פרשה ב – פסקה כח

שיעור מדרש זה מבוסס על כללי לימוד המופיעים באתר "דרכי לימוד מדרש". מאמר זה מבוסס על הכלל המשל.

אין טוב באדם שיאכל ושתה", ר' תנחומא אמר ר' נחמן בריה דר' שמואל בר נחמן ור' מנחמא ואמרין לה ר' ירמיה ור' מיישא בשם ר' שמואל בר רב יצחק: כל אכילה ושתיה שנאמר במגילה הזאת בתורה ובמעשים טובים הכתוב מדבר. אמר ר' יונה: בנין אב שבכולם, שנאמר: "והוא ילונו בעמלו", בעולמו בעולם הזה, "ימי חייו", לקבר. וכי יש מאכל ומשתה בקבר שמלווין את האדם לקברו, אלא אלו תורה ומעשים טובים.

פירוש המדרש
"אֵין טוֹב בָּאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְהֶרְאָה אֶת נַפְשׁוֹ טוֹב בַּעֲמָלוֹ גַּם זֹה רָאִיתִי אָנִי כִּי מִיַּד הָאֱלֹהִים הִיא". ר' תנחומא אמר בשם ר' נחמן בריה דר' שמואל בר נחמן ור' מנחמא, ואמרין לה – ויש אומרים מאמר זה בשם ר' ירמיה ור' מיישא בשם ר' שמואל בר רב יצחק: כל אכילה ושתיה שנאמר במגילה הזאת – במגילת קהלת אינה אכילה ושתיה כפשוטה, אלא בתורה ובמעשים טובים הכתוב מדבר. אמר ר' יונה: בנין אב שבכולם – ר' יונה משתמש במידה מן המידות שהתורה נדרשת כדי ללמוד ממקור אחד על כולם – שנאמר (קהלת ח', ט"ו): "וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה אֲשֶׁר אֵין טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי אִם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ וְהוּא יִלְוֶנּוּ בַעֲמָלוֹ יְמֵי חַיָּיו אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הָאֱלֹהִים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ", משמע שהביטוי "ילונו בעמלו ימי חייו" מדבר על תקופה שהאכילה והשתיה מלווים את האדם, על כן דרשו: "בעמלו" – בעולמו¹, בעולם הזה, ומכאן למדו: "ימי חייו" – לקבר – הביטוי "ימי חייו" מדבר על ההמשך – בקבר. האכילה והשתיה מלוים את האדם בעולם הזה ובקבר אחר כך. וקשה: וכי יש מאכל ומשתה בקבר שמלווין את האדם לקברו, אלא אלו תורה ומעשים טובים – הפסוק אינו עוסק באכילה כפשוטה, אלא בתורה ומעשים טובים. ומכאן נלמד לכל מקום שמוזכר אכילה ושתיה במגילה, שמדבר בתורה ובמעשים טובים.

נושאי השיעור: א. אכילה ושתיה שבפסוק הם משל. ב. ביאור מידת "משל". ג. תפקידה של האכילה. ד. תורה ומעשים טובים מזונה של הנשמה. ה. אכילה האומה – הקרבנות.

הפסוק אותו דורשים בשלמותו הוא:

אֵין טוֹב בָּאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְהֶרְאָה אֶת נַפְשׁוֹ טוֹב בַּעֲמָלוֹ גַּם זֹה רָאִיתִי אָנִי כִּי מִיַּד הָאֱלֹהִים הִיא.

פשט הכתוב הוא, כפירושו של רש"י, בתמיהה: 'וכי אין טוב בכך שהאדם יאכל ושתה והראה את נפשו טוב בעמלו?!'.
אלא שכדי לומר דבר זה אין צורך בשלמה המלך, וכל אדם חש בכך בצורה טבעית. על כן דרשו חכמים שהכוונה לתורה ומעשים טובים.

המשל
באיזו מדה מל"ב המדות שבאגדה נדרש הפסוק כאן?
נראה פשוט שהדרשה בנויה על מידה כ"ו: המשל. מדה זו מלמדת, כי פעמים שהכתוב לא בא ללמד רק על עצמו, אלא משל הוא לדברים אחרים, הבנויים ופועלים באותה צורה שבה בנוי ופועל המשל.
מדה זו מקרבת אל הבנת האדם דברים הרחוקים ממנו. לשם כך מובא משל, העוסק בדברים הנמצאים בהשגתו ובתחושותיו של האדם, וממנו ניתן להבין את דברי התורה המכוונים לדברים הנמצאים מעל להשגת האדם ולתחושותיו.
דוגמאות לכך הובאו במבוא לספר "רבה אמונתך", בפרק העוסק במשל, ונביאם כאן בקצרה.
כח המשיכה הפועל על האטום, ומחזיק יחדיו את החלקיקים הבונים את גרעין האטום והמקיפים אותו, הוא משל לכח המשיכה המחזיק יחדיו את כוכבי מערכת השמש. הבנת הכח במערכת אחת, הקרובה להשגתנו, מקרב להבנתנו את המערכת השניה, הרחוקה מהשגתנו.
הכתוב אומר²:

וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ.

למדו חכמים³ מפסוק זה, שגוף האדם הוא משל לעולמות העליונים. התבוננות בגוף האדם, במבנהו וביחסים בין חלקיו, מלמדת הצורה בה בנויים על העולמות העליונים.
גוף האדם הוא משל לדברים נוספים, כגון עם ישראל, ככתוב⁴:

וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם אֲנִי אֱלֹהֵיכֶם נְאֻם ה' אלהים.

המדרש מתייחס לאכילה ושתיה כמשל, שכן אלו הם דברים הקרובים להבנתנו ולהשגתנו, ועל ידיהם אנו יכולים להבין מה מתרחש בעולמות עליונים יותר, הרחוקים מהשגתנו. מתוך הבנה שהפסוק הוא משל לדברים אחרים – יש צורך להעמיק ולברר מהם הדברים שהפסוק מהווה משל להם. אלו הם דברים עמוקים, שהמשל מקרב אותם להבנתנו.

הנמשל
בהבנת המדרש יש להגדיר, ראש לכל, מהו הנמשל. מיהו זה ש"אוכל" את התורה והמעשים הטובים?
בצורה הפשוטה, הכוונה היא לאדם הפרטי, הלומד תורה ועושה מעשים טובים, המלווים אותו בעולמו.
האדם מורכב מגוף, ומחלקים רוחניים: נפש, רוח ונשמה. כשם שהגוף זקוק למזון, כך גם החלק הרוחני. המזון של החלק הרוחני מורכב מתורה ומעשים טובים⁵, שהם מקור האנרגיה של הנשמה, הרוח והנפש.

ניתן להעמיק יותר במשל, ומתוך כל גם בנמשל.
לשם מה האדם אוכל? התשובה הפשוטה לכך היא שהאכילה נועדה לקיום הגוף. אולם, גם בשאלה זו יש להעמיק: לשם מה ברא הקב"ה את האדם כך שהוא אוכל? מהי משמעות בריאה זו?
התשובה המובאת בספרים היא, שהאכילה קושרת את האדם לעולם הסובב אותו. אלמלא האכילה היה האדם מנותק מכל העולם, והאכילה, המכריחה את האדם לקחת אל קרבו מן העולם – יוצרת קשר בין האדם ובין העולם.
על ידי האכילה הופך העולם להיות חלק מהווייתו של האדם. הצומח והחי מתעלים למדרגת אדם, וכך מתאחדת המציאות כולה תחת שליטתו של האדם. הצורה השלמה של תהליך זה היא איחודו של העולם, על ידי האדם, תחת ממשלת ה' אחד.
לאור הבנה זו מקבל גם הנמשל משמעות עמוקה. גם הנשמה זקוקה למזון – לקשר עם העולם. האדם איננו מנותק מן העולם גם מצידו הרוחני. הקשר עם העולם בא בתורה ובמעשים טובים. לימוד התורה הוא לימוד של ערכים רוחניים, הקשורים בענייני העולם. דיני ממונות, נזיקין, משפחה וברכות הם לימוד של ערכים רוחניים, היורדים ומתלבשים בלבושי העולם הזה. הנשמה של לומד התורה מתחברת עם העולם על ידי הלימוד.
גם מעשים טובים – הן בין אדם לחברו והן בין אדם למקום – יוצרים קשר בין האדם ובין העולם. נפשו של האדם מתקשרת עם העולם על ידי עשיית המעשים המבטאים את רצון ה'.

אכילת האדם הכללי
האדם האוכל יכול להיות משל גם לאדם כללי – האומה הישראלית כולה. מהו המזון של האומה?
במקורות רבים מובא, כי הקרבנות, הם המזון של נשמת האומה.
בספר הכוזרי⁶ מאריך לבאר את עניינם של הקרבנות. האומה הישראלית משולה לאדם. כך בנוי המשכן, כדמות אדם. הקרבנות הם המזון של "אדם" זה. הקרבת הקרבנות מהחי ומהצומח קושרת את העולם כולו אל עם ישראל ואל המקדש, וכך מתעלה העולם כולו על ידי האש האוכלת את הקרבנות.

הגדרה זו של הקרבנות כמזונה של האומה יכולה לקרב אל הלב את הרצון והכמיהה לבית המקדש. עלינו להרגיש כאדם רעב, שלא אכל כמעט אלפיים שנה. התופעות הקשות שאנו רואים בעם ישראל הם צורת ההתנהגות של אדם שהרעב מעבירו על דעתו. הרעב של האומה הישראלית למזונה הרוחני הטבעי, גורם לתופעות קשות וכואבות.
בעת הגלות יש לאומה "תחליפי מזון", בדמות התורה והמעשים טובים של היחיד, המוזכרים במדרש. אין זו צורת חיים שלמה ובריאה, אך זוהי דרך לקיום מינימלי של האומה בעת שאיננה יכולה לקבל את מזונה המלא – הקרבנות.