פרשה ב – פסקה כא

הרב יהושע ויצמן
כ״ה בטבת ה׳תשס״ו
 
25/01/2006

קהלת רבה פרשה ב' פסוק י"ד-ט"ו, "ואמרתי אני בלבי", ד'

דבר אחר, "החכם עיניו בראשו", זה שלקח חטים לשלש שנים, "והכסיל בחשך הולך", זה שלקח חטים לשנה אחת. "וידעתי גם אני וגו'", וחזרתי "ואמרתי אני בלבי וגו'", זה אוכל וזה אוכל, אם כן "למה חכמתי אני אז יותר", למה משכנית מאניי מן קייטא לאמטי לי מזונין. וחזרתי ואמרתי: "כי אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם וגו' הכל נשכח", למחר שנת בצורת באה – זה אוכל ביוקר וזה אוכל בזול, הדא הוא דכתיב "ואיך ימות החכם עם הכסיל".

פירוש המדרש
דבר אחר, דרשה נוספת לפסוקים: "הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ וְיָדַעְתִּי גַם אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם. וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם אֲנִי יִקְרֵנִי וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יוֹתֵר וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל. כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם הַכְּסִיל לְעוֹלָם בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים הַכֹּל נִשְׁכָּח וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם עִם הַכְּסִיל". "החכם עיניו בראשו", זה שלקח חטים לשלש שנים, כדי שלא יחסר לו פת לפרנסתו. "והכסיל בחשך הולך", זה שלקח חטים לשנה אחת, ואיננו דואג לשנה הבאה, שמא תהיה שנת בצורת. ואומר החכם לעצמו: "וידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כלם", וחזרתי "ואמרתי אני בלבי כמקרה הכסיל גם אני יקרני", חיי דומים לחיי הכסיל: זה אוכל וזה אוכל, לשנינו יש אוכל בשנה זו, אם כן, "למה חכמתי אני אז יותר", למה משכנית מאניי מן קייטא לאמטי לי מזונין – למה משכנתי את כלי בקיץ, כדי שאוכל לקנות מזון לשלוש שנים?! וחזרתי ואמרתי: "כי אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים הכל נשכח", בעתיד מתגלה חכמתו של החכם: למחר שנת בצורת באה, זה – שקנה לשנה אחת בלבד – אוכל ביוקר, ויתכן שאף לא יוכל לאכול כלל, וזה – שקנה לשלוש שנים – אוכל בזול, שהרי יש לו פת מהחיטים שקנה מראש. הדא הוא דכתיב – זהו שכתוב "ואיך ימות החכם עם הכסיל" – שלעתיד מתגלה שאין הם שווים, והחכם פועל בדרך נכונה.

נושאי השיעור: א. חוסר תכנון כלכלי מוביל לחוסר רגיעה. ב. על האדם לחסוך בימים טובים עבור ימים קשים מהם. ג. חז"ל אינם מסתירים חולשות ונפילות של גדולי ישראל. ד. הבטחון בה' איננו סותר את ההשתדלות הטבעית עבור פרנסה.

בלימוד מדרש זה יש לעסוק בשני עניינים. א. הבנת המדרש והמסר העולה ממנו. ב. היחס לנושא הבטחון בה' – האם אין פגם בבטחון בה' הנובע מן ההדרכה לשמור תבואה לשלוש שנים.

כדי לעמוד על משמעות המדרש, יש לעיין בדברי חז"ל נוספים העוסקים בענין זה.

"והיו חייך תלואים לך מנגד"
בתחילת אסתר רבה1 דורשים חז"ל:

"ויהי בימי אחשורוש", רב פתח (דברים כ"ח): "והיו חייך תלואים לך מנגד". רבנן ורבי ברכיה אמרי: "והיו חייך תלואים לך", זה שהוא לוקח חטים לשנה. "ופחדת לילה ויומם", זה שהוא לוקח חטין מן הסידקי. "ולא תאמין בחייך", זה שהוא לוקח לו מן הפלטר. ור' ברכיה אמר: "והיו חייך תלואים לך", זה שהוא לוקח לו חטים לשלש שנים. "ופחדת לילה ויומם", זה שהוא לוקח לו חטים לשנה. "ולא תאמין בחייך", זה שהוא לוקח לו חטים מן הסידקי. מתיבין רבנן לר' ברכיה: והלוקח מן הפלטר מהו, אמר להם: לא דברה תורה במתים…

המצב הרצוי ביותר (שלא מוזכר במדרש) הוא כאשר האדם מגדל בעצמו את החיטים, ואינו נזקק כלל לאדם אחר כדי לספק לעצמו את פת לחמו. כל מצב אחר, שבו האדם תלוי באחרים כדי לזכות בפת לחם – הוא בעייתי. חז"ל מגדירים זאת שחייו תלואים לו מנגד – אין הוא עצמאי לחלוטין, אלא תלוי באנשים אחרים העמודים מולו (לנגדו) – ברצונם וביכולותיהם.

