פרשה ב – פסקה טז
"וראיתי אני שיש יתרון", תני בשם רבי מאיר: כשם שיש יתרון בין האור לבין החשך כן יש יתרון בין דברי תורה לדברי הבלים.
פירוש המדרש
"וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ", תני בשם רבי מאיר: כשם שיש יתרון בין האור לבין החשך כן יש יתרון בין דברי תורה לדברי הבלים, ובילקוט גרס (מתנות כהונה) "לדברי מינות", שהם כחושך לעומת התורה האמיתית שהיא כאור.
נושאי השיעור: א. מציאות החושך מאפשרת להגדיר את האור. ב. התבוננות בחושך מועילה להתבוננות באור. ג. הסכלות – פריצת מסגרות מגבילות. ד. המינות מפרידה בין התחומים. ה. המינות – טשטוש הבדלי המדרגות. ו. שתי צורות התייחסות לחושך.
וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ.
פסוק זה תמוה, כפי ששואלים חז"ל בזוה"ק1:
מקרא זה יש להסתכל בו, למה אמר "וראיתי אני", וכי שאר בני העולם אינם יודעים ואינם רואים זאת, הרי אפילו מי שלא ידע חכמה מימיו, אלא הסתכל בה, יודע זאת, שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך, והוא משבח את עצמו ואמר, ראיתי אני?
האם זו חכמה שרק שלמה יודע, שהחכמה היא יותר מן הסכלות והאור הוא יותר מן החושך?!
אף המדרש תמוה – ר' מאיר חוזר כמעט מילה במילה על הפסוק. מה מוסיף ר' מאיר? וכי אין אנו יודעים שהאור הוא יותר מן החושך, והתורה היא יותר מדברי הבלים?
עיקרו של השיעור יוקדש להבנת חידושו של הפסוק ושל המדרש.
יש לציין, שב"מתנות כהונה" גורס (בשם הילקוט2) כך:
כשם שיש יתרון בין האור לבין החשך כן יש יתרון בין דברי תורה לדברי מינות.
ונראה שהגירסא לפנינו, "בין דברי תורה לדברי הבלים", היא תוצאת שיבוש של הצנזורה, שהרי המינות היא הנצרות, ועל כן שונתה המילה במדרש ל"הבלים". אנו נעסוק, אפוא, בגירסת הילקוט, ובהשוואתה לדברי הזוה"ק.
במדרש למדו חכמים שהתורה היא יותר מדברי מינות, ובזוה"ק למדו, שהתורה היא יותר מדברי סכלות ושטות. ההבדל בין שתי הדרשות הוא מהותי. על דברי סכלות ניתן לומר שיש להם ערך, והם מועילים לדברי התורה בצורה מסויימת, כפי שאומרים חז"ל בזוה"ק, שיובא לקמן. המינות היא היפך התורה, ואין לה כל ערך.
התועלת שבחושך
בזוה"ק השיבו על שאלתם שהובאה לעיל:
ולמדנו, "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות", מן הסכלות ממש באה תועלת לחכמה, כי אם לא היתה נמצאת שטות בעולם לא היתה נודעת חכמה ודבריה. ולמדנו, חוב הוא על האדם שלמד חכמה שילמוד מעט מן שטות ולדעת אותה משום שבא תועלת לחכמה בשבילה כמו שיש תועלת אל האור מן החושך, שלולא החושך לא היה נודע האור ולא בא לעולם תועלת ממנה… וזהו שרב המנונא סבא, כשהיו לומדים ממנו החברים רזי החכמה, היה מסדר לפניהם פרק של "מילי דשטותא", כדי שתבוא תועלת לחכמה ממנו.
"יתרון האור מן החושך" הוא יתרון אור הבא מן החושך. החושך מוסיף לאור. יתרון זה הוא בשתי בחינות. א. מציאות החושך מגדירה את האור. העובדה שיש חושך בעולם מסייעת לאדם להגדיר את מציאות האור. ב. ההתבוננות בחושך מסייעת לנמצא באור. אדם זקוק לחושך, כדי להשתמש נכון באור.
