פרשה ב – פסקה יג

"וגדלתי והוספתי מכל אשר היו לפני בירושלים", וכי מה היה לפניו בירושלים, לא דוד אביו היה. ארבעה נקראו מנה בן פרס: און בן פלת, "בנו צפור", "בנו בעור", וחזקיה. ושנים נקראו מנה בן מנה: בן עקיש ושלמה. "אף חכמתי עמדה לי", אמר רבי אחא: אמר שלמה: כל תורה שלמדתי בזקנתי – פסטירין, "באף" – נתקיימת בי.

פירוש המדרש
"וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי". "וגדלתי והוספתי מכל אשר היו לפני בירושלים", וכי מה היה לפניו בירושלים לא דוד אביו היה, ומה היה לו להוסיף על דוד אביו?! ארבעה נקראו מנה בן פרס – מנה הוא דבר שלם, ופרס הוא חצי מנה, והיו הם גדולים מאבותיהם: און בן פלת, "בְּנוֹ צִפֹּר" – בלק (עי' במדבר כ"ג, י"ח), "בְּנוֹ בְעֹר" – בלעם (עי' במדבר כ"ד, ג'), וחזקיה. המפרשים התקשו בהבנת המשותף לארבעה אלה, ועי' בשיעור. ושנים נקראו מנה בן מנה – שהיו גדולים כאבותיהם, ולא יותר: בן עקיש – יש גורסים: "בֶן עִקֵּשׁ", שהיה מגבורי דוד (עי' שמואל ב' כ"ג, כ"ו), ויש גורסים: "בן קיש" והכוונה היא לשאול, עי' בשיעור, ושלמה. הרי שהיה שלמה גדול כאביו, וכל מה שהוסיף על הדורות הקודמים – לא גדל מדוד אביו, עי' בשיעור בענין זה. "אף חכמתי עמדה לי", אמר רבי אחא: אמר שלמה: כל תורה שלמדתי בזקנתי – פסטירין – דבר עמום ומטושטש (עפ"י מתנות כהונה), ותורה שלמדתי "באף" – בצעירותי, בעוד כוחותי תוססים וערים – נתקיימת בי.

נושאי השיעור: א. בלעם ובלק – הכחשת הסגולה. ב. שלמה ושאול – בהם מתגלה הסגולה. ג. קנין תורה על ידי שבירה ויסורים. ד. יצירה חדשה – מתוך חורבן העולם הקודם.

"מנה בן פרס"

ארבעה נקראו מנה בן פרס: און בן פלת, בנו צפור, בנו בעור וחזקיה, ושנים נקראו מנה בן מנה: בן עקיש ושלמה.

המפרשים התקשו בביאור המדרש: מה מיוחד בארבעה אלה שכינו אותם חכמים "מנה בן פרס", ובשנים שכינו "מנה בן מנה". לגירסא כפי שהיא לפנינו לא נמצא ביאור המיישב את הדעת לענ"ד, אך במדרשים מקבילים מופיעה דרשה דומה¹:

"קום בלק ושמע האזינה עדי בנו צפור", שניהם היו מנה בן פרס שהיו עושין עצמן גדולים מאבותיהם. "לא איש אל ויכזב", אינו כבשר ודם, שבשר ודם קונה אוהבים – מצא אחרים יפים מהם כופר בראשונים, והוא אינו כן, אי אפשר לו לשוב משבועת האבות הראשונים.