חוסר ממון – חוסר רגיעה
בירושלמי2 מובא סיפור הקשור לנושא:

רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: מעשה בפרדה של בית רבי שמתה, וטהרו דמה משום נבילה (לא טמאו את הדם בטומאת נבלה). רבי אלעזר שאל לרבי סימון: עד כמה (כמה דם היה בפרדה זו שטהרו את דמה)? ולא אגיביה (לא ענה לו). שאל לרבי יהושע בן לוי ואמר ליה: עד רביעית טהור, יותר מיכן טמא, ובאש לרבי אלעזר דלא חזר ליה רבי שמעון שמועתא (הורע לר' אלעזר שלא ענה לו ר' סימון). רב ביבי הוה יתיב מתני הדין עובדא (ר' ביבי ישב וסיפר את המעשה בפרדה של בית רבי). אמר ליה רבי יצחק בר כהנא: עד רביעית טהור יותר מיכן טמא (האם נכון הוא שעד רביעית טהור ויותר מרביעית טמא)? ובעיט ביה (בעט בו ר' ביבי). אמר ליה רבי זריקן: בגין דשאל לך את בעט ביה (בגלל ששאל אותך שאלה אתה בועט בו)? אמר ליה: הא דלא הוות דעתי עלי (לא היתה דעתי מיושבת עלי), כדמר (כמו שאמר) רבי חנין: "והיו חייך תלויים לך מנגד", זה הלוקח חטים לשנה. "ופחדת לילה ויומם", זה הלוקח מן הסידקי. "ולא תאמין בחייך", זה הלוקח מן הפלטר ואנא סמוך לפלטירא (ואני לוקח מן הפלטר).

מהמעשה ברב ביבי עולה, שהדיון במדרשים אינו רק כלכלי – איזו דרך משתלמת יותר. יש לכך השלכה על המצב הנפשי ועל צלילות הדעת ללימוד התורה – ר' ביבי לא ענה לשאלה ששאלו אותו כיון שהוא סמוך על הפלטר, ואינו בטוח שמחר תהיה לו פת.
מסיפור זה עולה גם שאלת הבטחון בה' – וכי ר' ביבי אינו בוטח בה' שימציא לו את לחמו למחר?!

הרואה את הנולד
לאור מדרשים אלה נשוב לעיין במדרש אצלנו.
"החכם עיניו בראשו", ועל כן הוא מביט אל העתיד, ומתכנן את צעדיו. שמא מכאן מקור לכך שחכם הוא הרואה את הנולד3. הכסיל הולך בחושך, ועל כן אינו רואה מה יש לפניו. אין הוא מביט אל העתיד, ואין הוא מתייחס אליו במהלך חייו. החכם מביט אל העתיד ומחשב כיצד יתפתחו הדברים, ואיך להערך לכך.
מהמקורות הנוספים שראינו עולה, שהעצה שנותן המדרש איננה רק עצה כלכלית, אלא עצה נפשית. כאשר יש לאדם סכום כסף, יש לו שתי אפשרויות. הוא יכול לראות את הנולד, ולהבין שעלולים לבוא זמנים קשים, בהם יזדקק לממון זה, ועל כן הוא שומר אותו, או קונה חיטים כבר מעתה לתקופות קשות. האפשרות השניה היא לחיות עכשיו ברמה גבוהה יותר, ולהוציא את הכסף על מותרות ותענוגות.
החכם – רואה את הנולד. הוא רוצה להיות רגוע גם בזמנים קשים, וכך הוא מתכנן את צעדיו. הכסיל אינו חושב על ימים יבואו, וחי את הרגע. על כן הוא תמיד דואג – מה יהיה אם לא יהיה בידי כסף לקנות אוכל?