הנצי"ב3 מבאר את היתרון שיש לאור מן החושך, בדבריו על ההבדל בין תלמוד ירושלמי ובין תלמוד בבלי4:
"במחשכים הושיבני כמתי עולם", אמר ר' ירמיה זה תלמודה של בבל, ולא שֶגינו ח"ו תלמוד בבלי, אלא הכי קאמר, באשר בבל הוא מצולה חשוכה שאין בה אור תורה בעצם כלל, רק על ידי אבוקה גדולה של הפלפול דש"ס בבלי יהיה מאיר גם במחשכים להוציא אור ההוראה…
והרי זה דומה למה שהמשילו במדרש קהלת, נכנס לפלטרין של הרבה חדרים ואינו יודע לצאת וצריך לקשור חבל בחבל וכו', והנה מי שיש בידו אור המאיר דרך הפתח, אינו צריך להתייגע כל כך, ובמעט חיפוש והשתדלות יצא לאור הפתח, אבל אם כן לא יתחכם לעמוד על חכמת אותו פלטרין, מה שאין כן מי שאין לו נר ואינו יכול לצאת, כי אם בהשתדלות והתבוננות על חכמת הפלטרין וגם נכשל כמה פעמים עד שלבסוף כשעומד על הפתח מוצא אור גדול של חכמת הבניין יותר מן הראשון.
כך חכמי ארץ ישראל אור הזכות היה מהלך לפניהם, על כן לא הוצרכו כל-כך להתייגע, מה שאין כן חכמי בבל, לא מצאו אור ההוראה עד שנתייגעו הרבה וגם נכשלו בהוראה כמה פעמים, אבל כשיצאו לאור ההוראה, על פי רוב ההתבוננות, היו באור גדול. ועל זה כתיב בישעיה (כ"ט) "ושמעו ביום ההוא החרשים דברי ספר, ומאפל ומחשך עיני עורים תראינה". רצוני דוקא מאופל ומחושך יחזו אור השכל האמיתי בעמקת חכמת התורה, הרבה יותר מאשר אינם יושבים בחושך כל כך.
הנמצא בחדר חשוך ורוצה לעמוד על תכולתו, נאלץ למשש ולגשש בידיו. הוא מכיר לפרטי פרטים כל חפץ וחפץ, ולאחר מאמצים יכול הוא לדעת מה יש בחדר. אמנם, חסרה לו התמונה הכללית של החדר, והיחסים בין החפצים בו, ועדיין עלול הוא להיתקל וליפול.
בחדר מואר, לעומת זאת, רואה הנמצא ברגע אחד את תכולת החדר ואת יעודו הכללי, וחסרה לו ידיעת הפרטים – ממה מורכב כל חפץ וכדומה.
יתרון נוסף שיש לחושך עולה מדברי הרב קוק זצ"ל5:
יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחוה דעת. ההסתכלות, שאפשר לה להתפשט בראייתו של אדם במעשי ד' הנפלאים, בצבאי צבאות שברא בעולמו היא מוגבלת רק תחת השמש. אמנם נפלאים הם המושגים, שהאדם קונה על ידם בהתבוננותו, אבל מפני הגבלתם יוכל להביעם, ובכל יום ויום יוסיף קנין, שהאוצר המלולי שלו, הבא מתוך ההתעמקות וההתרחבות הנפלאות של כל מעשי אדון עולם אשר תחת השמש יתגדל ויתרחב. אמנם בלילה, בהיות אור השמש שוקע, והצבאות הרחוקים, הכוכבים הרבים, מתחילים להגיה את אורם, מהם יסקור האדם עולמים לאין חקר, ומרחבי יצירה לאין תכלית, ורחוקים הם ממנו, ולא יוכל להביע באומר את אשר קלט מהם בפרטי ההויה הנפלאה שלהם, אבל הדעה הפנימית, של ההתבוננות העמוקה, הולכת היא ומתעלה. ומזה יש לנו גם כן משל בעיונים השכליים, שאלה הנפלאות, שהציור השכלי שלנו מכיל אותם, אף כי נפלאים הם, ואין קץ להרחבתם והתרבותם, בעומק רוחב וגובה, בכל עת, בכל זאת הם נכנסים בכלל הכח הדבורי, והאומר מביע אותם, מפני שהם תחת שמשה של ההופעה השכלית. אבל למעלה מזה, במקום שכח השכל כבר אפס, והציור המוגבל לא יוכל להגיע שמה, רק הנשמה בהגיון הפנימי שלה, הרי היא הולכת ומתאדרת, בתפארת הקודש החבוי של הדעת הפנימית. זאת היא מדת הלילה ברוח, המתעלה ממדת היום, שאף על פי שהיא לכאורה כהה בבהירותה, היא בפנימיותה מלאה רחבות ונהורות מני אפל, בתכונה רוממה לאין קץ. יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה, יחוה דעת.