בדרשה זו מופיעים רק בלק ובלעם כמי שהיו "מנה בן פרס", שכך קראו לעצמם: "בנו צפור" ו"בנו בעור", ללמד שכל עניינם של אבותיהם הוא על שם הבן.
מהי משמעות הדברים?
בלעם אמר ביטויים אלה עליו ועל בלק בתוך דברי הברכה לעם ישראל, ומהם אנו למדים מה היה בלבו לקללם, ח"ו.
נראה, שבלעם בא להכחיש את הבחירה בעם ישראל מכח הסגולה הטבועה בהם. ה' בחר באבות, והם מנחילים לבניהם את הבחירה. אין זה "פוחת והולך" מדור לדור. הסגולה, בעבורה היתה הבחירה באבות – איננה פוחתת ואיננה משתנה – "לא איש אל ויכזב" – אין הקב"ה מחליף את אוהביו אם מצא טובים מהם, כביכול. בבחירה האלוקית אין "מנה בן פרס". כל דור הוא כדור הקודם. בלעם ובלק קראו לעצמם "מנה בן פרס" כדי לומר שאין בחירה אלוקית בעם ישראל, ובכל דור בוחר הקב"ה את מי שטוב יותר. כך ניסו לכלות את ישראל, ח"ו, באבדם את הסגולה האלוקית שבעבורה בחר ה' בישראל.
"מנה בן פרס" – יכול הבן להיות יותר מאביו. דבר זה נכון במישורים שונים, ובלעם ובלק רצו להפוך זאת לחוק שעל פיו העולם פועל – כל דור נמדד מחדש ואין המשכיות של סגולה. אף אם האב לא נבחר, והוא בחינת "פרס", יכול ה' לבחור בבן, והוא יהיה "מנה".
כנגד זה הכניס ה' בפיו לומר "לא איש אל ויכזב" – אין ה' מחליף את אוהביו, והבחירה בישראל קיימת לעולם.

אם אכן מדרש זה מקביל למדרש שלנו, הרי שאצלנו מעמידים מול בלק ובלעם את שלמה ובן עקיש.
מיהו "בן עקיש"?
במקרא לא מצאנו אדם בשם זה, ובמפרשים יש שני כיוונים. האחד, לייחס את המדרש לפסוק²:

חֶלֶץ הַפַּלְטִי עִירָא בֶן עִקֵּשׁ הַתְּקוֹעִי.

במה נתייחד עירא בן עקש מכל גיבורי דוד שנקרא "מנה בן מנה"? אין לכך כל רמז במקרא, ועל כן זהו פירוש קשה.
הדרך השניה היא לשנות את הגירסא, ולגרוס: "בן קיש ושלמה", כשהכוונה היא לשאול. אמנם אין דרכנו לשנות גירסאות בדרך כלל, אך כיון שהגירסא כפי שהיא לפנינו משוללת הבנה, נבאר את המדרש על פי הגירסא "בן קיש", אותה ניתן לנסות להבין.
שלמה אומר על עצמו:

וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם.

אם כך, הרי שהוא "מנה בן פרס", שכן היה יותר מאביו?!
על כן בא המדרש ומדגיש ששלמה הוא "מנה בן מנה". הנקודה המיוחדת אצל שלמה היא הבחירה של הקב"ה במלכות בית דוד, ומבחינה זו שלמה הוא ממשיך של דוד. כל הוספותיו של שלמה על הדורות הקודמים אינן נוגעות בנקודת הבחירה היסודית³.
ה' הבטיח לדוד⁴:

נִשְׁבַּע ה' לְדָוִד אֱמֶת לֹא יָשׁוּב מִמֶּנָּה מִפְּרִי בִטְנְךָ אָשִׁית לְכִסֵּא לָךְ.
אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ בְּרִיתִי וְעֵדֹתִי זוֹ אֲלַמְּדֵם גַּם בְּנֵיהֶם עֲדֵי עַד יֵשְׁבוּ לְכִסֵּא לָךְ.

שלמה הוא ממשיך של דוד, ואין לו מה להוסיף מבחינת הבחירה בדוד. זהו הניגוד לתפיסת "מנה בן פרס" של בלק ובלעם.
אף שאול בן קיש מיוחד בנקודה זו. שאול הוא המלך הראשון על ישראל, ואם כן ניתן לחשוב שהוא מוסיף על אבותיו, שלא נבחרו למלוכה. שמא הוא "מנה בן פרס"? על כן מדגישים חז"ל גם ביחס אליו כי הוא "מנה בן מנה".
בחירתו של שאול למלוכה אינה משנה את הסגולה בצורה מהותית. שאול הוא המשך התפתחותי של אביו, ולא קפיצת מדרגה. אין זו בחירה חדשה של הקב"ה, אלא המשך ישיר לאבותיו.
אצל שלמה ואצל שאול, בהם יש חידוש, לכאורה, ביחס לאבותיהם, מדגיש המדרש כי הם "מנה בן מנה", והחידוש איננו בנקודה היסודית של הבחירה – בישראל ובמלכות בית דוד⁵.

