פרשה ב – פסקה ל
"כי לאדם שטוב לפניו וגו'", "כי לאדם שטוב לפניו", זה אברהם אבינו, "נתן חכמה ודעת ושמחה", "ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס", זה נמרוד, ולמי נאמר "לתת לטוב לפני האלהים", זה אברהם, שנאמר: "ואברהם זקן בא בימים וגו'". דבר אחר, "כי לאדם שטוב לפניו", זה יצחק, "נתן חכמה ודעת ושמחה", "ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס", זה אבימלך, ולמי נאמר "לתת לטוב לפני האלהים", זה יצחק, שנאמר: "ויזרע יצחק בארץ ההיא". דבר אחר, "כי לאדם שטוב לפניו", זה יעקב, "נתן חכמה ודעת ושמחה", "ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס", זה לבן, ולמי נאמר "לתת לטוב לפני האלהים", זה יעקב, שנאמר: "כי ראיתי את כל אשר לבן עושה לך". דבר אחר, "כי לאדם שטוב לפניו", אלו ישראל שהיו במצרים, "נתן חכמה ודעת", "ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס", אלו הכנענים, אמר ר' לוי: אפילו טפת שמן לא היה נותן אחד מהם בגריסין שלו, ואפילו נשברה ביצתו לא היה טועמה אלא היה מוכרה ועושה אותה דמים, כדי שיכנסו ישראל לארץ וימצאו אותה מלאה ברכות, ולמי נאמר "לתת לטוב לפני האלהים", אלו ישראל, שנאמר: "לאלה תחלק הארץ". דבר אחר, "כי לאדם שטוב לפניו", זה חזקיה, "נתן חכמה ודעת ושמחה", "ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס", זה סנחריב, ולמי נאמר "לתת לטוב לפני האלהים", זה חזקיה, שנאמר: "וינשא לעיני כל הגוים". דבר אחר, "כי לאדם שטוב לפניו", זה מרדכי, "נתן חכמה ודעת ושמחה", "ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס", זה המן, ולמי נאמר "לתת לטוב לפני האלהים", זה מרדכי, שנאמר: "ביום ההוא נתן המלך אחשורוש לאסתר המלכה את בית המן וגו'".
פירוש המדרש
"כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ". "כי לאדם שטוב לפניו", זה אברהם אבינו, "נתן חכמה ודעת ושמחה", שהיה אברהם עוסק בתורה ובחכמה, "ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס", זה נמרוד, ולמי נאמר "לתת לטוב לפני האלהים", זה אברהם – שקיבל את כל הרכוש שנמרוד אסף וכנס, שנאמר (בראשית כ"ד, א'): "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל", הרי שזכה אברהם לעושר רב, ודורשים חז"ל שהיה זה עושרו של נמרוד. דבר אחר, דרשה נוספת לפסוק: "כי לאדם שטוב לפניו", זה יצחק, "נתן חכמה ודעת ושמחה", "ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס", זה אבימלך, ולמי נאמר "לתת לטוב לפני האלהים", זה יצחק, שהתעשר מרכושו של אבימלך, שנאמר (בראשית כ"ו, י"ב): "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'". דבר אחר, דרשה נוספת לפסוק: "כי לאדם שטוב לפניו", זה יעקב, "נתן חכמה ודעת ושמחה", "ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס", זה לבן, ולמי נאמר "לתת לטוב לפני האלהים", זה יעקב, שנאמר בדברי המלאך ליעקב בחלומו (בראשית ל"א, י"ב): "וַיֹּאמֶר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָעֲתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ", וכתוצאה מכך התקיים בו: "וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן לִי" (שם, ט'), וזכה יעקב בעושרו הגדול מרכושו של לבן. דבר אחר, דרשה נוספת לפסוק: "כי לאדם שטוב לפניו", אלו ישראל שהיו במצרים, "נתן חכמה ודעת", "ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס", אלו הכנענים שהיו בארץ ישראל בזמן שהיו ישראל במצרים, וזכו ישראל בממונם כשנכנסו לארץ. אמר ר' לוי: אפילו טפת שמן לא היה נותן אחד מהם – מן הכנענים – בגריסין שלו – כדי לחסוך את השמן, והיה זה מאת הקב"ה, כדי שיזכו ישראל בממונם בשלמות, ואפילו נשברה ביצתו לא היה טועמה – לא היה אוכל אותה, אלא היה מוכרה ועושה אותה דמים – שומר את המעות שקיבל בעבור הביצה השבורה, כדי שיכנסו ישראל לארץ וימצאו אותה מלאה ברכות, ולמי נאמר "לתת לטוב לפני האלהים", אלו ישראל, שנאמר (במדבר כ"ו, נ"ג): "לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת", הרי שיוצאי מצרים זכו לנחול את הארץ ואת רכוש הכנענים שאספו במשך שנות הליכת ישראל במדבר. דבר אחר, דרשה נוספת לפסוק: "כי לאדם שטוב לפניו", זה חזקיה, "נתן חכמה ודעת ושמחה", "ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס" זה סנחריב, ולמי נאמר "לתת לטוב לפני האלהים", זה חזקיה, שנאמר (דברי הימים ב' ל"ב, כ"ב-כ"ג): "וַיּוֹשַׁע ה' אֶת יְחִזְקִיָּהוּ וְאֵת יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם מִיַּד סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וּמִיַּד כֹּל וַיְנַהֲלֵם מִסָּבִיב. וְרַבִּים מְבִיאִים מִנְחָה לַה' לִירוּשָׁלִַם וּמִגְדָּנוֹת לִיחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּנַּשֵּׂא לְעֵינֵי כָל הַגּוֹיִם מֵאַחֲרֵי כֵן", בעקבות הצלתו של חזקיה מסנחריב, זכה בעושר ובכבוד גדול. דבר אחר, דרשה נוספת לפסוק: "כי לאדם שטוב לפניו", זה מרדכי, "נתן חכמה ודעת ושמחה", "ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס", זה המן, ולמי נאמר "לתת לטוב לפני האלהים", זה מרדכי, שנאמר (אסתר ח', א'): "בַּיּוֹם הַהוּא נָתַן הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה אֶת בֵּית הָמָן צֹרֵר הַיְּהוּדִים", שזכה מרדכי ברכושו של המן.
נושאי השיעור: א. הרע מוציא את הכוחות אל הפועל בצורה מלאה, והטוב משתמש בהם. ב. הטוב הוא המגמה והמרכז, ועל כן כולל את הכוחות כולם בצורה מאוזנת. ג. סדרו של עולם הוא שהרע מכין את הכלים עבור הטוב.
הפסוק בשלמותו הוא:
כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ.
המדרש עוסק בתופעה שהכתוב מתאר אותה1:
זֶה חֵלֶק אָדָם רָשָׁע… יָכִין וְצַדִּיק יִלְבָּשׁ.
הרשע מכין את הכלים, והצדיק משתמש בהם. יש להבין, מדוע כך הם הדברים?
התשובה הפשוטה היא, שהצדיק איננו עוסק בחומר, ועל כן אין הוא מכין את הכלים. הרשע, שהחומר הוא כל עניינו, מכין את הכלים עבור הצדיק.
אלא שהבנה זו איננה מספיקה, משתי סיבות. א. למה הצדיק זקוק לעושר של הרשע? אם אין הוא קשור אל החומר, הרי שאין לו צורך בו2. ב. האם אין ערך לעבודה ולעמל? וכי לא ראוי היה שהצדיק יעמול כדי להשיג את שהוא מקבל?
נראה, שיש ענין עמוק שהמדרש רומז אליו.
תפקיד הרע
התהליך שהמדרש מתאר אותו מבואר בפנימיות התורה, והוא קשור לתפקיד הרע בעולם ולצורה שבה הרע מופיע בעולם. נביא את הדברים בלשונו של בעל ה"לשם"3:
כי הרי ענין כח המציאות כל הרע הנה נעשה שורשו בכוונה מן המאציל ית"ש בהמציאות דתוקף הדינים קשים כאשר שהיו בלא ביסום והמתקה כלל… והנה הגם שנראה כל הפעולות הללו לקלקול גדול אך באמת היה נעשה כל זה לצורך תיקון גדול כי הרי יצא על ידי זה כל כחות דתוקף הדינים בתכלית השלימות הנצרך להעשות לעתיד על ידיהם את כל היעודים העתידים דשכר העולם הבא אשר הם נעשים רק בהאורות דבחי' גבורות אחר שיתבסמו וכנ"ל, ובאשר שאין דרך לכחות הגבורות להוציאם בכל תוקפם אלא רק כשהם מתחילה בלא ביסום כלל. כי ביסומם הוא על ידי אור קדושתו ית"ש המתגלה בהם שהוא חסד פשוט ואז מאירים הגבורות בחסד והם דינין דקודשא שהם עונג כל העינוגים ועדן כל העידונים שהוא כל טוב הצפון אשר לעתיד לבוא. אך על כל פנים כי כשהם מבוסמים אי אפשר שיתגלו בכל תוקפם כי הרי הם כלולים בחסד ולכן היה הצורך להוציאם מתחילה בלא ביסום כלל כדי להוציא כחותיהם בכל תוקפם בתכלית האפשרי.
הכוחות האלוקיים המופיעים בעולם מופיעים דרך כוחות הרע. כך הם יכולים להופיע "בכל תוקף גבורתם". הטוב איננו יכול להוציא אל הפועל את הכוחות במלוא עוצמתם.
הטוב הוא הופעה של הכוחות כולם בצורה מאוזנת. על כן כל כח ממעיט את כוחו של חברו ואינו נותן לו להופיע בכל עצמתו. הטוב מופיע את הכוחות השונים בגבולות הראויים ולא בקיצוניות.
על כן התהליך שהכוחות עוברים ראשיתו בהופעתם על ידי הרע, שהוא מופיע כל כח במלוא עוצמתו, ורק אחר כך משתמש הטוב בכוחות אלה ומתקן אותם – מבסם אותם ומאזן אותם על ידי כוחות נוספים.
העושר, בו עוסק המדרש, הוא דוגמא לכך. הצדיק איננו יכול למצות את העושר שבעולם בצורה מלאה. כדי שהעושר יופיע בצורה מתוקנת, עליו לצאת אל הפועל בצורה מלאה, ללא כל גבולות ואיזונים. זהו דבר שהצדיק איננו יכול לעשות. המוטיבציה הרבה לעושר, "ענין לאסוף ולכנוס", ניתנה רק לחוטא, שאיננו מתחשב כלל בגבולות. לאחר שהחוטא הוציא אל הפועל את העושר בצורה המלאה והקיצונית ביותר – יכול הצדיק לתקן את העושר, להכניסו לעולמו ולאזן אותו על ידי כוחות אחרים, המנוגדים לו ומשלימים אותו.
הצדיק איננו זקוק לעושר בשביל צרכיו והנאותיו. העושר מגיע אל הצדיק כדי לשמש את הצדיק ובכך הוא מתעלה ומתרומם. האדם משתמש בעולם כדי לתקנו ולרוממו, ולשם כך הכוחות מופיעים בכל עוצמתם על ידי הרשע, ואחר כך עוברים לרשות הצדיק ובזה מתתקנים.
ביטוי לתהליך אלוקי זה ניתן לראות גם בעולמנו. כוחות של רע שולטים במלוא העוצמה, בלא התחשבות במי שעומד מולם ובגבולות כלשהם. כוחות של טוב אינם מצליחים לשלוט בעוצמה, כיון שהם מאוזנים, מתחשבים עם הצד שכנגדם ואינם פועלים במלוא העוצמה להגשמת יעדיהם.
הטוב הוא העולם
הטוב הוא ההופעה האמיתית של העולם. הוא המגמה, הקו האמצעי הכולל את כל הקוים הקיצוניים. כדי שהקו האמצעי יכלול את כל הכוחות בצורה מלאה, צריכים הם להיות מוגדרים בעצמם בקצוות.
הרב קוק זצ"ל, על פי דברי הזוה"ק, כתב4:
כל הניגודים הנמצאים בהדעות, וכל אותה האפסיות שלפעמים נראה מחוג אחד על חברו, הניגודים הללו מתגדלים ביותר כל מה שהדעות תופסות מקום יותר גדול ברוח האדם, למסתכל פנימי מתראים הם בתואר ריחוקים מקומיים של שתילים, שהם משמשים לטובת רעננותם ושביעת יניקתם, כדי שכל אחד ואחד יתפתח במילואו, ותהיה הסגולה מיוחדת של כל אחד מחוטבה בכל פרטיה מה שהקירוב היה מטשטש ומקלקל הכל והאחדות המתואמה באה רק מתוך זה הריחוק, שרי בפירודא וסיים בחיבורא (=מתחיל בפירוד ומסיים בחיבור).
במקום אחר5 מבואר יותר הביטוי המופיע בסיום הפסקא:
סטרא אחרא שרי בחיבורא וסיים בפירודא, וסטרא דקדושא שרי בפירודא וסיים בחיבורא.
תרגום: סטרא אחרא מתחיל בחיבור ומסיים בפירוד, סטרא דקדושה מתחיל בפירוד ומסיים בחיבור.
הקדושה מתחילה מהפירוד – מהקצוות, כדי שהמרכז יהיה מורכב מכל כח בצורתו המלאה והופעתו החזקה ביותר.
ההבדל בין הטוב והרע נובע מן העובדה שהטוב מקושר לעולם הרוחני, ועל כן עוצמת הקישור שלו לעולם החומרי פחותה. הרע, מתוך ניתוקו מהעולם הרוחני, קשור אל העולם החומרי בעוצמה, ומגיע למקומות הרחוקים ביותר מן הרוחניות. אלו הם מקומות שהצדיק אינו מגיע אליהם מחמת קדושתו.
בדרך זו ניתן לתקן ולהעלות את המציאות כולה, גם את המקומות הרחוקים ביותר. לאחר שהרשע הוציא אל הפועל את המציאות בכל עוצמתה – הופכים דברים אלו ללבושי הצדיק, וזהו תיקונם.
סדרו של עולם
במקום נוסף דרשו חז"ל דרשה דומה6:
אבות יאכלו בוסר – משל הוא שרימה השועל את הזאב ליכנס לחצר היהודים בערב שבת, ולתקן עמהם צרכי סעודה ויאכל עמהם בשבת, וכשבא ליכנס חברו עליו במקלות, בא להרוג את השועל, אמר לא הלקוך אלא בשביל אביך שפעם אחת התחיל לסייען בסעודה ואכל את כל נתח טוב, אמר לו ובשביל אבא אני לוקה אמר לו הן, האבות יאכלו בוסר וגו', אבל בא עמי ואראך מקום לאכול ולשבוע, בא לו על הבאר ועל שפתו מוטל עץ והחבל מושכב עליו, ובשני ראשי החבל שני דליים קשורים, נכנס השועל בדלי העליון והכביד וירד למטה ודלי התחתון עלה, אמר לו הזאב למה אתה נכנס לשם אמר לו יש כאן בשר וגבינה לאכול ולשבוע והראה לו דמות הלבנה במים כדמות עגול, כמין גבינה עגולה, אמר לו אני היאך ארד אמר לו הכנס אתה בדלי העליון, נכנס והכביד וירד, ודלי שהשועל עליו עלה. אמר ליה היאך אני עולה אמר לו צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו, לא כך כתיב מאזני צדק וגו'.
אף כאן אנו רואים שדברים שמכין הרשע – משתמש בהם הצדיק כדי להיחלץ. אך יש הבדל בין המקרים. הדרשה המובאת ברש"י מדברת על תופעה מקרית, חד פעמית, בה הצדיק נחלץ מצרה על ידי כלים שהכין לו הרשע. המדרש אצלנו מרחיב עקרון זה לסדרו של עולם. לא רק בעת צרה או במקרים חריגים, אלא כצורת הנהגה של העולם מטבע בריאתו.
לאור זאת יש לומר, שהמדרש מפרש את פשט הפסוק:
כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ.
הטוב נברא כדי לעסוק בחכמה ובדעת, והרע כדי לאסוף ולכנוס, שהרי לטוב אין הכלים והתכונות המתאימות כדי לאסוף ולכנוס- לעסוק בעולם החומר במוטיבציה רבה ובצורה מלאה. אולם, המטרה של צורת הבריאה הזו היא "לתת לטוב לפני האלהים" – לרומם את עולם החומר על ידי קישורו אל הטוב לאחר שהרע הוציאו אל הפועל בצורה מלאה.
1 איוב כ"ז, י"ג-י"ז.
2 דבר זה בולט בענין אברהם, שקיבל את רכושו של נמרוד. אברהם היה עשיר גדול (בראשית י"ג, ב'), ולא היה זקוק לרכושו של נמרוד, ובכל זאת קיבל אותו. ועוד. הפסוק אומר: "כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה…" – הצדיק הוא בעל השמחה, אף כאשר אין לו עושר. דבר זה מחזק את השאלה, לשם מה זקוק הצדיק לעושרו של הרשע?
3 "לשם שבו ואחלמה", הקדמות ושערים, שער ו' פ"ו.
4 אורות הקודש ח"א עמ' ט"ו.
5 אורות הקודש ח"ב עמ' ת"מ, ועי' בזוה"ק ח"ב צ"ה ע"א.
6 מובא ברש"י לסנהדרין ל"ט ע"א, על הגמרא: "ואמר רבי יוחנן: שלש מאות משלות שועלים היו לו לרבי מאיר, ואנו אין לנו אלא שלש: 'אבות יאכלו בוסר ושיני בנים תקהינה', 'מאזני צדק אבני צדק', 'צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו'".