פרשה א – פסקה טז

שיעור מדרש זה מבוסס על כללי לימוד המופיעים באתר "דרכי לימוד מדרש". מאמר זה מבוסס על הכלל ניתן להידרש.

דבר אחר 'כל הנחלים הולכים אל הים' כל חכמתו של אדם אינה אלא בלב 'והים איננו מלא' והלב אינו מתמלא לעולם תאמר שמשעה שאדם מוציא חכמתו מלבו שוב אינה חוזרת עליו לעולם תלמוד לומר 'שם הם שבים ללכת'.

פירוש המדרש

דבר אחר, דרשה נוספת לפסוק: "כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת". "כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם" – כל חכמתו של אדם אינה אלא בלב, "וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא" – והלב אינו מתמלא לעולם. נמשלה החכמה לנחלים, והלב לים – אף שחכמתו של אדם מתכנסת אל לבו, אין הלב מתמלא ולעולם ניתן להכניס חכמה נוספת אל הלב. שמא תאמר שמשעה שאדם מוציא חכמתו מלבו שוב אינה חוזרת עליו לעולם – לאחר שלמד אדם פעם אחת ענין מסוים והוציאו אל הפועל, שוב אינו יכול לעיין בו ולראות בו פנים חדשות (על פי הרד"ל) – תלמוד לומר "שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת", לעולם שבים דברי החכמה ומתחדשים בעיונו של אדם בהם. בשיעור נעמוד על ביאור נוסף לסופו של המדרש.

נושאי השיעור: א. פסוק זה ניתן להידרש. ב. שני ביאורים בעניין אור חוזר. ג. יש קשר מתמיד בין המשפיע והמקבל.

פתיחה
לימוד המדרש מעורר שאלות שמובילות להבנה מעמיקה.
ראשית, יש להבין את הקשר לפסוק – מה ראו חכמים בפסוק, שהוביל אותם לדרוש על החכמה שבלבו של אדם¹.
עוד יש להבין, את דברי המדרש: "אמר, משעה שאדם מוציא חכמתו מלבו שוב אינה חוזרת עליו לעולם…" – מהי משמעות השאלה, כיצד מוציא אדם את החכמה מלבו?

לימוד הפסוק
המדרש מתאר, על פי הפסוק, "מבנה" רוחני הקיים בתורה ובעולם.
הפסוק עליו מוסב המדרש:

כל הנחלים הֹלכים אל הים והים איננו מלא אל מקום שהנחלים הֹלכים שם הם שבים ללכת.

חז"ל בלומדם את הפסוק הבינו, שהפסוק לא בא כדי לומר רק את פירושו ברמת הפשט. שלמה המלך לא בא לתאר תיאור גיאוגרפי, על מחזור המים בטבע וכדומה. מובן, שפסוק זה ניתן להידרש. כלומר, הפסוק נכתב על מנת שנבין את האמור בו כמכוון לעניין רוחני, שמתבטא בעולם הגשמי בצורה של נחלים וים המתוארת בפסוק.
שלמה המלך הבין, שהתופעה הטבעית המיוחדת, שהנחלים הולכים אל הים ואף על פי כן הים איננו מלא, היא אחד הביטויים לעניין שיכול להופיע במישורים רבים. מתוך הבנת המשמעות העמוקה, הנקודה הפנימית של עניין זה, נוכל להבין תהליכים שונים באדם, בעולם, באנושות, בתורה, בישראל וכן הלאה, שכן התהליך הרוחני מופיע בעולם בצורות רבות².
מהי הנקודה הפנימית במבנה זה?
ניתן להתבונן על עניין זה בשתי צורות.
א. הים איננו מלא, כיון שהוא נמצא במישור אחד מעל לנחלים. הנחלים הם מים במישור הטבעי, והם הולכים אל הים – אל המקור הרוחני של הדברים, אולם הם אינם יכלים למלא אותו, שהרי הוא במדרגה מעליהם.
ב. הנחלים הם המקור, ומן המקור הולכים המים אל הים – אל כלי הקיבול. מדוע הים איננו מלא? שכן: "אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת". המים שבים מן הים, מן הכלי, אל הנחלים – המקור, ולכן הים איננו מלא.
המדרש מבאר את העניין על פי הדרך השנייה, ועל כן נרחיב בביאור המדרש על פי דרך זו.