האור מאפשר לאדם לראות את נפלאות הבריאה ולהתפעל ממעשי ה', אך הוא מסתיר ממנו את הכוכבים הנמצאים במרחק שנות אור. גם האור הוא סוג של מסך, המסתיר אור גדול יותר. על כן בתורתו של ר' מאיר – שהוא בעל המימרא במדרש – היה כתוב: "כתנות אור"6. אף האור הוא כתונת, לבוש המלביש את האורות הגדולים יותר, שגנזם הקב"ה מתוך שאין העולם יכול להכילם7. החושך מפגיש את האדם עם מרחבי האינסוף, ללא המסך של המציאות הנגלית לעין.
נמצא, שיש בחושך יתרונות ומעלות שאין באור – ראִיית הפרטים, וראִיית מרחבי האינסוף.
זהו "יתרון האור מן החושך". הבא אל האור מתוך החושך, יש לו יתרון, שכן הוא מקבל את המבט של החושך, וכעת הוא מוסיף לו את המבט הכללי והקרוב של האור.
באותה דרך, אומרים חכמים, יש יתרון לחכמה מן הסכלות. הסכלות מועילה לחכמה ומוסיפה בה דברים שאינה יכולה להשיג מצד עצמה.
ראוי לאדם הלומד דברי חכמה, ללמוד מעט שטות, כפי שעשה ר' המנונא לתלמידיו.
החכמה נתונה במסגרות של שכל ושל חשיבה. השטות היא פורצת את המסגרות, ודומה בכך למרחבי האינסוף8:
כל הנושאים שבהויה וברעיון הם חומר לרוח האדם להתעלות על ידם. ובדרך הרגיל מחולקים הם למדרגות, זה למעלה מזה, ועל פי התעלות גדולה הכל עולה במעלות הקודש.
וזאת היא מדתו של רב המנונא סבא, דלא הוה שאיב מכדא, דאיהו כ"ד ספרין דאורייתא, אלא הוה שט בימא רבא, מקור התורה. ומשום הכי דוקא הוה יכיל לסדרא פירקא דמילי דשטותא לתלמידיו, לפני הצעת מילי דחכמתא, כדי לקיים ויתרון האור מתוך החושך.
דרכו של רב המנונא סבא, להקדים מילי דשטותא לפני מילי דחכמתא. כדי להכיר האור מתוך צריך שתהיה תכונת השטותא בעמקה היותר חודר. בחושך היותר שחור יש להשתמש כשרוצים לדעת את יתרון האור מתוך החושך.
אמנם היא מדה ראויה דוקא לנוני ימא, שאינם צריכים אפילו להגנה של ספינות, וללכת בעמקי תהומות, וכל מצולות, הוא להם טיול, ועונג, המשמח את המקום, ומשמח את הבריות. לויתן זה יצרת לשחק בו.
ההשתטות נותנת לאדם יכולת לצאת מן המסגרות שהוא כבול אליהן, ולהיפתח למרחבי ההויה. לאחר מעט שטות, יכול האדם לעסוק בדברי החכמה בהרחבת הדעת ובצורה עליונה ומשוחררת יותר. זוהי התועלת שיש לחכמה מן הסכלות.
דברי מינות
ר' מאיר לומד את הפסוק בצורה שונה.
"יתרון האור מן החושך" איננו היתרון הבא לאור מן החושך, אלא העובדה שהאור הוא יותר מן החושך.
החושך הוא דבר שלילי, ואין בו תועלת. זוהי המינות, שדעותיה והשקפת עולמה היא של חושך, והאור – אור התורה – הוא יותר טוב ומעולה ממנה.
מדוע ממשיל ר' מאיר את המינות לחושך?
מדברי הרב קוק זצ"ל9 עולה ביאור בענין:
המינות מתוך שיצאה מהמחנה אל החוץ הרי היא נפרדת, מחרפת ומגדפת, אומרת: מי לי בשמים, אף על פי שבפיה תדבר רמות ודבריה חלקו מחמאות. רפיון בטחונם של ישראל, שמתאמצת המינות להרחיב, אחרי כל ההבטחות ושבועות עליון ובחירה אלהית נצחית בהם להיות סגולה מכל העמים, הרי הוא סעיף מסורי הגפן נכריה של הפרדת רשות הגבוה, אותה הרשעה החושבת להפר ברית בשר וברית הארץ גם יחד, המדמה בחולשתה הפנימית כי הגוף וכחותיו והעולם החמרי והופעותיו, בחירת האדם ורצונו בכל ערכיו, הנם דברים מופרדים, שיכולים לסכל את עצת ד' העליונה, ותוכל לפי זה ברית עולמים להיות מופרת על ידי סבות צדדיות כחטאות ישראל והתגברות הרשעה החמרית בעולם. ולא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, כי אלהי עולם ד' עושה שלום ובורא רע והכל עבדיו, "ולא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא וישראל שבט נחלתו ד' צבאות שמו", והעולם הגשמי עם כל עומק הרשעה המקננת בבשר, הכל קשור בתנאים שחקק בהם צור עולמים בעולמו, שהוא רשות היחיד של יחידו של עולם, אין עוד מלבדו, "אפילו מעשה כשפים שמכחישים פמליא של מעלה". ונשמת ישראל באור עליון זה היא שרויה ממקור חיים עליונים הללו היא מקבלת את שפעת חייה, על כן תורתו תורת עולמים, ברית עולם לא תשכח, ולא תוכל שום הגברה חצונית או רוחנית פנימית לעבור את פי ד' ולסור מחקותיו חקות עולמים, ומקור הגבורה והעז, גם זה שמתגלה בכבישת החיים, מתוך אוצר גבורת אל ד' יוצר עולמים היא לקוחה. ולהגשים ולגלות בחיים ובמעשה תוצאת תורה עליונה זו, קרואים אנו לאורו של משיח, שיתנוצץ מכל העברים, מכל מסבות החיים, מכל הבחירות, מכל העצות, מכל משטרי הטבע, מכל ההשכלות ומכל הקדושות, מכל הנסים ומכל הנפלאות, והעני הרוכב על החמור בעצמו עם ענני שמיא כבר אנש אתה.
המינות היא מפורדת ומפרידה. השקפת העולם הנוצרית מפרידה בין החומר ובין הרוח, בין ענייני הדת וענייני המדינה, בין הגוף ובין הנשמה. על פי השקפת העולם הנוצרית לא ניתן לרומם את הגוף לחיים רוחניים. הגוף הוא חומרי וכך ישאר, והנשמה בלבד היא רוחנית. על כן נשאר הגוף בסיאובו וברשעתו, ואין הם עמלים לתקנו.
זוהי השקפת עולם של חושך, "בחשכה יתהלכו". באור רואה האדם את התמונה השלמה, בה כל הפרטים משתלבים לתמונה הרמונית אחת. על כן באור ניתן לעמוד על הקשר בין הדברים השונים. בחושך, לעומת זאת, כל דבר עומד לעצמו והוא נפרד מזולתו. אין ראיה של הכלל הכולל את הפרטים, אלא של הפרטים, כל אחד בנפרד. המינות היא כחושך, והאמונה האלוקית היא האור, המאחד את העולם כולו, על חלקיו החומריים והרוחניים, תחת שם ה' אחד.
במבט מפורד, הרי שכל דבר מאיים על חברו. החומר מאיים על הרוח, והרוח על החומר. כל אחד אויב של השני והוא נלחם בו. ההשקפה המאחדת רואה בשניהם שני חלקים של אורגניזם אחד שלם, והם משלימים זה את זה ולא אויבים זה לזה. זו השקפת עולם של אור, הרואה את המבנה השלם הבנוי ממכלול הפרטים.
בפסקה נוספת אומר הרב קוק זצ"ל10:
יסוד המינות, שלעגה על דברי חכמים ועשתה שמות בישראל פנימה, אשר אמנם מפני היד הגדולה מלאתי כח ד' אשר בחיי האומה לא הצליחה להרוס את השתות, בכל זאת הכינה לה קורים, אשר צלחו להיות לארג של מחסה כזב על פני עמים רבים. הוחלפה האלילות במינות. לא התוכן הפנימי הוטב, כי אם העמדה. התואר החצוני גוהץ כמעט, אבל המטרה אחת היא, לא לקדש את הרצון, את החיים, את העולם הגס ואת הפנימיות המהותית על ידי כל אותו הסדר המוכן לכך בעצת ד' הגדולה, שיסודה הוקבע בישראל, בגוי קדוש, ומהסתעפיותיה יוכלו עמים רבים לינק, כל אומה לפי תוכנה, לפי מוסרה והכנתה הטבעית, ההיסתורית והגזעית, לפי השכלתה ומצבה הגיאוגראפי והכלכלי, וכל התכנים החברתיים והאישיים שלה המצטרפים לזה, – לא זאת היא מגמתה. הקינות עשתה באדם את מעשה המפעל הקרחי בישראל. הקריאה של "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ד'" היתה קריאה לועגת לכל תוכן הקודש ולכל הרוממות וההכנה התוכית, הדרושה להעשות עד שיהיה הקודש מבוסס בחיים באמת, שיהיה מובטח מכל פגם וסאוב, שלא יהפך לרועץ ולצרה היותר גדולה של העולם.
המינות לועגת לתוכן הקודש, לצורך להעלות, להתכונן ולעמול כדי להתקדש. "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים"11, טען קורח, והמינות טענה: "כי כל האומות קדושות". אין עם אחד המביא לעולם את דבר ה', מתוך עמלו בתורה ובמצוות, אלא כל העולם ראוי לכך, בלא עבודה ועמל. אף זוהי השקפה של חושך. בחושך נראים כל הדברים כאחד, ואין ניכר ההבדל ביניהם. טשטוש הגבולות שבין עם לעם – אף זוהי השקפת עולם הנובעת מחושך.
האור מחדד את ההבדלים – יש ישראל ויש אומות, יש כהנים ויש לויים ויש ישראל, ולא כולם שוים במדרגם ובקישורם את הענין האלוקי.
ר' מאיר רואה בחושך המוזכר בפסוק את המינות. ר' מאיר אינו רואה בחושך דבר שיש בו תועלת. החושך הוא דבר שלילי שיש להתעלות מעליו. אין מקום לחושך בעולם. על כן בתורתו של ר' מאיר היה כתוב "כתנות אור", שכן אין ר' מאיר מכיר כלל במציאות שאיננה אור. אין מקום כלל למציאות של חושך.
בין המדרש והזוה"ק
הזוה"ק רואה בחושך דבר שיש בו תועלת לאור. הבא מן האור לחושך טוב ומעולה מן הנמצא באור מלכתחילה.
ר' מאיר רואה בחושך דבר שלילי שאין בו תועלת, ומוטב בלעדיו.
בדברי חכמים מצאנו דבר דומה, ביחסם של האמוראים לתורת בבל לאחר שעלו לארץ ישראל.
ר' זירא התענה כדי לשכוח את התלמוד הבבלי, שלא יטרידנו בלימודו בארץ ישראל. ר' ירמיה, לעומת זאת, היה נחשב יותר מחכמי ארץ ישראל, כיון שבא מבבל. כוחה של בבל הועיל לו לרומם את תורת ארץ ישראל יותר מחכמי ארץ ישראל.
אף כאן אנו מוצאים שתי צורות התייחסות לתורת בבל, עליה נאמר "בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם"12. יש הרואים בה דבר המועיל לאור, זה תלמוד ירושלמי13, ויש הרואים בה דבר המפריע לאור, וצריך להשכיחו ולבטלו.
1 ח"ג מ"ז ע"ב, בתרגום.
2 אמנם בילקוט לפנינו מובא: "מדברי מצות", וצ"ע.
3 הקדמתו לפירושו על השאילתות, "קדמת העמק", א', ט'.
4 נושא האור והחושך ביחס לתורת ארץ ישראל ותורת חוץ לארץ נידון בהרחבה ב"זהב הארץ", עמ' 9 והלאה.
5 עולת ראי"ה ח"א, עמ' נ"ג.
6 בראשית רבה פרשה כ', י"ב.
7 עי' חגיגה י"ב ע"א.
8 אורות הקודש ח"א עמ' ע"ח.
9 אורות עמ' כ"ה.
10 אורות עמ' ל"ב.
11 במדבר ט"ז, ג.
12 איכה ג', ו'.
13 זו"ח איכה נ"ו ע"ב.