מן הירושלמי אנו למדים, כי מיש שאין בידו סכום כסף כדי פרנסת משפחתו – אף תורתו נפגעת מכך. אישיותו נפגמת, אין הוא רגוע ומחשבתו איננה צלולה.
הדרך לבנות את החיים בצורה נכונה מבחינה כלכלית, היא בעלת השלכות לכל תחומי החיים. המדרש עוסק, אפוא, ביחס שבין הממון ובין הנפש – איך בונה האדם נכון את חייו הכלכליים, כך שגם נפשו תהיה רגועה ושלוה.
ההמלצה של המדרש היא: עדיף שיהיו בידיך פחות כלים ופחות אמצעים בהווה – אבל תהיה רגוע. השלוה הנפשית חשובה מרמת החיים הכלכלית.
אמרו חכמים4: "כל האיברין תלויין בלב והלב תלוי בכיס". המצב הנפשי של האדם תלוי במצבו הכלכלי, ועל כן על האדם לנהוג כך שלא יגיע למצב בו לבו אינו רגוע וצלול בגלל בעיות כלכליות.

תרגום המדרש ללשון ימינו ולצורת החיים של ימינו מחדדת את הצורך בחסכון. כיום אין צורך לקנות חיטים לשלוש שנים, אך יש צורך לכלכל נכון את החיים, כדי שלא יפול האדם בימים קשים. אדם שיש בידו ממון צריך לקחת בחשבון את האפשרות שיבואו ימים בהם הכנסתו תקטן או תאבד. עליו להכין את עצמו כבר עכשיו למציאות זו, כדי שאם תבוא – לא יפול ולא ידאג, אלא יהיה לו ממה לחיות.

סיפורי צדיקים
נראה, שיש ללמוד לימוד חשוב מן הסיפור שמובא בירושלמי על ר' ביבי5.
מעשה מעין זה לא יופיע בקבצי סיפורי הצדיקים שאנו רגילים אליהם בדורות האחרונים. סיפורי הצדיקים של העת האחרונה מציירים אנשים מושלמים, ללא התמודדויות עם היצר וללא נפילות. נראה שהדבר נובע מחשש, שתיאור חולשותיהם וכשלונותיהם של אנשים גדולים ישפיע לרעה על הקורא.
אולם, נראה שיש בכך טעות יסודית בגישה. המפגש עם דמויות מושלמות יוצר אצל האדם חלישות הדעת ואין הוא יכול להזדהות עם הדמויות וללמוד מהן.
גישתם של חז"ל היא לספר את האמת כפי שהיא – גם לצדיקים יש חולשות ואף נפילות, ואין להסתירן אלא להתמודד עימן. חז"ל לא מתעלמים מן העובדה שסבלנותו של ר' ביבי פקעה בגלל מצבו הכלכלי הקשה. כך היא דרכו של עולם, שמצב כלכלי משפיע על מצב הנפש, ואף גדולי ישראל אינם יוצאים מן הכלל בענין זה.
סיפורים כאלה יש בהם כדי להעניק לאדם מבט נכון על עצמו. אף אם נפל – אין לו להתייאש, הן אף בגדולי ישראל מצאנו כך. נפילה קטנה איננה כשלון מוחלט. ניתן ליפול ועדיין להיות גדול בישראל.
דברים מפליאים בהקשר זה כותב הרב יצחק הוטנר זצ"ל6:

…רעה חולה היא אצלנו, שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלימות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם. מספרים אנו על דרכי השלימות שלהם, בשעה שאנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם. הרושם של שיחתנו על הגדולים מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכל משוחחים, מתפעלים ומרימים על נס את טהרת הלשון של החפץ-חיים זצ"ל, אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות, והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע, משל אחד מני אלף. ודי לנבון שכמותך לדון מן הפרט אל הכלל. התוצאה מזה היא כשנער בעל רוח, בעל שאיפה, בעל תסיסה מוצא בעצמו מכשולים, נפילות, ירידות, הרי הוא דומה בעיניו כבלתי "שתול בית השם". שלפי דמיונות של נער זה להיות שתול בבית השם, פירושו הוא לשבת בשלות הנפש על נאות דשא של מי מנוחות וליהנות מיצרו הטוב כדרך שצדיקים נהנים מזיו השכינה שעטרותיהם בראשיהם במסיבת גן-עדן. ולאידך גיסא, לא להיות מורגז מסערת היצר על דרך הכתוב "במתים חפשי".
אבל דע לך, חביבי, ששורש נשמתך הוא לא השלוה של היצר-הטוב, אלא דוקא מלחמתו של היצר-הטוב. ומכתבך היקר הנלבב מעיד כמאה עדים כי אכן לוחם נאמן אתה בצבאותיו של היצר-הטוב. באנגלית אומרים Lose a battle and win the war (הפסד קרב, ותנצח מלחמה). בודאי שהנך נכשל ועומד להיות נכשל (אין בזה משום פתיחת פה לשטן) ובכמה מערכות תפול שדוּד. אבל אני מבטיח לך שלאחר הפסד כל המערכות תצא מן המלחמה כשזר הנצחון על ראשך, והטרף החד מפרפר בין שיניך. Lose battles, but win wars. החכם מכל אדם אמר "שבע יפול צדיק וקם". והטפשים חושבים כי כונתו בדרך רבותא. אף על פי ששבע יפול צדיק מכל מקום הוא קם. אבל החכמים יודעים היטב שהכונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא דרך ה"שבע נפילות" שלו. וירא את כל אשר עשה והנה טוב מאד. טוב זה יצר טוב. מאד זה יצר הרע.
אהובי, הנני לוחץ אותך אל לבבי, ולוחש באזניך, כי אילו היה מכתבך מספר לי אודות המצוות ומעשים טובים שלך הייתי אומר כי זהו מכתב טוב. עכשו שמכתבך מספר על דבר ירידות ונפילות ומכשולים, הנני אומר שקבלתי מכתב טוב מאד. רוחך סוערת לקראת השאיפה להיות גדול. בבקשה ממך אל תצייר לעצמך גדולים שהם ויצרם הטוב בבחינת חד הוא. לעומת זאת צייר בנפשך גדלותם של גדולי עולם באותיות של מלחמה נוראה על כל הנטיות השפלות והנמוכות. ובזמן שהנך מרגיש בקרבך סערת היצר, דע לך שבזה הנך מתדמה אל הגדולים הרבה יותר מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה שלימה שאתה רוצה בה. דוקא באותם המקומות שהנך מוצא בעצמך הירידות הכי מרובות, דוקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמים…

