פרשה ב – פסקה כג
"ושנאתי את החיים", אימיקנטרון היה כותב לאדריאנוס קיסר, אמר לו: אם למולים את שונא – אלו הישמעאלים, אם למשמרי שבת את שונא – אלו הכותיים, הרי אין את שונא אלא האומה הזאת בלבד, אלהיה יפרע מאותו האיש. גזר אדריאנוס דכל די עבד כן יפרסם גרמיה למלכא, דמלכא בעי יתן לית מלה. אזל חד ופרסים ית גרמיה. אמר: ארימין רישיה. אמר ליה: למה אמרת כן. אמר ליה: דאת פני לההוא גברא מן תלת נסיסין בישין. אמר ליה: מה אינון. אמר ליה: נפשיה דההוא גברא בעיא מיגס גביה בצפרא וברמשא ולית ליה מה דיתן לה, וכן אינתתיה, וכן בנוי. אמר אדריאנוס: הואיל והוא חיי חיין בישין שבוקו ליה, וקרא אנפשיה: "ושנאתי את החיים". מעשה בגרגרן אחד שהיה עמל כל ימות השנה ששת ימי המעשה ובשבת לא היה לו מה יאכל. מה עשה, פעם אחת נתעטף בכלי קורייס שלו ועלה לראש הגג ונפל ומת, וקרא אנפשיה: "ושנאתי את החיים". ר' הושעיא אתון אמרין ליה: דייניך שתיין חמרא בשוקא, ולא חמי להון. חד זמן נפק ואשכח דיינוי שתן חמרא בשוקא, וקרא על נפשיה "ושנאתי אני את החיים", ודמך ליה בשלמא. ר' הונא אמר: "ויהי האדם לנפש חיה", ועשאו מכורן עבד בפני עצמו דאין לא לעי לא אכיל. על דעתיה דרבי הונא דאמר רבי הונא: "נתנני ה' בידי לא אוכל קום" דאין לא לעי ביממא לא קאים בליליא.
פירוש המדרש
"וְשָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ כִּי הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ". המדרש מספר שלושה סיפורים על אנשים שאמרו "ושנאתי את החיים". אימיקנטרון – שמו של יהודי אחד – היה כותב לאדריאנוס קיסר, אמר לו: אם למולים את שונא – אם שנאתך לישראל נובעת מהיותם נימולים – אלו הישמעאלים נימולים אף הם, ואינך שונא אותם. אם למשמרי שבת את שונא – אם שנאתך לישראל נובעת מהיותם שומרי שבת – אלו הכותיים שומרי שבת אף הם ואינך שונא אותם, הרי אין את שונא אלא האומה הזאת בלבד – שנאתך נובעת מהיותם יהודים, ולא מסיבה אחרת, ולכן אלהיה יפרע מאותו האיש – יעניש אותך על שנאתך לישראל. גזר אדריאנוס דכל די עבד כן יפרסם גרמיה למלכא, דמלכא בעי יתן לית מלה – גזר אדריאנוס שכל מי שעשה כך – כתב למלך את הדברים האלה – יפרסם עצמו למלך, שכן המלך רוצה לתת לו משהו. אזל חד ופרסים ית גרמיה – הלך יהודי אחד, שלא כתב זאת, ופרסם עצמו למלך. אמר אדריאנוס: ארימין רישיה – הסירו את ראשו. אמר ליה אדריאנוס: למה אמרת כן? – למה אמרת שאתה כתבת זאת למרות שבאמת לא אתה כתבת את המכתב?! אמר ליה אותו אדם: דאת פני לההוא גברא מן תלת נסיסין בישין – בכך שאתה הורג אותי אתה מפנה ופוטר את אותו אדם (אותי, בלשון נקיה) משלושה מכאובים רעים. אמר ליה אדריאנוס: מה אינון – מה הם מכאובים אלה. אמר ליה: נפשיה דההוא גברא בעיא מיגס גביה בצפרא וברמשא ולית ליה מה דיתן לה – נפשו של אותו אדם (שלי, כנ"ל) צריכה לאכול אצלו בבוקר ובערב, ואין לו מה לתת לה, וכן אינתתיה – וכן אשתו, וכן בנוי – וכן בנו, וכשימות – יפטר מהצורך לפרנס את עצמו, את אשתו ואת בנו. אמר אדריאנוס: הואיל והוא חיי חיין בישין שבוקו ליה – כיון שהוא חי חיים רעים – הניחו לו, וקרא אותו אדם אנפשיה – על עצמו את הפסוק: "ושנאתי את החיים", שביקש נפשו למות, וכשניתנו לו החיים – לא חפץ בהם. מעשה בגרגרן – אדם בעל תאבון – אחד שהיה עמל כל ימות השנה ששת ימי המעשה, וכל יום היה אוכל ממה שהיה מרויח באותו יום, ובשבת לא היה לו מה יאכל – שכן לא הרויח באותו יום. מה עשה, פעם אחת נתעטף בכלי קורייס שלו – בבגדיו היפים, ועלה לראש הגג ונפל ומת, וקרא אנפשיה – על עצמו את הפסוק: "ושנאתי את החיים" – שכיון שלא היה לו מה לאכול בשבת, טוב מותו מחייו. ומעשה נוסף בענין זה: ר' הושעיא אתון אמרין ליה – באו ואמרו לו: דייניך שתיין חמרא בשוקא – הדיינים שבבית הדין שלך שותים יין בשוק, ולא חמי להון – כיון שלא ראה אותם עושים כך, לא נתן דעתו על כך. חד זמן נפק ואשכח דיינוי שתן חמרא בשוקא – פעם אחת יצא וראה את דייניו שותים יין בשוק, וקרא על נפשיה – על עצמו את הפסוק: "ושנאתי אני את החיים", שרע היה בעיניו שהדיינים שמינה בבית דינו מתנהגים בצורה לא ראויה. ודמך ליה בשלמא – ומת לו בשלום, ולא נטל את חייו בעקבות מעשה זה, אף שקרא את הפסוק "ושנאתי את החיים". ר' הונא אמר: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב', ז'), ועשאו מכורן עבד בפני עצמו – עשה הקב"ה את האדם עבד לעצמו, דאין לא לעי לא אכיל – שאם אינו עובד – איננו יכול לאכול ולחיות את נפשו. ודרשו: "נפש חיה", שהוא כחיה וכבהמה העובדת עבור הנפש (רש"י לבראשית רבה פרשה י"ד, י'). דרשה זו היא על דעתיה דרבי הונא – כדעתו של רב הונא במקום אחר, דאמר רבי הונא: "נְתָנַנִי ה' בִּידֵי לֹא אוּכַל קוּם" (איכה א', י"ד), דאין לא לעי ביממא לא קאים בליליא – וכך פירוש הפסוק: שאם לא עמל ביום – לא אוכל בלילה. ודרשו: "נתנני ה' בידִי", ואני משועבד לעצמי, ואם לא – "לא אוכל קום", אין אני יכול להתקיים ולעמוד.
נושאי השיעור: א. שתי השקפות על החיים – שליחות או מקרה, לתת או לקבל. ב. השקפה נוספת – החיים הם ביטוי לכח הצדק. ג. האמנם "ושנאתי את החיים"?! ד. משמעות החיים לאור מה שנמצא מעליהם.
המדרש מספר שלושה סיפורים המבטאים את מה שנאמר בפסוק: "ושנאתי את החיים". יש להבין מה מוסיף כל סיפור להבנת הענין. נראה, ששלושת הסיפורים בנויים במבנה מסוים, הבוחן את הנושא של המדרש בשלוש צורות, וננסה לעמוד על כך, ומתוך כך על משמעותו העמוקה של המדרש.
לְמה באו החיים?
השאלה העומדת במרכזו של המדרש היא על המושג חיים: "לשם מה ניתנו החיים לעולם? לְמה באו החיים?"
לשאלה זו יש שתי תשובות מקובלות, האחת מפי בעלי ההשקפה התורנית על העולם, והשניה מפי בעלי ההשקפה המתירנית.
ההשקפה המתירנית רואה את האדם כיצור שבא לעולם במקרה, בנקודת זמן מקרית, והוא עוזב את העולם בנקודה מקרית אחרת. החיים הם הזמן החולף בין נקודה לנקודה. אין מטרה מסויימת לחיים, וההנאות הן הצורה הטובה ביותר למילוי הזמן החולף.
ההשקפה התורנית, לעומתה, רואה את האדם כיצור שנשלח לעולם, בנקודת זמן המתאימה למילוי שליחותו, והוא עוזב את העולם לאחר מילוי השליחות. את חייו עליו להעביר במילוי שליחותו בצורה הטובה ביותר – בנתינה ובהענקה לעולם.
האם האדם נשלח לעולם, או בא אליו במקרה, ומתוך כך: האם האדם בא לעולם כדי לתת או כדי לקבל. זוהי השאלה המבדילה בין שתי ההשקפות.
נראה, ששתי ההשקפות באות לידי ביטוי בשני הסיפורים הראשונים במדרש.
הסיפור הראשון הוא על אדם שקשה לו להאכיל את עצמו, את אשתו ואת בניו. הביטוי: "נפשיה דההוא גברא בעיא מיגס גביה" – נפשו של אותו אדם מבקשת שיאכיל אותה, מזכיר את דבריו של הלל1:
"גומל נפשו איש חסד", זה הלל הזקן, שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם. אמרו לו תלמידיו: רבי, להיכן אתה הולך. אמר להם: לגמול חסד עם הדין אכסניא בגו ביתא (עם אותה אורחת הנמצאת בבית). אמרו לו: כל יום אית לך אכסניא (כל יום יש לך אורחת?!). אמר להם: והדין נפשא עלובתה לאו אכסניא הוא בגו גופא (ואותה נפש עלובה אינה אורחת בתוך הגוף), יומא דין היא הכא למחר לית היא הכא (היום היא כאן ולמחר אין היא כאן).
הלל היה מגדיר את ארוחתו כגמילות חסד עם גופו. זוהי צורת ביטוי של אדם הרואה את מטרת חייו בנתינה ובגמילות חסד עם כל נברא. עד כדי כך, שגם כשהוא אוכל, הרי זו גמילות חסד של ה"אני" עם הגוף.
מתוך תפיסה זו הגיע אותו אדם להבנה שחייו אינם שוים, שהרי איננו יכול לתת לגופו, לאשתו ולבניו את אשר מוטל עליו, ולכן ביקש למסור את נפשו.
הסיפור השני עוסק באדם גרגרן, שכל עניינו הוא בהכנסת מזונו אל הגרון. הוא רואה את מטרת חייו באכילה ובלקיחת מזון מן העולם. כאשר אין הוא יכול לספק צורך זה – אין ערך לחייו, והוא עוזב את העולם.
לאור הבנה זו יש להבין את עניינו של הסיפור השלישי.
הסיפור הראשון עוסק בנתינה, השני בלקיחה. על פי זה יש לומר שהסיפור השלישי עוסק בצדק.
בלשון חז"ל נאמר, שהסיפור הראשון הוא בחינת "שלי שלך ושלך שלך", השני הוא בחינת "שלי שלי ושלך שלי", והשלישי הוא בחינת "שלי שלי ושלך שלך"2.
בית הדין נועד להביא לעולם את הצדק ואת קו המשפט, והוא מבטא תפיסה ביחס לחיים – החיים הם ביטוי לצדק. האדם נברא כדי להיות "מושל", ולתת לכל אדם ולכל כח את המגיע לו בצורה מדויקת, לא פחות ואף לא יותר3. המושל מבטא את השליטה על פי הדין, ללא העברה וללא נתינה "לפנים משורת הדין".
בניגוד לשליטה ולצדק המתבטאים בדיינים, באה השכרות, שהיא חוסר שליטה. "כל הנותן עינו בכוסו – כל העולם כולו דומה עליו כמישור"4. אין חלוקה צודקת ונכונה של הכוחות והמשאבים כך שכל אחד יקבל את חלקו המגיע לו על פי הצדק והיושר. "אמר רבי אילעאי: בשלשה דברים אדם ניכר: בכוסו, ובכיסו, ובכעסו". מבאר רש"י: "בכוסו – אם דעתו מיושבת עליו ביינו". היין גורם לחוסר ישוב הדעת – לחוסר שליטה של האדם על מעשיו, וזהו המצב המנוגד לכח הצדק ולדין.
בסיפור זה, בשונה מן הספורים הקודמים, מדבר ר' הושעיא על החיים מצד עצמם, ולא על חייו האישיים. על כן לא בא ר' הושעיא לידי מיתה בעקבות הספור, אלא "דמך ליה בשלמא" – מת בשלום". אמנם כראש הדיינים ראה עצמו אחראי לכך שהם אינם ממלאים את תפקידם כראוי, אך כיון שלא היה זה בסתירה לחייו האישיים ולהשקפת עולמו – לא גרם הדבר למיתתו.
"ושנאתי את החיים"?
לאחר הבנת המדרש ומשמעותו בצורה פשוטה, יש לשאול שאלה מעמיקה יותר: מה המדרש בא לומר לנו? עם איזה מסר מבקש הדרשן שנישאר לאחר לימוד המדרש?
האם אמירתו של שלמה "ושנאתי את החיים" היא אמירה נכונה שאנו אמורים לאמץ לעצמנו?
התחושה הראשונית המתעוררת למקרא הספורים שבמדרש היא שהמסקנה איננה "ושנאתי את החיים". אדרבה, שלמה רוצה ללמדנו כיצד לאהוב את החיים, מתוך הכרת התפיסות המובילות לשנאתם.
דרכו החינוכית של קהלת5, עליה עמדנו מספר פעמים בעבר, היא להציג את החיים והעולם כפי שהם מתוך השקפה חיצונית שאיננה אמונית. אולם, דרך הצגה זו גורמת לאדם תחושת אי נוחות והוא מתקומם כנגדה, ומתוך כך מתעורר לחפש את הנקודה הפנימית והעליונה שנותנת תשובה לשאלות של קהלת.
כאן מצפה שלמה מן הקורא שישאל את עצמו: כיצד אתה עונה לאותם אנשים. ישנן תפיסות שונות המובילות לשנאת החיים, אולם כל אדם חש בצורה טבעית כי יש לאהוב את החיים, וכי החיים הם דבר טוב. כיצד אתה עונה לאותם אנשים השונאים את החיים? כיצד אתה מעמיק את אהבתך את החיים?
בדבריו של הרב קוק זצ"ל6 מצויה תשובה מעמיקה לשאלה זו:
חכמי לב מכירים באמת את האפסיות של עולם הזה מצד עצמו, והם מעלים את מחשבתם וציור עולמם למעלת עולם הבא ואשרו. ומתוך שהם מסתכלים, שכל ההויה המשך אחד יש לה, ממילא נעשה עולם הזה גם הוא מפואר אצלם, ומתוך כך הם דורשים לתקנו ולשכללו, ומזה יבא הרצון של התרבות והשכלול של חיי עולם הזה, על ידי צדיקים קדושי רוח, שתעלה בעז רוח על כל מה שגילה רוח האדם, מצד אהבתו החיצונה לעולם הזה מצד עצמו, מפני שאהבה זו מיוסדת על תוהו ועל שקר, אלא שהדבר נדרש לקיום העולם וישובו, שיהיו משתגעים בעולם, אבל יותר הרבה מזה יהיה הישוב הבא מדעה שלמה.
ובמקום נוסף7:
כדי לאהוב יפה את העולם הזה, צריכים להשתקע מאד באהבת עולם הבא, ולעשות את כל השכלולים של עולם הזה בתכלית הרחבתם, הכנות רחבות, בשביל הפרטים, ובשביל הכלל כולו, לחיי עולם הבא. רק אז תצעד התרבות את דרכה בטח. חכמה גדולה זו יודעת היא האמונה, ומתוך גדלה סופה לכבוש את כל העולם כולו. ובעת אשר היאוש ימלא את כל נשמה וחיי העולם הזה יעשו כל כך מזולזלים, תבא אהבת עולם הבא ותתן טל של חיים להחיות בו את חיי עולם הזה, וזקנים וצעירים יחדיו יביטו אליו וינהרו, ומלכים ושרים, ולוחמים וגבורים, ימצאו בו מקור לשד טל חייהן.
התבוננות על החיים מצידם הנגלה בלבד מלמדת כי אין הם ממצים את עצמם. אם החיים מסתכמים בצד הגלוי שלהם – הם אינם ממלאים את יעדם. הסתכלות כזו מובילה לזלזול בחיי העולם הזה.
הרמח"ל מתאר מבט זה ב"מסילת ישרים"8:
ותראה באמת שכבר לא יוכל שום בעל שכל להאמין שתכלית בריאת האדם הוא למצבו בעולם הזה, כי מה הם חיי האדם בעולם הזה, או מי הוא ששמח ושליו ממש בעולם הזה. "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה ורהבם עמל ואון" (תהלים צ'), בכמה מיני צער וחלאים ומכאובים וטרדות, ואחר כל זאת, המות. אחד מני אלף לא ימצא שירבה העולם לו הנאות ושלוה אמיתית. וגם הוא, אילו יגיע למאה שנה כבר עבר ובטל מן העולם.
החיים אינם דבר המצדיק את עצמו, והפסוק9: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד", לא עומד, לכאורה, במבחן הסטטיסטיקה. רוב האנשים אינם חשים כך.
מהו, אפוא, הערך של החיים? מדוע נלחמים אנשים על חייהם?
העולם כפי שאנו רואים אותו הוא התגלות של עולם רוחני. כל החסרונות שבעולם נובעים מהירידה של העולם הרוחני לעולם של חומר. אולם, הירידה היא צורך עליה. עולמנו אינו מנותק מעולם הנצח הרוחני, כי אם קשור אליו בכל נימי נפשו. הפרוזדור לא התנתק מן הטרקלין, אלא הוא מחובר אליו, ויחדיו בונים הם את הבית השלם.
בתוככי נשמתו חש עולם החומר את קישורו אל העולם הרוחני, ועל כן יש בו בטחון שהוא ישוב ויתעלה אל העולם שכולו טוב.
"אמונת הקיום", שיש המכנים אותה "יצר הקיום", היא תוצאה של השאיפה הפנימית של העולם אל העולם הרוחני. צלם אלהים שבאדם הוא המעניק אופטימיות, ומהוה את "אמונת הקיום" של הבריאה. האדם שואף לחיות מפני שהוא חש בפנימיותו בצלם אלהים הקורא אליו בכל יום "שוב אלי ואשובה אליך", וקריאה פנימית זו מדרבנת את האדם להתגבר על כל המכשולים, ולהתקרב אל צלם אלהים שבו, המנוקה מכל חסרון.
התשובה לאותם האומרים "ושנאתי את החיים" היא שהחיים אינם רק מה שנראה לעין. הנקודה הפנימית העליונה שבחיים מלמדת כי הם מובילים אל העולם הרוחני. על כן יש להם ערך, ואף במצבים קשים יכול האדם לפעול ולעשות על מנת שיתקדם העולם אל יעדו הגדול, אל הטרקלין.
1 ויקרא רבה פרשה ל"ד, ג'.
2 עי' אבות פ"ה מ"י.
3 עי' בכוזרי מאמר שלישי, ה'.
4 יומא ע"ה ע"א.
5 עי' ב"רבה אמונתך" לקהלת פרשה א', עמ' ל"ד, פ"ד, (בשיעורים לפסקאות ג', ט' שם).
6 אורות הקודש ח"ג עמ' קל"ו.
7 אורות הקודש ח"ג עמ' קע"ח.
8 פרק א'.
9 בראשית א', ל"א.