פרשה ב – פסקה כב
דבר אחר, "החכם עיניו בראשו", זה תלמיד חכם שהוא רגיל במשנתו. "וידעתי גם אני וגו'", וחזרתי "ואמרתי אני בלבי וגו'". זה נקרא רבי וזה נקרא רבי, זה חכם וזה חכם, זה עוטף בטליתו וזה עוטף בטליתו, אם כן "למה חכמתי אז יותר", למה נתתי נפשי על תורתי. וחזרתי ואמרתי "אין זכרון לחכם עם הכסיל", למחר שניהם נכנסין לבית הוועד או למקום אחר ושואלין זה את זה, זה נשאל ומשיב וזה נשאל ואינו משיב, הדא הוא דכתיב "ואיך ימות החכם עם הכסיל". אמר ר' חייא בר נחמיה: אם אין התלמיד צריך לומר שמועה משמו של רבו למחר תורתו משתכחת, ואיך לא יתן הרב את עצמו על התלמיד מעתה.
פירוש המדרש
דבר אחר, דרשה נוספת לפסוקים: "הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ וְיָדַעְתִּי גַם אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם. וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם אֲנִי יִקְרֵנִי וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יוֹתֵר וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל. כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם הַכְּסִיל לְעוֹלָם בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים הַכֹּל נִשְׁכָּח וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם עִם הַכְּסִיל". "החכם עיניו בראשו", זה תלמיד חכם שהוא רגיל במשנתו – לומד בקביעות וחוזר על תלמודו. "וידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כלם". וחזרתי "ואמרתי אני בלבי כמקרה הכסיל גם אני יקרני ולמה חכמתי אני אז יותר". זה נקרא רבי וזה נקרא רבי, זה חכם וזה חכם, זה עוטף בטליתו וזה עוטף בטליתו – הן החכם הרגיל במשנתו, והן הכסיל שאיננו רגיל במשנתו, נראים כלפי חוץ זהים, אם כן "למה חכמתי אז יותר", דהיינו למה נתתי נפשי על תורתי?! וחזרתי ואמרתי "אין זכרון לחכם עם הכסיל" – בעתיד מתברר מי הוא החכם ומי הכסיל: למחר שניהם נכנסין לבית הוועד או למקום אחר ושואלין זה את זה – "את זה ואת זה" (מהרז"ו), זה – הרגיל במשנתו – נשאל ומשיב, וזה – שאיננו רגיל במשנתו – נשאל ואינו משיב, וכך מתברר מי החכם. הדא הוא דכתיב "ואיך ימות החכם עם הכסיל". אמר ר' חייא בר נחמיה: אם אין התלמיד צריך לומר שמועה משמו של רבו למחר תורתו של הרב משתכחת, ואיך לא יתן הרב את עצמו על התלמיד מעתה – כדי שיאמר שמועה משמו לעתיד, ולא תשתכח תורתו של הרב?!
נושאי השיעור: א. "רגיל במשנתו" – קשור אל המשנה. "תלמודו בידו" – קשור אל התלמוד. ב. "רגיל במשנתו" – המשנן וחוזר על תלמודו. ג. בבית הועד ניכר מי הוא אחד ממוסרי התורה. ד. אמירת שמועה בשם הרב הופכת את תורתו לנצחית. ה. גם לאחר כתיבתה נשארה התורה "תורה שבעל פה".
"רגיל במשנתו"
המדרש עוסק ב"תלמיד חכם שהוא רגיל במשנתו". זהו ביטוי מיוחד, שעיון בו והבנת משמעותו פותחים פתח להבנת המדרש בכללו.
"רגיל" הוא לשון רגל. ביטוי נוסף שאומרים חז"ל מחדד את הצורך בבירור מדויק של משמעות הביטוי1:
…כי הא דיוסף בריה דר' יהושע חלש, אינגיד. אמר ליה אבוה: מאי חזית? אמר ליה: עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה. אמר ליה: עולם ברור ראית. ואנן היכי חזיתינן? אמר ליה: כי היכי דחשבינן הכא חשבינן התם. ושמעתי שהיו אומרים: אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, ושמעתי שהיו אומרים: הרוגי מלכות – אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן.
חז"ל משתמשים בשני ביטויים על התורה, הקשורים לאיברי הגוף. "רגיל במשנתו", ו"תלמודו בידו". המשנה קשורה אל הרגל, והתלמוד אל היד. מהי משמעות הדברים?
היד משמשת לתפיסת דברים, ועל כן היא מבטאת את הדברים שאדם יכול להשיג. "תפיסת ידי אדם"2 הוא ביטוי לפעולה שפועל האדם מכוחו על הדבר. בלימוד תורה מבטאת היד את הלימוד החודר אל תוך אישיותו של האדם והופך לחלק ממנה. זהו התלמוד, שהעיסוק בו הופך את התלמוד לחלק מן האדם. על כן התלמוד הוא ביד האדם.
המהרש"א על הגמרא בבבא בתרא מבאר את הביטוי "ותלמודו בידו" כך:
יש לפרש כי עיקר הלימוד ושנעשה בו רושם הוא הלימוד הבא מכתיבת היד, אשר על כן נקראו החכמים סופרים.
פשט הדברים הוא, שכתיבת הדברים מסייעת לחידוד ההבנה, להגדרה ולעמידה על נקודות עמומות. אולם נראה שיש בכך עומק נוסף – הכתיבה היא הגדרת הדברים והכנסתם למסגרת של מילים ומשפטים. זוהי ההשגה המלאה של הדבר, ועל כן היא שייכת ליד. השגה זו אפשרית ונצרכת בלימוד התלמוד, ועל כן ביחס אליו משמשת היד.
"רגיל במשנתו" – במשנה מופיעים היסודות. אין קושיות וסתירות ותירוצים – אלו הם דברים בהם משיג האדם את היסודות ומביא אותם אל קרבו. עניינה של המשנה הוא עצם ידיעת היסודות, מתוך שינון וחזרה.
היסודות עוברים מדור לדור, ועניינו של השינון הוא זכירת הדברים כדי להעבירם לדור הבא. התלמוד נועד לאדם עצמו – לקלוט אל תוכו את הידיעות ולהופכם לחלק מאישיותו.
נמצא, ששני החלקים שבתורה – המשנה והתלמוד – מהווים שני שלבים בלימוד התורה. הרב מעביר אל התלמיד את המשנה – את יסודות התורה כפי שהם. התלמיד הופך ידיעות אלה לחלק מאישיותו על ידי התלמוד.
תהליך זה מתואר על ידי הרמ"ק3 בביאורו לדברי ספר יצירה4: "הבן בחכמה וחכם בבינה":
ועתה אל זה כוונו באמרו 'הבן בחכמה', ר"ל עיין היטב במה שלמדת מרבך בחכמת המדות שאין מוסרין בה אלא ראשי פרקים. וצריך האדם שיבין בה דבר מתוך דבר, כענין אמרם ז"ל (חגיגה י"ג) אין אומרים דבר זה אלא לחכם ומבין מדעתו. הנה שצריך האדם לדמות דבר אל דבר ולהוציא דבר מתוך דבר כדי שיהיה לו שכל מוליד ולא שכל עקר.
האדם מקבל מרבו את היסודות, ואותם הוא "מבין מדעתו" – מתבונן בהם ומיישם על פי אישיותו, על פי דורו ועל פי תכונת נפשו.
תפקידה של המשנה מתברר לאור היות התורה "תורה שבעל פה". כאשר התורה עוברת בעל פה מדור לדור, יש חשיבות גדולה בלימוד הידיעות בעל פה על מנת להעבירן לדור הבא. הרי אין ספרים מהם ניתן ללמוד את התורה, והתורה נמצאת אצל האנשים. אם לא תהיה התורה בידי האנשים ובליבם – לא תהיה התורה קיימת. כשהתורה היא בעל פה, לומדי התורה הם ארון הספרים היהודי. על כן יש חשיבות רבה בלימוד ובשינון הידיעות בעל פה, כדי שידע האדם את התורה בלומדו תלמוד, וכדי שיוכל להעביר זאת לדורות הבאים.
דברים אלה מבארים את דברי המדרש: "זה נשאל ומשיב וזה נשאל ואינו משיב". וכי האדם לומד כדי שיוכל להשיב כשישאלוהו?
על פי דברינו מבואר, שלימוד המשנה עיקרו הוא העברת הידיעות מדור לדור, ועל כן השאלה מהווה מרכיב מרכזי בלימוד זה. השאלה מלמדת כי הוא מעביר את דברי התורה שלמד אל הדורות הבאים.
"רגיל במשנתו" הוא אדם שרצונו גדול בלימוד ובחזרה על תלמודו, שכן רק בעל רצון חזק שב וחוזר על תלמודו פעם ועוד פעם, עד שהוא רגיל במשנתו. הרב קוק זצ"ל מבאר, שהרגל קשורה אל הרצון5:
"ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם". הרחיצה הקדושה הזאת, המטביעה את חותם הטהרה הנצחית, הראויה להיות הכנה להעבודה השלמה, צריכה להיות מושרשת עמוק ביסודה של הכהונה וגזעה, מקפת את כל השרש של המשפחה אשר עבודת הקדש עליהם תהיה לדורות עולם. וכל הטהרות הבאות בכל דור ודור, לכהנים העומדים לשרת בקדש, מושפעות הן מאותה הטהרה היסודית, אשר הקיפה את כל כח הכהונה, מאז נוסדה בדבר ד' להיות לכהונת עולם. ורחצו אהרן ובניו ממנו, את ידיהם ואת רגליהם. מאותו הכיור המקודש, קדושת אהל מועד, מצד טהרת הרוח, מכון השכל, וקדושת המזבח, מצד טהרת הנפש מכון הרצון, באה הרחיצה המתאימה להידים, הפועלות את הפעולות, על פי הדרכת השכל, והרגלים, כלי התנועה, הבאה מדחיפת הרצון.
הידים הן ביטוי לפעולתו של השכל, והרגליים הן ביטוי לדחיפת הרצון. על כן הלומד ומשנן וחוזר על תלמודו, ובכך מגלה את רצונו העז בדברי התורה – נקרא "רגיל במשנתו".
בית הועד
למחר שניהם נכנסין לבית הוועד או למקום אחר ושואלין זה את זה, זה נשאל ומשיב וזה נשאל ואינו משיב.
כששני אנשים יושבים בבית המדרש, אין ניכר כלפי חוץ מי מוסר את נפשו על שינון דברי התורה, וחוזר על תלמודו פעם ועוד פעם, ומי איננו כזה. בבית הועד, שם נשאלים שניהם על תלמודם – ניכר ההבדל.
נשאלת השאלה, האם אדם לומד כדי שידע להשיב כשישאלוהו בבית הועד? האם בכך מתמצית שאיפתו בלימוד התורה?
נראה פשוט, שהשאלה שנשאל אדם בבית הועד היא סימן לכך שהוא לומד בדרך הנכונה, ולא סיבת הלימוד. היודע להשיב כשנשאל בבית הועד, הרי הוא אחד ממוסרי התורה, ומי שאינו יודע להשיב – אינו נמנה על מוסרי התורה. מי שאיננו חוזר על תלמודו אינו יכול להימנות על מעבירי התורה שבעל פה מדור לדור. אין הוא אחד מספרי התורה המהלכים בעם ישראל ומוסרים את התורה לדורות הבאים.
רק הרגיל במשנתו, וחוזר ומשנן את תלמודו – יכול להיות חוליה בשלשלת העברת התורה ממשה רבינו ועד סוף כל הדורות.
לשון המדרש: "למחר שניהם נכנסין לבית הוועד או למקום אחר". מהו אותו מקום אחר? שמא יש לומר שהמדרש מכוון למקום בו נעשה המבחן האמיתי על תלמודו של אדם. אחר מאה ועשרים שנותיו נשאל האדם כמה שאלות6:
אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, צפית לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר? ואפילו הכי אי "יראת ה' היא אוצרו" – אין, אי לא – לא.
שלוש משש השאלות עוסקות בלימוד התורה. כאשר נכנסים למקום זה, רק מי שרגיל במשנתו יוכל להשיב נכונה על השאלות שישאֵל. זהו המבחן האמיתי העומד בפני האדם.
"שמועה משמו של רבו"
אמר ר' חייא בר נחמיה: אם אין התלמיד צריך לומר שמועה משמו של רבו למחר תורתו משתכחת, ואיך לא יתן הרב את עצמו על התלמיד מעתה.
רד"ל מבאר, כיצד דורש ר' חייא את הפסוק:
ואפשר דורש המקרא לפי זה כן: "כי אין זכרון לחכם" – הרב – "עם הכסיל" – התלמיד שאינו אומר בשם רבו, "בשכבר הימים הבאים הכל נשכח" – תורת הרב משתכחת, "ואיך ימות החכם עם הכסיל" – למה ימית הרב עצמו לטרוח ללמוד עם התלמיד הכסיל.
בתחילת המדרש התבאר כי השינון והחזרה הופכים את הלומד לחלק משלשלת העברת התורה, ובכך תורתו היא תורה נצחית, העוברת לדורות הבאים.
בדרשה זו עומד המדרש על דרך נוספת בה הופכת תורתו של אדם לנצחית: כאשר אומרים שמועה משמו.
כאשר השמועה נאמרת בשם אומרה, הרי שתורתו היא נצחית. אף שעבר מן העולם – עדיין הוא נזכר על שמועתו. כך הופך האדם לחלק מן הנצח.
שאיפתו של אדם שיאמרו שמועה משמו היא חלק משאיפתו אל הנצח. לאדם יש זיקה אל הנצח, ועל כן רוצה הוא להפוך את חייו לנצחיים. המצוות, העוסקות בדברים נצחיים ומרוממות את האדם למעלה נצחית, הן דרך אחת להנצחת האדם.
דרך נוספת היא ללמד תלמידים שיאמרו שמועה מפיו, ותלמידיהם אחריהם, וכך השמועה, העוברת מדור לדור, הופכת את אומרה לחלק משרשרת אינסופית של העברת תורה.
על כן שאפו חכמים שיאמרו שמועה משמם, ואף דוד המלך התפלל על כך7:
דאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב (תהלים ס"א) "אגורה באהלך עולמים", וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים? אלא אמר דוד לפני הקב"ה: רבונו של עולם, יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר.
אף שנשמתו בעולם הבא, נשאר האדם גם בעולם הזה כאשר אומרים שמועה משמו. כך עוסקים הרב והתלמיד יחדיו בהפיכת התורה לנצחית.
כתיבת התורה שבעל פה
ראינו לעיל את החשיבות שבשינון ובחזרה, כאשר התורה היא בעל פה, ועל כן היא נמצאת בלבם של האנשים ולא בספרים.
האם כיום, לאחר שנכתבה התורה שבעל פה, השתנה ענין זה?
ורבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: האי ספר אפטרתא – אסור למקרי ביה בשבת, מאי טעמא, דלא ניתן ליכתב. מר בר רב אשי אמר: לטלטולי נמי אסור, מאי טעמא, דהא לא חזי למיקרי ביה. ולא היא, שרי לטלטולי ושרי למיקרי ביה, דר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש מעייני בספרא דאגדתא בשבתא, והא לא ניתן ליכתב! אלא כיון דלא אפשר – (תהלים קי"ט) "עת לעשות לה' הפרו תורתך", הכא נמי כיון דלא אפשר – "עת לעשות לה' הפרו תורתך"8.
וברש"י:
דלא ניתן ליכתב – פחות מספר אחד שלם לעצמו. והא לא ניתן ליכתב – שום דבר גמרא והלכה ואגדה כדאמרינן לקמן אלה אתה כותב כו'. כיון דלא אפשר – מליכתב שנתמעט הלב והתורה משתכחת. עת לעשות לה' – ואם בא עת לעשות תקנה לשם שמים הפרו דברי תורה לשעה הצריכה. הכא נמי כיון דלא אפשר – שאין לכל צבור וצבור יכולת לכתוב נביאים שלם.
לימוד התורה מתוך ספרים וכתיבת התורה שבעל פה נקראים הפרת התורה, שכן "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב"9. התורה שבעל פה היא תורה שנושאיה ומעביריה הם אנשים, ולא ספרים. דברים הכתובים בספרים "כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ"10. התורה שבכתב נמצאת בארון, ועל כן היא כמו זר לאדם. תורה שבעל פה נמצאת בלבו של האדם, ועל כן התורה היא חלק ממנו.
גם לאחר ש"הפרו תורתך", ונכתבה התורה שבעל פה, עדיין נקרא שמה "תורה שבעל פה", וזו הצורה שבה יש לגשת לחלק זה של התורה. עיקר הלימוד הוא בתורה שבעל פה, שעניינה הוא: אחריות האנשים על מציאות התורה בעולם. העובדה שנכתבה התורה בספרים, עלולה לגרום למחשבה כי התורה קיימת בארון אף אם אין למדים בה. אין זה כך. תורה שבעל פה נועדה להיות בידי האנשים. הספרים הם אמצעי כדי שיוכלו האנשים ללמוד ולחקוק את דברי התורה בלבם. אין תחליף ללימוד ולשינון של התורה, כדי שיהיה האדם נושא התורה, ולא תהיה התורה מונחת בארון.
וחיי עולם נטע בתוכנו היא תורה שבעל פה11.
1 בבא בתרא י' ע"ב.
2 עי' עבודה זרה פ"ג מ"ה, ועוד.
3 פרדס רימונים שער א' פ"ו, הובאו בשל"ה "עשרה מאמרות", המאמר הראשון.
4 פ"א מ"ג.
5 עולת ראי"ה ח"א, עמ' קי"ט.
6 שבת ל"א ע"א.
7 יבמות צ"ו ע"ב.
8 גיטין ס' ע"א.
9 שם ע"ב.
10 הושע ח', י"ב, ועי' בגמרא שם.
11 טור או"ח סי' קל"ט.