אמונה ובטחון
המדרש מדריך את האדם להתכונן לימים קשים, ולתכנן את צעדיו לטווח ארוך. האם אין בכך סתירה ליסוד הבטחון בה', שימציא לאדם את פרנסתו? כך אמרו חכמים7:

דתניא, רבי אליעזר הגדול אומר: כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר – אינו אלא מקטני אמנה.

נראה פשוט, שהמדרש איננו סותר את העובדה שצריך אדם לבטוח בה'. והרי כל דאגותיו ותכניותיו של האדם יכולות לירד לטמיון, בלא השגחת ה' עליו.
המדרש עוסק בשלב הראשוני, שלב ההשתדלות. כאשר יכול אדם לפעול ולכלכל את צעדיו בדרך נכונה, על מנת לפרנס את בני ביתו – עליו לפעול. העשיה הטבעית והרציונאלית של האדם עבור פרנסתו איננה סותרת את האמונה בה' ואת הבטחון.
לאחר שעשה אדם את אשר בידו – עליו לבטוח בה', ולשנן לעצמו כי "טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו"8, וכי השגחתו של ה' פרוסה על כל הברואים כולם, מקרני ראמים ועד ביצי כינים.
חז"ל מלמדים, כי קניה לשלוש שנים איננה פגם באמונה, שהרי כאשר אדם יודע כי יש בידו פרנסה אף אם תהיה בצורת, ח"ו, הוא רגוע יותר. טבע זה של האדם הוא גם אלוקי, ועל כן אף האדם המאמין חי כך. מצב רוחו ונפשו מושפע ממצבו הכלכלי. חז"ל בהדרכתם אינם מדלגים על אופיו היסודי של האדם, החפץ לעמול לפרנסתו ולא לקבל מתנות מה'. כלפי אדם זה מכוונת ההדרכה כיצד לנהוג בממונו, שכן יחד עם הצורך בחיזוק האמונה והבטחון של האדם, יש לגלות רגישות למצוקותיו. על כן מדריכים חכמים את האדם כיצד להיות שלו ורגוע – וזאת על ידי חשיבה לטווח ארוך. לאחר שעושה זאת האדם – עליו לבטוח בה' שמנהיג אותו לטוב לו.


1 פתיחתות, א'.
2 שבת פ"ח ה"א.
3 עי' בפירוש "מרכבת המשנה" על אבות (פ"ב מי"א), שכתב: "ר' שמעון אומר: הרואה את הנולד, והוא מבואר, כמו שנאמר: 'החכם עיניו בראשו', כלומר בראשו של דבר יתבונן מה יהיה בסופו. וזה המאמר כולל כל הענינים".
4 ירושלמי תרומות פ"ח ה"ד.
5 ובצורה דומה בירושלמי תרומות שהובא לעיל, ביחס לר' יוחנן, עיי"ש.
6 פחד יצחק, אגרות וכתבים, קכ"ח.
7 סוטה מ"ח ע"ב.
8 תהילים קמ"ה, ט'.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן