראה פשוט, שלא באו חז"ל להוכיח את קיומה של תחיית המתים. אין זו הוכחה חזקה שלא ניתן לפרוך אותה.
המדרש בא ללמד ששלמותו של העולם עתידה לבוא לידי ביטוי בעולם הזה. זו מטרת החיים ומגמתם. לא בעולמות אחרים ולא במציאויות רחוקות ועליונות עתידים החיים לבוא אל שלמותם, אלא בעולם זה.
היציאה מן הקבר "בקולי קולות" מבטאת את הפרסום, המלמד על שייכותם של החיים אל העולם הזה בדוקא. זוהי משמעותו של הלימוד בקל וחומר. הלידה מלמדת שהעיקר זה הכניסה אל העולם הזה, שעל כן היא נעשית בקולי קולות ולא בחשאי. מכאן אנו למדים על המיתה, שאף בה העיקר הוא השיבה אל העולם הזה, ואף היא נעשית בקולי קולות ולא בחשאי.
1 ניתן להוסיף, שעל פי חכמת הגלגולים, הרי לא בא האדם לעולם נקי. נושא הוא אתו דברים מגלגולו הקודם שעליו לתקן בגלגול זה, ואיך אומר המדרש: "מה שעת לידתו נקי…"?
2 אבות דר' נתן פכ"ה.
3 עי' בעץ חיים שער כ' פ"ג, על הפסוק: "אדם כי ימות באהל".
4 עי' בדברי רמח"ל (אדיר במרום עמ' ער"ה): "וכדי שתבין זה הדבר היטב אפרש לך ענין החכמה והידיעה מה היא. הנשמה היא שכל שטבעה להשכיל. והענין הוא, כי אין יש דבר בכל הבריאה שאין חלק בנשמה כנגדה, וצריך שיהיה קשר בין חלקי הנשמה לבריאה", עיי"ש עוד.
5 משלי ב', ג'.
6 עי' ברכות ס"ג ע"ב.
7 ווי העמודים פרק כ"ג.
8 עי' אהלות פ"ז מ"ד.