"אף חכמתי עמדה לי"
במדרשים מופיעות שתי צורות לדרשה. האחת, אצלנו:

אמר רבי אחא אמר שלמה כל תורה שלמדתי בזקנתי פסטירין באף נתקיימת בי.

שרק החכמה שלמדתי בצעירותי, בעת שכוחותי תססו והתלהטו – עמדה לי.
השניה, כמופיע בילקוט שמעוני⁶:

"אף חכמתי עמדה לי", אמר רבי חנינא בר פפא: תורה שלמדתי באף נתקיימה לי.

התורה שנתקיימה בי היא אותה תורה שנלמדה ב"אף" – ביסורים, בצער ובקושי.
בדרשות אלה יש לעמוד על שני דברים. א. כיצד דרשו חז"ל את הפסוק? ב. מהי משמעות הדרשה?

דרך הדרשה

הביטוי "אף חכמתי" הוא ביטוי מיוחד, שכן "אף" היא מילה הקשורה ל"חרון אף", ומשמועתה שלילית, וכאן היא מיוחסת לחכמה. חז"ל בהקשבתם העדינה לפסוק ראו בו ביטוי לכך שיש בחכמה צד של קושי ליסורים, שהוא העומד ומתקיים לאדם.

משמעות הדרשה

הרב קוק זצ"ל מבאר את דברי המדרש בכמה מקומות. ב"עין איה" מבאר הרב את הגמרא⁷:

והאמר רב גידל אמר רב: כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר – תכוינה, שנאמר (שיר השירים ה'): "שפתותיו שושנים נטפות מור עבר", אל תקרי "מור עבר" אלא 'מר עובר', אל תקרי שושנים אלא ששונים".

וכך מבאר הרב⁸:

באמת האלהים עשה את האדם ישר והתכונה האמיתית שבטבע הנפש האנושית היא מתאמת מאד לדרישת החכמה והדעת. אם כן השמחה וטוב-הלב בדרישת התורה היא נאותה מאד למצב הנפש, וראוי הוא לפי זה שתמיד יהיה העסק בתורה שעשוע לנפש ושמחה ללב. אמנם עלינו שלא לשכח כי כבר אין אנו מוצאים את האדם על פי טבעו הטהור האמיתי, עונותינו ועונות אבותינו קלקלו כבר את טעמנו הטבעי הטהור, עד שהחשק הטוב להשכיל ולהיטיב בטבע סר מעלינו, ותחתיו נקשרה בלבבנו אולת וחשך של הוללות וכל חמדת עין חיצונה, שהוא ההיפך מדרישת החכמה ודעת אלהים אמת. עד אשר בראשית לימודינו נמצא על פי רוב את הלימודים היותר יקרים ועקריים הפוכים הרבה לטבענו הגס והנמוך, אשר לא די שלא נשבע שמחה ועונג מהם כ"א עוד ימררו את רוחינו ויהיו עלינו למשא. אלא שעלינו לדעת שאדם לעמל יולד, וכי רק בההתחלה, בטרם נבא אל עומק ים החכמה והדעת, תהי' לנו המלחמה וההכבדה הזאת, אבל אחרי התקדשנו כראוי בקדושת התורה אז תבא חכמה בלבנו ודעת לנפשנו ינעם, כי תשוב הנפש לטבעה הטהור להתענג על ד' ותורתו. על כן נואלו מאד אותם שרוצים לעשות את כל מדריגות הלימודים גם כן לתלמידים הצעירים והמתחילים בערך של שעשועים. לא באופן כזה תבא חכמה בלב עיר פרא האדם בהולדו, רק חכמה שלמדתי באף היא שעמדה לי. אף על פי שיפה נעים ונאות מאד מצב השמחה, מילוי הרצון והשעשוע, בדברי תורה וחכמה, אמנם חלילה להיות בהולים על העונג הזה, שהוא הצד החיצון אל החכמה ואל דעת האמת בשעתו, לקנותו בלא עתו. זה החלק יסיר מהמתחיל את החפץ לעמול ולהתיגע ולעמוד על האמת, כי לא יוכל כלל להתאים העמל הגדול הנדרש לדברי תורה עם חפץ השמחה והעונג בתחילתו, מתנת אלהים זאת אינה נתונה כי אם לאותם שכבר יגעו הרבה והרגילו את נפשם בנועם אור האמת, עד שכל עמל נפש בדרישת התורה והדעת הוא מרבה להם ששון ועונג רב. על כן כשם שהחֹם הוא הכח המועיל הרבה בפעולתו בעולם, מכל מקום המתכוין ליהנות ממנו שלא לפי הכנתו הלא יהפך לו לרועץ, כן כל תלמיד חכם היושב לפני רבו, והוא עדנה במצב המתחילים, שהוא עדיין זקוק לרב להעמידו על האמת והיושר בדרכי תורה, ואין שפתותיו נוטפות מר, הוא חפץ כבר שלא יהיו לו דברי תורה לעמל, כי אם לבקש בהם את הנעים והשעשוע, תכוינה. הוא מתקרב אל אישה של תורה שלא כפי המדה המוכשרת לו, ויאבד בזה את כשרונו ואת התפתחות שכלו ויושר הגיונו, שיביאהו לאחרית טובה ושמחה וגם עונג בבא עתו. השושנה היא היפה בפרחים המרהבת עין במראיה החיצוני, הוד החכמה והעונג הנמשך ממנה לכל הוגה בה מה מזהיר הוא ונעים, אבל לא הזוהר החיצוני הוא העיקר בקנין כי אם הטוב הפנימי, השגת התוך והאמת, שיותר הוא נמשל למור, לבושם הטוב שהנשמה נהנית ממנו ממה שנמשל לשושנה המענגת רק החוש החיצוני. וזוהי חובת המתחיל, שהוא צריך להגיע אל התוך, אל העומק שבתורה, ושעבורה צריך הוא להיות מוותר הרבה משמחת לבבו ועינוגיו הטבעיים. ולא ידמה שימצא תיכף את העונג והשעשוע בתורה, כי אם יקבל עליו את מרירתה בהתחלה, "מר עובר", אמנם עובר ולא מתמיד הוא המצב הזה, וסוף סוף תבא חכמה בלבו לשמחו ולעדנו, וירגיש מתקה ועדנה של תורה. אבל רק בתנאי שלא יחפוץ לקרא לדברי תורה זמירות, ולבקש בהם בעיקרם, גם בהתחלת לימודו, את הצד המענג והמשעשע, כאילו נועדו הדברים הקדושים שהעולם משותת עליהם רק לשמח שמחה ילדותית לכל ערלי לב. רק על ידי היגיעה וחיי צער שבהתחלה, יבאו אחר כך לדרך האורה המזהרת וסוגה בשושנים, ומנעמת את החיים בכל עונג, "מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל". אמנם רק השפתים הנה הנוטפות את המר, כלומר הצד הפנימי של האדם מצד הנפש החכמה ונטיותיה, החכמה ערבה היא לנפש. אמנם הצד החיצוני, הכלים החמריים וההמשכה הטבעית אחרי נטיותיהם, הם שגורמים שבהתחלה יורגשו המרירות והעול מהלימוד והשינון, שצריך אמנם לקבלו באהבה בעבור התוצאות הטובות היוצאות מהסבל לקנות חכמה ודעת קדושים. "טוב לי כי עניתי למען אלמד חוקיך".

אף כי התורה מתאימה לנפשו ולטבעו של האדם, ועל כן המפגש עם התורה צריך היה להיות נעים – אין זה כך.
טבעו של האדם בעולם החומר איננו מתאים לתורה, ועל כן המפגש הראשון עם התורה יוצר חיכוך. האדם רואה בתורה דברים שאינם מובנים, דברים הנראים לו הפוכים מצורת ההסתכלות והחשיבה שהוא רגיל אליה. קושיות רבות שיש לאדם בלימודו נובעות מן הפער בינו ובין התורה, בין צורת ההסתכלות החומרית והחיצונית ובין המבט התורני על ערכים ועל מושגים.
קליפות אלו, המסתירות מהאדם את פנימיותה של תורה, יש להסיר ולשבור כדי לעמוד על עומקה של תורה.
זוהי "חכמה שלמדתי באף". העמל והיגיעה בתורה הם הגורמים לכך שהתורה תתקיים בלבו של האדם, ותהפוך לחלק מאישיותו ומהווייתו. לימוד ללא יגיעה, עמל ויסורים משאיר את התורה מחוץ לאדם, ואין היא מתקיימת בידו.
אמנם לאחר שעמל האדם על דברי תורה בראשית הדרך, זוכה הוא לעונג ולשעשוע שיש בדרי תורה. עונג זה יכול לבוא רק לאחר שעמל האדם על דברי התורה ושבר את הקליפות המסתירות ממנו את עומקה של תורה. אי אפשר להתענג בלא עמל בראשית הדרך.
במקום נוסף כתב הרב⁹:

הרצון והשכל, כשהם עדיין בחטיבה אחת, בחביון הנשמה, ממעל, ולעומתם במעמקי רגשות הבשר מתחת, יש לכל אחת מהן סדר עולם מיוחד, נשמה פרצופית מיוחדת, שעמדתה מותנה היא ברצון שבשכל ובשכל שברצון, ביסוד ההויה המהותית, שיש בה זה וזה, והם למעלה ברום. ולמטה בעומק, מזה ומזה.
סדר העולם, עולמה של חטיבה זו, הוא של החיים עצמם. כשסדר עולם זה צריך להתפרק, להתפוצץ ולהשתנות, בשביל הופעת היצירה הטהורה, יש בזה יסורים של חורבן עולמות.
אלה היסורים רק לבעלי נשמה מתגלים הם. כצער ילדים על אבדן שעשועים קטנים נחשבים הם כל יסורי העולם הרגילים, לגבי יסורי היצירה של חורבן עולמות. אלמלא יש כאן אור חסד מקיף, שתכף לחורבן עולמים, בא אור של הוית עולמים, וההויה היא בודאי יותר חשובה מן החורבן, ויותר רוממה מן כל היש שנחרב, וההויה מנחמת את האבל של החורבן, וההויה משיבה את כל האבדות של החורבן, וההויה מחיה את כל המת שבחורבן, לולא חסד גדול זה, לולא רחמים רבים הללו, לא היה אפשר לעמוד בפני יסורי החורבן של העולמים שבצער היצירה.
היוצרים השטחיים חפצים ביצירה מתוך שובע, מתוך קלות ראש, מתוך אכילה ושתיה וטיול, חושבים את הצער ואת המרירות, ששם גנוז כתר המלוכה הרוחנית, למין זעה המיוחדת לאמנים נכשלים. אבל זוהי טעות מרה, אף חכמתי עמדה לי, חכמה שלמדתי באף עמדה לי.

יצירה חדשה באה על גבי חורבן של עולמות קודמים. עץ חדש צומח מרקבונו של זרע. יסורי החורבן הם אשר מצמיחים את היצירה.
כדי לבנות קומה חדשה ויצירה חדשה – גם בנפשו של האדם – יש צורך בשבירת העולם הקודם בו האדם נמצא. יסורי חורבן אלה הם הבסיס ליצירת עולם חדש. אין יצירה חדשה ללא יסורים. החפץ ביצירה מתוך שובע – יוצר בשטחיות וללא עומק, הנבנה מתוך היסורים.

---

¹ במדבר רבה פרשה כ', כ'.
² שמואל ב' כ"ג, כ"ו.
³ ניתן לבאר את הפסוק: "וגדלתי והוספתי מכל שהיה לפני בירושלם", שהמ"ם היא מ"ם ה"מתוך" – מתוך מה שהיה לפני גדלתי והוספתי. הוספותי הן מכח הדורות הקודמים ואינן דבר חדש.
⁴ תהילים קל"ב, י"א-י"ב.
⁵ על פי דברינו יש לשאול על דוד, שהוא לכאורה "מנה בן פרס", שכן בו בחר ה' ולא באבותיו. אך אין זה כך. אמנם דוד הוא ראשון המלכים מבית דוד, אך הבחירה בו היתה משום שהוא מיהודה, ובכך הוא המשך לכל בני יהודה, ואין הוא "מנה בן פרס".
⁶ קהלת, רמז תתקס"ח.
⁷ שבת ל' ע"ב.
⁸ עין איה שבת ח"א, פ"ב פסקה ק"א.
⁹ אורות הקודש ח"א עמ' קצ"ג.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *