פרשה ב – פסקה ב1
"לשחוק אמרתי מהולל", אמר רבי אבא בר כהנא מה מעורבב השחוק שאומות העולם שוחקים בבתי קרקסיאות ובבתי תיארטיאות שלהם, "ולשמחה מה זו עושה", מה טיבו של תלמיד חכם להכנס שם.
פירוש המדרש
"לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה". "לשחוק אמרתי מהולל", אמר רבי אבא בר כהנא: מה מעורבב השחוק שאומות העולם שוחקים בבתי קרקסיאות ובבתי תיארטיאות שלהם. דרש "מהולל" לשון דבר מהול ומעורבב, וזהו השחוק של אומות העולם. בביאור עניין הערבוב ראה דברינו בשיעור. "ולשמחה מה זו עושה", מה טיבו של תלמיד חכם להכנס שם – תלמיד חכם השמח בשמחתה של תורה (מהרז"ו), אין לו מקום בשמחת בתי קרקסאות ותיאטראות.
נושאי השיעור: א. השחוק – מיתוק מידת הדין. ב. שימוש בשחוק כערך עצמי הוא דבר פגום.
המילה "מהולל" נדרשת (וכך היא מתפרשת על ידי חלק ממפרשי הפשט) מלשון מיהול וערבוב, ומכאן: "מה מעורבב השחוק".
יש להבין ביטוי זה – מהו שחוק "מעורבב", ומדוע השחוק שאומות העולם שוחקים הוא מעורבב.
המדרש נותן מקום להעמקה בעניין השחוק בכללו.
עניינו של השחוק
מנין בא השחוק לעולם? מהי משמעותה ומטרתה של בריאה זו?
בספרים הקדושים מבואר, כי עניינו של השחוק הוא: "מיתוק מידת הדין"1.
ביאור הדברים: בריאת העולם היא בדרך שהאדם קונה את מעלתו בעבודתו וביגיעתו. על כן צמצם הבורא את אורו, כביכול, כדי לתת מקום לאדם ולעבודתו. אם עמל האדם וקנה מעלה – הרי שכר בידו, ואם חטא – נענש, ומידת הדין פוגעת בו.
זוהי מידת הדין העומדת לעצמה, בלא מיתוק. אולם, אין העולם יכול לעמוד בכך, "כי הדין הקשה אינו הדין הראוי להנהיג העולם כי הוא דין המחריב"2.
כדי שיעמוד העולם במידת הדין, יש למתק ולבסם את הדין, "הדין המבוסם, זהו דין מתוק, שבו תלוי השמחה ותוקף התלהטות האהבה…"3.
השמחה והשחוק ממתקים את הדין ברוב החסד, וכך יכול הדין להנהיג את העולם בלא להחריבו.
הדין הוא המסגרת, "שורת הדין". מיתוקו של הדין הוא בפריצה של המסגרת, והליכה לפנים משורת הדין, על ידי שיתוף מידת הרחמים.
זהו עניינו של הצחוק, הנובע מדברים שאינם מתאימים למסגרת ולחוקיות הרגילה.
יצחק אבינו, שנקרא על שם הצחוק, מבטא עניין זו. מידתו של יצחק היא מידת הגבורה והדין, "פחד יצחק"4. אולם, הדין אינו יכול להופיע לבדו, ועל כן הוא מופיע בעולם בצורה של צחוק. כך אפשר לקלוט את הדין ולחיות עמו. כך מבאר השפת אמת5:
שהרי באמת הוצרך הצחוק, שעל שם זה נקרא יצחק, וגם אחר כך אמרה שרה בעצמה "צחוק עשה לי אלקים", הרי שתיקנה כל הצחוק להפכו לזכות. והי' הכנה בחינת התשובה קודם לידת יצחק, שלא הי' באפשרי להיות קיום במדת הפחד של יצחק, לכן הקדים הקב"ה בחי' התשובה ונקרא יצחק שהוא מיתוק הדין כמ"ש בזוה"ק.
שחוק ששוחקות אומות העולם
מקורו של השחוק הוא בעולם הרוחני הטוב, אלא שבירידתו לעולם הוא מתערב עם הרע, שכן אין לך דבר בעולם שאינו מורכב מטוב ומרע.
השחוק מופיע בעולם כשהוא מעורבב – מעורב מטוב ורע, ודבר זה נותן אפשרות להשתמש בו בצורה שלילית.
האומות לוקחות את השחוק שנברא על מנת למתק את הדין ועושות אותו לערך עצמי, לדבר העומד לעצמו.
בצורה כזאת השחוק מופיע בצורה שלילית, שלא מתוך ההקשר שלשמו נברא. פריצת מסגרות כשלעצמה היא דבר פסול, ועל כן היא מופיעה בצורה שלילית, ברוע, הרג ואכזריות, כפי שהיה השחוק של אומות העולם.
משל למה הדבר דומה? לאכילה. הצורך של האדם לאכול הוא בריאה שברא הקב"ה כדי לקשור את האדם אל העולם, ולרומם את העולם. זהו דבר הגורם לאדם שיעבוד מוחלט אל העולם ועבודה קשה של קישור עם העולם ותיקונו. לא יכול האדם לחיות בלא שהוא לוקח מן העולם ומביא ממנו אל קרבו.
כדי להמתיק את הקושי שבעבודה זו עשה הקב"ה את האוכל טעים וערב לאדם.
הלוקח את הטעם ועושה אותו לערך עצמי – זהו שימוש שאיננו נכון, והוא מוביל לפגמים. הבוחר את מזונו על פי הטעם בלבד, לא על פי הצורך בבניין הגוף וכדומה – מחטיא את מטרת האוכל, ופוגם בגופו ובתיקון העולם הבא מן האכילה6.
סיכום: שתי משמעויות יש לערבוב של השחוק. א. עירוב מידת הרחמים עם מידת הדין, כדי למתקה, זהו עניינו של השחוק באופן כללי. ב. ערבוב טוב ורע. זהו המקור של שחוק אומות העולם, ההופכים את השחוק לערך עצמי ועל כן זהו שחוק שלילי.
1 ביטוי מעניין לכך מופיע בספר "טעמי המנהגים ומקורי הדינים" (עמ' תקל"ח): "טעם שהוטבע בטבע ישראל לשחוק על נפילה, כי בוודאי היה עליו ח"ו איזה דין, ועל ידי השחוק נמתק".
2 רמח"ל, קל"ח פתחי חכמה, פתח ק"ל.
3 רמח"ל, שם.
4 בראשית ל"א, מ"ב.
5 וירא שנת תרנ"ב.
6 ועי' בשיעור לעיל (פרשה א'), לפסוק "כל הדברים יגעים", ב'.