עיבור השנה

נפתח בע"ה בסדרת שיעורים על מועדי השנה, ראשית נדון במצוות עיבור השנה וקידוש החודש.
הרמב"ם מנה את שני העניינים הללו – קידוש החודש ועיבור השנה כמצווה אחת:

ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה
קנג: והמצוה הקנ"ג היא שצונו ית' לקדש חדשים ולחשב חדשים ושנים. וזו היא מצות קדוש החדש. והוא אמרו יתעלה (בא יב) החדש הזה לכם ראש חדשים. ובא הפירוש (ר"ה כב א) עדות זו תהא מסורה לכם. כלומר שמצוה זו אינה מסורה לכל איש ואיש כמו שבת בראשית שכל איש ימנה ששה ימים וישבות בשביעי עד כשתיראה לכל איש ואיש הלבנה שיקבע היום ההוא ראש חדש או ימנה מניין תוריי ויקבע ראש חדש או יעיין איחור האביב וזולתו ממה שראוי להסתכל בו ויוסיף חדש, אבל מצוה זו לא יעשה אותה לעולם זולת בית דין הגדול לבד. ובארץ ישראל לבד… ודע שחשבון זה שנמנה אותו היום ונדע בו ראשי חודשים והמועדים אי אפשר לעשותו אלא בארץ ישראל לבד… ואנחנו אמנם נחשב היום שקבעו הם, רוצה לומר בני ארץ ישראל, בו ראש חודש כי המלאכה הזאת בעצמה מונין וקובעין לא בראיה, ועל קביעותם נסמוך לא על חשבוננו, אבל חשבוננו הוא לגילויי מילתא בעלמא… "כי מציון תצא תורה".

וכן הוא במניין הקצר:

המניין הקצר עשה קנ"ג
לקדש חודשים ולחשב שנים וחודשים בבית דין בלבד, שנאמר "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה".

לעומת הרמב"ם הבה"ג מונה את שני העניינים הללו כשתי מצוות נפרדות זו מזו:

ספר הלכות גדולות הקדמה עמוד טז
(עד) קביעות ראשי חדשים. (עה) וחישוב תקופות.

מעניין להעמיק בנושא קידוש החודש, הקב"ה ברא את המחזור החודשי של הלבנה כלא מוחלט הוא אינו 29 יום וגם לא 30 אלא 29 וחצי ועוד כמה חלקים. וחכמים קבעו כי:

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ה עמוד א
ורבנן דקיסרי משום רבי אבא אמרו: מנין שאין מחשבין שעות לחדשים – שנאמר עד חדש ימים – ימים אתה מחשב לחדשים, ואי אתה מחשב שעות לחדשים.

מציאות זו מחייבת אותנו בקביעת החודשים שחלק מן החודשים יהיו בעלי 29 יום וחלק בעלי 30 יום.
וכן הדבר במחזור השנתי שנת הלבנה אורכת 354 ימים ואילו שנת החמה אורכת 365 כך שבכל שנה נוצר פער של 11 ימים.

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ה עמוד א
אמר רבי אבא אמר שמואל: מנין שאין מונין ימים לשנים – שנאמר לחדשי השנה – חדשים אתה מונה לשנים, ואי אתה מונה ימים לשנים.

הפער הזה נצבר ופעם ב2-3 שנים ישנה שנה מעוברת בעלת חודש נוסף שמצמצת את הפער בין שנת הלבנה לשנת החמה ובכך אנו "שומרים על חודש האביב" ודואגים שעונות השנה יהיו מסונכרנות עם החודשים.

אך הרי"פ פרלעא הקשה על הרמב"ם מדוע חיבר את שני הדברים הללו לכדי מצווה אחת:

הרי"פ פרלעא עשה נ"ו
ויש לתמוה בזה על הרמב"ם ז"ל, שבמנין המצוות בחיבורו הגדול ריש הל' קידוש החודש לא כתב בזה עשה אלא בקידוש החודש בלבד… ולא הזכיר עיבור שנים כלל, וכן בגוף חיבורו… ולא הזכיר בכל הל' קידוש החודש עשה בעיבור השנים, והוא דבר מתמיה, דודאי איכא עשה בעיבור שנים כמו בקידוש החודש, ולכן דבריו ז"ל צ"ע אצלי טובא כעת…

יש לתרץ את הקושייה על הרמב"ם שהמצווה היא לקדש לא רק את עצם החודש אלא את החודש עצמו כפי שכתב הרמב"ם:

רמב"ם הלכות קידוש החודש הקדמה
הלכות קדוש החדש. מצות עשה אחת והיא לחשב ולידע ולקבוע באיזה יום הוא תחלת כל חדש וחדש מחדשי השנה. וביאור מצוה זו בפרקים אלו.

ולמעשה בית הדין מקדש ואומר שעכשיו מתחיל חודש אדר א' או אדר ב' וממילא ישנה מצווה לקדש גם את חודש העיבור.

ראייה או חשבון – כיצד מקדשים את החודש
ישנן שתי דרכים לקדש את החודש:
1. קידוש על פי הראיה – באים שני עדים שראו את מולד הלבנה, הם באים ונחקרים בבית הדין ולאחר מכן מקדשים את החודש.
2. קידוש על פי חישוב המולד – בית הדין מחשבים ויודעים מראש מתי אמור להתחיל חודש חדש ומתי אמור להראות מולד הלבנה.

לפי הרמב"ם קידוש החודש היסודי הוא על פי הראיה והכל תלוי בעדים.
אך לפי רס"ג הקידוש היסודי של החודש הוא חישוב על פי החשבון.

הרב כשר מעיר ששיטת הרס"ג לא זכינו לראותה בכתביו ובלשונו אלא רק מפי סופרים אחרים שהביאוה, כגון רבינו בחיי בפרשת בא:

רבינו בחיי שמות יב ב
קביעות החדשים אינו אלא על פי החשבון, לא על פי ראית הלבנה, והראיה שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היה הענן מכסה אותם ביום ועמוד האש לילה ולא ראו בכלם שמש ביום ולא ירח בלילה… ומפורש תמצא בכתוב (דברי הימים א י"ב): "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם", ואין לך דבר שצריך חכמה ובינה לקבוע עתים ומועדים כי אם החשבון שהוא סוד העבור, אבל ראית הלבנה דבר ידוע, כי כשהלבנה נראית הכל יודעין שהוא ראש חדש וחג המצות בט"ו, וראש השנה באחד בתשרי, ויום הכפורים בעשרה בו וסכות בט"ו בו. אבל החשבון אינו אלא לחכמים מחשבין ומודיעין לישראל והם עושים על פיהם…
כך היו נוהגים כל ישראל לקבוע חדשים על פי החשבון אלף ומאה שנים מימות משה רבנו ועד אנטיגנוס ראש גולה וראש סנהדרין, והיו בכלל תלמידיו שנים והם: צדוק וביתוס, וכשדרש להם (אבות א, ג) אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, נכנס ספק בלבם וחשבו שאין עונש ושכר, ויצאו לתרבות רעה והתחילו לעורר בזה בקביעות הירח, ואמרו כי אין עקר המצוה לקבוע חדשים על פי החשבון כי אם בראית הלבנה והוא הדבר הצודק והמכוון, והוצרכו חכמי הדור להכחיש דבריהם ולהודיע להם בראיות גמורות, וכן אמרו ז"ל: כך אמר רבן גמליאל אל תחושו לראית הירח החשבון הוא העקר, כך מקובלני מבית אבי אבא שאין חדשה של לבנה פחותה מכ"ט יום ומחצה ותשצ"ג חלקים. והנה דבריו הללו מוכיחין שלא היה רבן גמליאל סומך על ראית הלבנה כי אם על פי החשבון…
ומה שתמצא לרז"ל (ר"ה כד א): דמות צורות לבנות היו לר"ג בעליתו על הטבלא בכותל שבהן היה מראה את ההדיוטות, הכונה בזה: כי ר"ג עשה צורות הללו לבאר לתלמידי צדוק וביתוס ידיעתו במהלך הלבנה בכל חדש וחדש, וכי הוא יודע בכל חדש וחדש באיזו צורה תולד אם ארוכה אם קצרה וכמה תהיה גבוה בגלגל ולאיזה צד תהיה נוטה, והיה בכל חדש וחדש מבאר לתלמידים ואמר להם הלבנה בזה החדש צורתה כך וכך ונטיתה לצד כך וכך, וכאותה צורה שהיה מראה לתלמידיו בה היו מעידים העדים בכל חדש וחדש, וכיון שראו כך חדש אחר חדש, שנה אחר שנה, נתברר להם שאין העקר אלא החשבון ובטלו דברי החולקים, ואף על פי שהיו מקבלים העדים זכר לדבר, לא היתה סמיכת בית דין כי אם על החשבון, ולדברי הכל דת חק העבור הלכה למשה מסיני, שהרשות ביד בית דין הגדול כשהוא גדול שאין למעלה ממנו בחכמה וביראת חטא ובקי בחדרי תורה ובקביעות השנים, הרשות בידו לקבוע ולעבר כפי מה שיראה לו מחקי סוד העבור, וזו היא הדת שצוה הקב"ה למשה "החדש הזה לכם".

לפי רס"ג כל העדות על פי הראייה נועדה רק לאמת ולהוכיח את צדקת החישוב שהוא הלכה למשה מסיני, אך באמת אין עיקר לקדש על פי הראייה אלא על פי החישוב.
אך לפי הרמב"ם דווקא הראייה היא החידוש הגדול של התורה, בית הדין הוא שקובע את החודש, יש משמעות דווקא לקהל ולבית הדין שבארץ ישראל ובזה מלמדת התורה על הקדושה המיוחדת של עם ישראל וכוחם לפעול ולהכריע בעולם.

רמב"ם הלכות קידוש החודש פרק א
הלכה ה: אין ראיית הירח מסורה לכל אדם כמו שבת בראשית שכל אחד מונה ששה ושובת בשביעי, אלא לבית דין הדבר מסור עד שיקדשוהו בית דין ויקבעו אותו היום ראש חדש הוא שיהיה ראש חדש, שנאמר החדש הזה לכם עדות זו תהיה מסורה לכם.
הלכה ו: בית דין מחשבין בחשבונות כדרך שמחשבים האצטגנינים שיודעין מקומות הכוכבים ומהלכם וחוקרים ומדקדקים עד שידעו אם אפשר שיראה הירח בזמנו שהוא ליל שלשים או אי אפשר, אם ידעו שאפשר שיראה יושבין ומצפין לעדים כל היום כולו שהוא יום שלשים, אם באו עדים ודרשום וחקרום כהלכה ונאמנו דבריהם מקדשין אותו, ואם לא נראה ולא באו עדים משלימין שלשים ויהיה החדש מעובר, ואם ידעו בחשבון שאי אפשר שיראה אין יושבים יום שלשים ואין מצפין לעדים, ואם באו עדים יודע בודאי שהן עדי שקר או שנראית להם דמות לבנה מן העבים ואינה הלבנה הודאית.
הלכה ז: מצות עשה מן התורה על בית דין שיחשבו וידעו אם יראה הירח או לא יראה, ושידרשו את העדים עד שיקדשו את החדש, וישלחו ויודיעו את שאר העם באיזה יום הוא ראש חדש כדי שידעו באיזה יום הן המועדות, שנאמר אשר תקראו אותם מקראי קדש ונאמר ושמרת את החקה הזאת למועדה.

ישנה משמעות גדולה למחלוקת הרמב"ם והרס"ג כאן שכן לפי שניהם עומדת כאן נקודת המחלוקת מול הצדוקים והבייתוסים. הרמב"ם טען שהראייה היא הכללית והחשבון הוא פרטי ואישי לכל אחד ואילו הרס"ג להפך טען שהראייה היא פרטית לכל אדם והיא מה שרצו הצדוקים להכניס והחשבון הוא קידוש החודש האמיתי של כלל ישראל.

מצוות קידוש החודש ועיבור שנים – אליבא דהרמב"ם
הלשון של הרמב"ם מיוחדת מאד ונעמוד עליה מעט כדי להבין את עומק דבריו:

ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קנג
והמצוה הקנ"ג היא שצונו ית' לקדש חדשים ולחשב חדשים ושנים. וזו היא מצות קדוש החדש. והוא אמרו יתעלה (בא יב) החדש הזה לכם ראש חדשים. ובא הפירוש (ר"ה כב א) עדות זו תהא מסורה לכם. כלומר שמצוה זו אינה מסורה לכל איש ואיש כמו שבת בראשית שכל איש ימנה ששה ימים וישבות בשביעי עד כשתיראה לכל איש ואיש הלבנה שיקבע היום ההוא ראש חדש או ימנה מניין תוריי ויקבע ראש חדש או יעיין איחור האביב וזולתו ממה שראוי להסתכל בו ויוסיף חדש, אבל מצוה זו לא יעשה אותה לעולם זולת בית דין הגדול לבד. ובארץ ישראל לבד. ולכן בטלה הראייה אצלנו היום בהעדר בית דין הגדול כמו שבטלה הקרבת הקרבנות בהעדר המקדש. ובזה יטעו המינין הנקראים בכאן במזרח קראין. וזה הוא שורש גם כן שלא יודו בו גם כן זולתינו מכלל הרבנים והולכים עמהם באפלה חשכה. ודע שהחשבון הזה שנמנה אותו היום ונדע בו ראשי החדשים והמועדים אי אפשר לעשותו אלא בארץ ישראל לבד. אלא בעת הצורך ובהעדר החכמים מארץ ישראל אז אפשר לבית דין הסמוך בארץ ישראל שיעבר השנים ויקבע חדשים בחוצה לארץ כמו שעשה רבי עקיבא כמו שהתבאר בתלמוד (ברכות סג א יבמו' קכב א).
ובזה קושי גדול חזק. והידוע תמיד שבית דין הגדול אמנם היה בארץ ישראל והם יקבעו חדשים ויעברו שנים בפנים המקובלים אצלם ובקבוצם גם כן. ובכאן שורש גדול מאד משרשי האמונה לא ידעהו ולא יתבונן במקומו אלא מי שדעתו עמוקה. וזה שהיותנו היום בחוצה לארץ מונים במלאכת העבור שבידינו ואומרים שזה היום ראש חדש וזה היום יום טוב לא מפני חשבוננו נקבעהו יום טוב בשום פנים אלא מפני שבית דין הגדול שבארץ ישראל כבר קבעוהו זה היום ראש חודש או יום טוב. ומפני אמרם שזה היום ראש חדש או יום טוב יהיה ראש חדש או יום טוב, בין שהיתה פעולתם זאת בחשבון או בראיה. כמו שבא בפירוש (ספר' אמור פ"י) אלה מועדי י"י אשר תקראו אותם אין לי מועדות אלא אלו, כלומר שיאמרו הם שהם מועדות אפילו שוגגין אפילו אנוסין אפילו מוטעין כמו שבאתנו הקבלה. ואנחנו אמנם נחשב היום כדי שנדע היום שקבעו הם ר"ל בני ארץ ישראל בו ר"ח כי במלאכה הזאת בעצמה מונין וקובעין היום, לא בראיה. ועל קביעתם נסמוך. לא על חשבוננו. אבל חשבוננו הוא לגלויי מילתא. והבין זה מאד.

הרמב"ם מדגיש שוב ושוב – קידוש החודש צריך להיות בארץ ישראל, ע"י בית הדין הגדול שבארץ ישראל ואפילו החשבון צריך להיות בארץ ישראל. ויש שאלה גדולה אומר הרמב"ם, שאלה עצומה כיצד אנו מקדשים את החודש ועונה הרמב"ם שיסוד עמוק ביותר מתבאר בדבר, שאנו סמוכים והולכים על בית הדין שבארץ ישראל ולא על חשבוננו כלל והחשבון שלנו תפקידו רק לגלויי מילתא בעלמא¹. שיטת הראייה היא העיקרית אך כשאין ראייה בית הדין הגדול בארץ ישראל יכולים לקדש את החודש בחישוב מראש לכמה חודשים קדימה.
ומוסיף הרמב"ם חידוש נוסף על דבריו:

ואני אוסיף לך באור. אילו איפשר דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לאל מעשות זאת כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל, ולא יהיה שם בית דין ולא יהיה בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ, הנה חשבוננו זה לא יועילנו אז כלום בשום פנים. לפי שאין לנו רשות שנחשב בחוצה לארץ ונעבר שנים ונקבע חדשים אלא בתנאים הנזכרים כמו שבארנו. כי מציון תצא תורה ודבר י"י מירושלים (ישעי' ב מיכה ד). וכשיתבונן מי שיש לו שכל שלם לשונות התלמוד בכונה הזאת יתבאר לו כל מה שאמרנוהו ביאור אין ספק בו.

לפי הרמב"ם לולי שעם ישראל היה בארץ לא היה קידוש החודש עוזר במאומה. ואת הדברים כתב ביתר חריפות החתם סופר:

שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן רלד
היוצא מדברינו דעכ"פ לכ"ע קדושת שניהם קדושת עולמים מימות עולם עד סוף כל ימות עולם לא נשתנה ולא ישתנה אלא שקדושת ירושלים חמורה מקדושת שאר א"י וגם הרמב"ם דלא מנה למ"ע =למצות עשה= ישיבת א"י כמו שחשב הרמב"ן במניין המצות מ"מ מודה ביתר שאת בקדושה בזה"ז ומפני כן כ' במ"ע קנ"ג ומייתי ליה המפרש ספ"ה מה' קה"ח =קידוש החודש= וז"ל ונאמר אם ח"ו יאבדו בני ישראל מא"י ית"ש על זה לפי שהבטחנו בתורה שלא תכלה אומה זו בכלל וכן אם לא נמצא ב"ד בא"י ולא בח"ל ב"ד שנסמכו בא"י הי' זה החשבון שאנו מחשבין אותו בח"ל לא יועיל לנו כלום שאין מעברי' שנים וקובעים חדשים אלא בא"י שנאמר כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים ע"כל וביאר זה באר היטב ברלב"ח בקונטרס הסמיכות דף רצ"ו יע"ש ומהפלא שכ' שהבטחנו בתורה שלא תכלה אומה זו נראה מדבריו כי אלו ח"ו לא ישאר שום ישראל בא"י אפי' יהיה יושבים ישראל בח"ל מיקרי כליון אומה ח"ו אחר שאין לנו סמוכים וא"א לקבוע חדשים ולעבר שנים וס"ל לרמב"ם דמה שחשבו הראשונים שנים וחדשים וקדשום זה לא יועיל אלא כשעכ"פ נשארו בא"י אפי' כורמי' ויוגבי' ישראל אשר בהגיע זמן ועידן ההוא ואז הכורמי' יקבעו מועדים עפ"י חשבון הקדמונים ההמה לפי מה שרואה בלוח ההיא ובסדר העיבור של כל שנה ועי"ז מתקדשים המועדים בכל העולם ואי לאו לא יועיל חשבון וקידש הקדמונים ושבטלה כל התורה חלילה ואין כאן אומה ישראלי' ח"ו והיינו כליון אומה ח"ו אלא שהבטחנו יוצרנו שלא יהי' זה אשר ע"כ בשבעים שנה של גלות בבל שהיה סמוכים בח"ל לא היינו בטוחים מהנ"ל אדרבא הי' נ"ב שנה שלא עבר אדם שם משא"כ קלקלתינו עתה שאין לנו סמוכי' היה תקנת הארץ שבטוחה היא שישבו בה ישראל על כל פנים זהו כוונת הרמב"ם מ"מ נראה מדבריו כי לא נפחתה קדושתה ולא תלי' כלל בקיום מצות אלא הארץ עצמה קדושה וירושלים קדושה יותר ואולי משו"ה לא תני בספרי ולא רמז קרא דפ' ראה אלא קדימת עניי ארצך לח"ל ולא רמז קדימת עניי ירושלים לא"י משום דזיל בתר טעמא ופשט הגמ' דמקדימים יושבי א"י משום דישיבתה מצוה מפני קדשוה שבה וראוי' להקדים עושי מצוה כנ"ל א"כ ממילא ה"ה ירושלים נגד א"י דהכל חד דאלת"ה מנא ליה לתנא דמתני' לכוף לעלות לירושלים ולגרש בע"כ אי לא רמיזא באורייתא

.
החתם סופר מגדיר את המצב שעם ישראל לא נמצא בארץ – כליון, בטלה התורה חלילה ואין כאן אומה ישראלית. דבריו קשים ביותר לשמיעה ואשרינו שזכינו לראות במציאות שארץ ישראל גדלה ומתפתחת למרות כל הקשיים.

אם כן מצאנו לפי הרמב"ם 3 מצבים בקידוש החודש:
1. באים עדים ומעידים בפני בית הדין ובית הדין מקדשים את החודש.
2. אין עדים ובית הדין הגדול מחשבים ומקדשים את החודש.
3. אין עדים ואין בית הדין ואז אין כיצד לקדש את החודש אילולי בית הדין קידשו משכבר את החודשים.

שיטה נוספת מובאת בדברי הר"י מיגאש שכתב על המציאות קידוש החודש כאשר אין בית דין שמקדש:

שו"ת הר"י מיגאש סימן קמו
ולאיזה סיבה בטלה היום עדות החדש… ואם הסיבה משום דידעינן בקביעא דירחא, מאיזה טעם לא נקדש על הראיה… ומה שחויב בזמן הזה שאין מצטרפים לעשות קידוש על הראיה, הוא משום דידעינן בקביעא דירחא לא הוצרכו לקדשו בבית דין הגדול, שכבר קידשוהו שמים.

מסביר הר"י מיגאש שאנו מחשבים מתי אמור להיות קידוש החודש ומן השמים מקדשים. ויתכן שדביר הרמב"ם מוסבים בין היתר על היסוד המתבאר מדברי הר"י מיגאש.
ונראה שמתגלה בסוגיה הבחינה עליה כתוב בספרים הקדושים: עולם, שנה ונפש.
דהיינו שקידוש הזמנים מתרחש דווקא בארץ ישראל ע"י עם ישראל.
שנזכה לחזור למציאות קידוש החודש כהלכתה, במהרה בימינו. אמן!

---

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *