פרשה ב – פסקה יז1
"החכם עיניו בראשו וגו'". "החכם עיניו בראשו" והכסיל עיניו ברגליו?! אלא עד שהחכם בראשו של ענין הוא יודע מה יש בסופו, ר' מאיר הוה צווח לסופיה דמלה רישיה.
פירוש המדרש
"הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ". "החכם עיניו בראשו", והכסיל – עיניו ברגליו?! מהי מעלתו של החכם שעיניו בראשו? אלא כך יש לדרוש את הפסוק: עד שהחכם בראשו של ענין הוא יודע מה יש בסופו. ר' מאיר הוה צווח לסופיה דמלה רישיה – ר' מאיר היה קורא לסוף הדבר ראשו.
נושאי השיעור: א. המילה "ראש" מתייחסת לשני הצדדים של הדבר. ב. ראיה חיצונית מונעת ראיה פנימית. ג. החכם מתבונן אל המציאות במבט פנימי.
לימוד הפסוק
במדרש זה, נראה ששאלת המדרש נובעת מהתבוננות בפסוק:
הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ וְיָדַעְתִּי גַם אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם.
אין כוונת הפסוק לתאור אנטומי של ראש החכם, ועל כן עולה השאלה מהו הראש המוזכר בפסוק? אין זה ראשו של החכם, אלא ראש של דבר אחר, שאת זהותו מברר המדרש.
יש להוסיף בהבנת הפסוק, על פי דברי ר' נחמן מברסלב1:
וזה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (ברכות י"ז), שלעתיד צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם – 'על ראשיהם' הוצרך לומר… וזה מחמת 'ועטרותיהם', היינו המקיפים, כמו (שמואל א' כ"ג): "שאול ואנשיו עטרים אל דוד", 'בראשיהם', ולא על ראשיהם; היינו המקיפים יכנסו בתוך המוחין לפנים, ואז יכנסו כל השכליות שלא היה יכול להבין אותם יכנסו לפנים בתוך המוחין, וידע וישיג אותם, ואז יצא מגדר אנושי ויעלה לגדר מלאך, ויתבטל הבחירה.
"ועטרותיהם בראשיהם" – בתוך הראש. כך יש לומר: "החכם עיניו בראשו" – בתוך ראשו. ראִייתו של החכם איננה ראיה חיצונית בלבד, בעיני הבשר. עיניו בראשו, והוא רואה על ידי הראש – על ידי השכל והנשמה. ראייתו היא ראיה פנימית, המביטה אל מהותו של דבר, ולא רק את צורתו החיצונית.
הראש והסוף
מתוך כך, יש לעמוד על משמעות המדרש.
מהרז"ו מציין לדבריו בבראשית רבה2, בשם הירושלמי3. במשנה מובא:
"והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם" ובעקבו של עם – מעמידין זקיפין לפניהם ואחרים מאחוריהם.
על כך אמרו בירושלמי:
כתיב "והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם", אין לי אלא בראש העם, בסוף העם מניין, תלמוד לומר "פקדו" "ופקדו", עד כדון כרבי עקיבה, כרבי ישמעאל4?! רבי ישמעאל כרבי מאיר, דרבי מאיר צווח לסופיה דחבלא רישיה (שר' מאיר היה קורא לסוף החבל 'ראשו'). אמר רבי מאיר: כתיב "החכם עיניו בראשו", הכסיל במה, ברגליו?! אמר ר' אבא מרי: החכם עד שהוא בראשו של דבר הוא יודע מה בסופו.
בירושלמי מבואר, שדבריו של ר' מאיר לא נאמרו בסתם, אלא הם מוסבים על חבל. לשני קצותיו של החבל היה ר' מאיר קורא ראש. בחבל לא ניתן להגדיר מהו הראש ומהו הסוף, ועל כן היה ר' מאיר קורא לשני הצדדים בשם ראש. הירושלמי, וכן המדרש, מרחיבים זאת להגדרה כללית. שני הקצוות של דבר יכולים להיקרא בשם "ראש".
מנין לנו שראש העם נמצא דוקא בצד של האויב, שמא הראש הוא בצד השני? שני הצדדים הם ראש. הסוף חשוב לא פחות מהראש, ועל כן גם הסוף נקרא ראש.
ר' מאיר דורש את המילה ראש על ידי הגדרתה מחדש: הראש כולל את שני הצדדים. גם העקב נקרא בשם ראש, והשאלה מהיכן מסתכלים על הדבר.
בכמה מקומות אנו מוצאים כיוון זה. בחטא המרגלים מובא5:
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה.
יתכן שכוונת הכתוב היא: מדוע אנו הולכים אחרי משה? הבה נגדיר שראשו של העם הוא בדרך המובילה למצרים, שהרי שני הצדדים יכולים להיקרא ראש.
כאשר מגדירים את המגמה שאליה צועד הדבר כעיקר, הרי שהראש הוא בכיוון שאליו צועדים, ועם שינוי הכיוון – משתנה הראש.
בלשון הקודש יש רמז להבנה זו.
אדם צועד קדימה. פניו אל העתיד. אולם, דוקא לעבר אנו קוראים "ימי קדם". ועוד. העבר הוא מאחרינו, ודוקא לעתיד אנו קוראים "אחרית הימים". קדימה וקדם, אחרית ואחרון, הם שני קצוות, ושניהם נקראים ראש.
שמותיו של יעקב אבינו, יעקב וישראל, כוללים את שתי הבחינות, העקב, והראש, הרמוז במילה "ישראל".
הראש כולל את העקב, הן מן הבחינה הלשונית, שכך היא הגדרתו, והן מן הבחינה העניינית, ששני צדדי הדבר הם ראשו.
"החכם עיניו בראשו" – בשני הראשים, גם בזה המכונה סוף. כך דורש המדרש את הפסוק על פי דבריו של ר' מאיר.
מבט חכם
בעקבות הבנת הדרשה, יש להעמיק במשמעותה.
דברי חז"ל על ר' מאיר, שהיה קורא לסוף ראש, מזכירים דברים נוספים שאמרו בירושלמי בכיוון דומה. קריאה לדבר בצורה ההפוכה מן המקובל מלמדת על מבט מיוחד של חז"ל. נעיין בדברי הירושלמי6:
במשנה מובא:
ומי שאינו מניח את העניים ללקט או שהוא מניח את אחד ואת אחד לאו או שהוא מסייע את אחד מהן הרי זה גוזל את העניים, על זה נאמר (משלי כ"ב): "אל תסג גבול עולם".
בירושלמי דרשו את הפסוק, כאילו נאמר: "אל תסג גבול עולים". מדוע נקראו העניים עולים?
ועל זה נאמר "אל תסג גבול עולם". רב ירמיה ורב יוסף, חד אמר: אלו עולי מצרים, וחרנה אמר: אלו שירדו מנכסיהן, לסמיא צווחין סגיא נהוריא (לעיור קוראים 'הרבה אור').
לדעה אחת, העניים זכאים במתנות מן התורה שניתנה לעולי מצרים, ואותם הוא גוזל. לדעה שניה, העניים נקראים עולים כיון שירדו מנכסיהם, כדרך שקוראים לעיור "סגי נהור" – "הרבה אור" בלשון "סגי נהור"…
מהי משמעות הדבר? מדוע קוראים לעיור ולעניים בדרך הפוכה מן האמת?
נראה שיש בכך יותר מאשר "דרך כבוד". בדברים אלה יש מבט מעמיק אל המציאות.
פעמים שהחושך הוא ביטוי להרבה אור. אור חזק המאיר על עיניו של אדם מסנוור אותו ומחשיך את ראייתו. דוקא צמצום האור נותן אפשרות של ראיה. על כן הסומא נקרא "סגי נהור".
אחד הביטויים לדבר זה מופיע בכך שבאמירתנו "שמע ישראל" אנו עוצמים את העיניים ומכסים אותן בידינו, כדי שנוכל לראות את "ה' אחד". המציאות הנגלית לעין היא מפורדת, ורק בכיסוי המציאות הגלויה ניתן לראות את האחדות העומדת ביסוד הבריאה.
כך גם הסוף נקרא ראש, שכן "סוף מעשה במחשבה תחילה", וכל התהליך של המעשה נובע מן האידיאל הראשוני שהוא זה שיוצא אל הפועל בסוף התהליך.
בדרך דומה יש לבאר את המושג "עולים" המוסב על מי שירד מנכסיו. היורד מנכסיו משתחרר מן הכיסויים המכסים את המציאות הפנימית. הוא מגלה את העולם כפי שהוא באמת, ללא כיסוי חיצוני של ממון ונכסים. על כן יש לקרותו עולה. מתעלה הוא למבט פנימי אל המציאות.
הכסיל הוא אדם שמכיר רק במה שהוא רואה. השגתו היא בגודל שכלו בלבד, ועל כן היא מצומצמת ביותר. החכם מבין כי מה שעיניו החיצוניות רואות, הוא מעט מאוד, והוא מחפש "הרבה אור". על ראייתו החיצונית של הכסיל הוא קורא: "והכסיל בחושך הולך". על כן הוא עוצם את עיניו, ומתוך החושך החיצוני מביט הוא אל פנימיותה של המציאות. אין הוא הולך שולל אחר הראיה הקרובה והמוחשית, אלא מחפש את סופו של הענין, את תכליתו, מתוך הבנה כי שם נעוץ ראשו של הענין.
הראש והסוף קובעים יחד את מהותו של דבר, ואין החכם מסתפק באחד מהם בלבד. שניהם נקראים על ידו ראש, כי שניהם מגדירים את הדבר ואת תכליתו בצורה אמיתית ומלאה.
1 ליקוטי מוהר"ן מהדורא קמא, כ"א.
2 פרשה צ"ח, ד'.
3 סוטה פ"ח ה"י.
4 מפרשי הירושלמי מבארים, שר' עקיבא דורש ריבוי ו', ור' ישמעאל לא דורש, ועל כן יש למצוא מקור אחר לזקיפים בסוף העם לשיטת ר' ישמעאל.
5 במדבר י"ד, ד'.
6 פאה פ"ה ה"ה.