אור ישר ואור חוזר:
התהליך המתואר כאן נקרא בספרים הקדושים בשם: "אור ישר" ו"אור חוזר". האור יוצא מן המשפיע הוא "אור ישר", אך גם מן המקבל יוצא אור אל המשפיע, והוא נקרא "אור חוזר".
להבנת משמעות העניין נעיין בדברי הגמרא³ העוסקת בדרך הכריעה של ר' ששת בברכת מודים:

רב ששת כי כרע כרע כחיזרא כי קא זקיף זקיף כחיויא.
רש"י: כחיזרא – שבט ביד אדם, וחובטו כלפי מטה בבת אחת. זקיף כחיויא – בנחת, ראשו תחלה ואחר כך גופו, שלא תראה כריעתו עליו כמשוי. כחויא – כנחש הזה, כשהוא זוקף עצמו מגביה הראש תחלה ונזקף מעט מעט.

הכריעה של רב ששת היתה בבת אחת, וכשזקף עצמו היה עושה זאת לאט לאט, כנחש המזדקף. המהר"ל מבאר את משמעות הדברים⁴:

ביאור זה כי הכריעה הוא מצד השם יתב' אשר לפניו יכרע הכל, ולפיכך ראוי שיהיה בפעם אחד כי הוא יתב' אינו גשם אשר פעולתו הוא בזמן כאשר הדבר הוא מצד הש"י, ולפיכך הכריעה שהוא לפני השם יתב' היה בפעם אחד כחיזרא. אבל הזקיפה שהוא זוקף אף כי הפעולה זאת הוא מן השם יתב' שהוא זוקף כפופים, מכל מקום הויה זאת היא אל האדם הוא מקבל ההויה בזמן, ולא בפעם אחד, כמו שנברא העולם בזמן, שכל הויה צריך זמן, רק הכריעה שאין זה הויה לאדם, כי אדרבא שבזה האדם מבטל עצמו אל הש"י עד שאינו נמצא, ולפיכך ראוי שתהיה הכריעה בלא זמן רק בפעם אחד, רק דבר שהוא הויה באדם כי כל הויה היה בזמן, ותראה שכל הויית האדם הוא בזמן ובטול שלו בלא זמן כלל, ודבר זה הוא מבואר. ולכך אמר כי כרע כרע כחיזרא וכי זקיף זקיף כחויא, ודבר זה מבואר.

הכריעה נעשית מלמעלה למטה, והיא ביטוי ל"אור ישר", לאור האלוקי היורד אל האדם מלמעלה. הזקיפה נעשית מלמטה למעלה, והיא ביטוי ל"אור חוזר", האור החוזר מן המקבל.
ההשפעה נעשית בבת אחת. כאשר האור הרוחני מופיע, זהו תהליך שאיננו תלוי בזמן ואיננו תלוי במקבל – המתבטל אל האור הרוחני השופע אליו, ועל כן שלב זה הוא בבת אחת, "כחיזרא"⁵.
אולם "כי זקיף", כאשר האור נפגש עם המציאות המורכבת, הוא נתקל במכשולים ובסיבוכים הנובעים מן המציאות, ועל כן עלייתו חזרה היא לאט לאט, מתוך התגברות והשתלבות עם המציאות, מלמטה למעלה.

באורות הקודש⁶, מתייחס הרב קוק זצ"ל לנושא זה, וכך הוא מגדיר את שני האורות:

איזהו אור הישר, במערכת השכל, הידיעות ההולכות ומסתעפות מן הקודם אל המאוחר, ואור החוזר, הוא התוכן המסתעפף מן המאוחר אל הקודם.
מובן הדבר, שהאצילות הראשונה היא יותר חפשית, רחבה וברורה, חסדיה שוטפים וזולפים בהרוחה, והשניה, הצריכה לטפס ולעלות, מהתחת אל הרום, מהסבות המאוחרות אל הקדומות, הולכת היא בכבדות, כמה וכמה דרכים לפניה. והיא בטורח קולעת אל הדרך המכוונת, וכשהיא עולה, עולה במשקל מצומצם, שוקלת את המעלות העליונות על פי המשקל הקצוב של התחתונות, ובעמל היא מגדילה את ההגדלה הראויה לאותן ההזרחות שממעל לה.
באמונה, אור הישר הולך ישר, כחץ למטרה המכוונת בציור האמונה, האמת הגדולה, התוכן העזיז, מלא הקודש, משך החיים האמתיים, וכל שיגוב ואידור במילואו. ואור החוזר הוא מתחזק ועולה, מרחיב לאט את צעדיו, על כל הציור הנדרש לו, להגיע על ידם, בעומק ובבירור יותר מרובה, אל המגמה התכליתית.

האור הישר בא מן המוקדם אל המאוחר, והאור החוזר בא מן המאוחר אל המוקדם.
למשל – הנשמה, המוקדמת לגוף, יורדת אל הגוף, והרי היא כאור ישר.
האור החוזר הולך מן המאוחר אל המוקדם. מתוך התבוננותו של האדם בעולם ובהוויה הוא מגלה שיש יד מכוונת – ומגיע להכיר את נשמתו. מן המאוחר – הגוף, העולם הגשמי, אל המוקדם – הנשמה והעולם הרוחני. זהו תהליך שאורך זמן, מתוך שהוא נובע מן המציאות המעשית, הנמצאת בשליטת הזמן.
הכתוב אומר⁷: "לבד ראה זה מצאתי, אשר עשה האלוקים את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים".
יצירת האדם היא כ"אור ישר", האלוקים עשה את האדם ישר. אולם, במציאות החיים נתקל האדם ב"חשבונות רבים", בסיבוכים ומורכבויות, ומתוכם הוא שב אל עשייתו כ"ישר". האור החוזר שב אל מקורו ומבין מניין הגיעו אליו האור, השפע והחיות.
ניתן להעמיק עוד בבסיס הדברים. "האור הישר" הוא כל צורת ההשפעה האלוקית על העולם. ראשיתה באמירה האלוקית שהיתה בבריאת העולם: "ברוך שאמר – והיה העולם". זהו מקור ההשפעה, ומכוחה נברא העולם והאדם.
הטביע הקב"ה בעולם את ההשתוקקות אל המקור. הנבראים אינם מנותקים לחלוטין ממקורם. ההשפעה האלוקית ירדה אל המציאות, אך נשארה קשורה, והמציאות מקושרת אל האור האלוקי שהוא מקורה – ועל כן יש השתוקקות של הבריאה כולה אל מקורה.
השתוקקות זו מופיעה בצורה טבעית, של רצון לקשר ולקרבת אלוקים, ובצורה השכלית, היוצרת אצל האדם סקרנות ורצון להבין את סוד הבריאה. אף הביטויים המדעיים לסקרנות זו – הרוצה לכבוש יעדים חדשים, לכבוש את החלל וכדומה, כל אלה מקורם בשאיפתו של האדם לשוב אל המקור, העליון ממגבלות החומר, ממגבלות המקום והזמן – ואף האדם פועל כדי להתגבר על המגבלות האלה.
זוהי צורת התיקון – ירידתו של האור הישר אל המציאות כרוכה בשבירה, שתיקונה הוא בחיבור העולם אל מקורו. זוהי הגאולה השלמה – קשר בין המציאות למקורה.
על פי הבנה זו, הנחלים ההולכים אל הים הם מקור השפע, ועל כן הם כמעיין, "נחל נובע מקור חכמה"⁸, והים הוא הכלי, המקבל את השפע ומשיבו אל המקור – "שם הם שבים ללכת". זוהי ההבנה של "אור ישר" ו"אור חוזר" על פי דבריו של הרב קוק זצ"ל שהובאו לעיל.

ניתן לבאר עניין זה בדרך נוספת, המבוארת בספר "עמוד העבודה"⁹:

במקום אחר ביארנו אור ישר ואור חוזר כי יותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק, נמצא מה שהשפיע העליון לתחתון הוא בחינת אור ישר ומה שהעליון יש לו חדווה מיכולת התחתון לקבל הוא בחינת אור חוזר, והנה ידוע שאין השכינה שורה מתוך עצבות שהכוונה הוא השגת החכמה, אלא מתוך שמחה, ומאחר שחדווה של העליון מתגדל ומתרבה על ידי יכולת התחתון לקבל, הרי על ידי זה מתגדלת ההשגה בעליון, וזהו בחינת אור חוזר…

הבנה זו, יש בה חידוש נוסף בהבנת הפסוק. על פי דברים אלה ניתן לומר, שיותר משהים רוצה לקבל את הנחלים – הנחלים רוצים ללכת אל הים. יש להבין מדוע כך הם הדברים, מדוע יותר משהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק? הרי לעגל היניקה היא צורך קיומי ובלעדיה לא יוכל לחיות, ואילו הפרה – יכולה לחיות גם בלי הנקה, אין היא צורך קיומי עבורה, אלא "אידיאל" נוסף בחייה, ומדוע רוצה היא להניק יותר מן העגל?
חז"ל בדבריהם מלמדים אותנו, שאף לפרה ההנקה היא מקור חיותה. יניקתו של העגל איננה רק בבחינת "מקבל", שכן גם הפרה עצמה מקבלת מיניקת העגל¹⁰.
דבר זה יתבאר בעזרת משל מהמידות שהתורה נדרשת בהן. אחת המידות היא: "מכלל שהוא צריך לפרט ומפרט שהוא צריך לכלל".
"פרט שהוא צריך לכלל" – עניין זה מובן, שכן הכלל הוא מקור חיותו של הפרט, על כן הפרט זקוק לכלל. אולם, החידוש הוא שיש גם "כלל הצריך לפרט". ברמת הכלל, האור והשפע הם אינסופיים, ועל כן אין להם כל ביטוי מעשי, שכן כל ביטוי מצמצם את האינסוף. רק כאשר יש מפגש של האור עם המציאות, והוא מצטמצם לפרטים קטנים – מתגלה כוחו של הכלל. על כן גם הכלל מתעשר מן הפרטים, המגלים מה יש בכלל, איזה כוחות ועניינים טמונים בו. ללא הפרטים, נשאר הכלל באינסופיותו, ואינו מגיע לידי ביטוי מעשי.
ניתן להדגים עניין זה בדוגמא מהעולם הטכנולוגי. שקע חשמל המצוי בקיר הוא מעין כלל, שכן בזרם החשמלי שהוא מעביר ניתן להשתמש באופנים רבים – לחימום, לקירור, לבישול ולהפשרה וכן הלאה. אולם, כל עוד נשאר השקע בכלליותו, הרי שבעצם אין הוא פועל דבר. בתיאוריה הוא יכול לעשות הכל, אך למעשה – אין לכך כל ביטוי. מתי מתגלה בפועל כוחו של השקע? כאשר מוכנס אליו תקע. כאשר מתחבר כלי למקור הזרם, מתגלות הפעולות השונות שבכוחו לעשות. הפרט מגלה כוחו של הכלל.
כך גם האור החוזר, שב מן הכלי אל מקור השפע, ומגלה את הכוחות שיש במקור – שללא הכלי אין הם יוצאים אל הפועל.
דוגמה נוספת לעניין זה ניתן לראות במים. בכוחם לגדל עצים וצמחים, לשטוף ולנקות, לטהר את הטובל בם ולהרוות את השותה אותם. זהו כח אינסופי, אלא שאם אין הוא פוגש את הכלי – אין הוא יוצא אל הפועל.
היכולת לממש את הכח של המקור – הוא על ידי חיבורו לכלי, והכלי מגדיר מה מונח במשפיע, מה הם כוחותיו.
הפרה רוצה להניק שכן כל הזמן שאין עגל שמקבל את החלב – הרי שהפרה עדיין לא יצאה אל הפועל. רצונה של הפרה לממש את כוחה הוא רצונה להניק. הרצון להשפיע הוא מקור כל הרצונות, ועל כן הוא יותר חזק אף מהרצון של הכלי לקבל.
ניתן לראות עניין זה במישורים רבים.
אדם לומד עניין עמוק ופנימי, והוא רוצה ללמד אותו לתלמידו. התלמיד, בעצם מציאותו, מחזיר אור אל המלמד – "אני הכלי, ולתוך הכלי הזה עליך להכניס את מה שלמדת". החזרה זו מגדירה לאדם מה יש בו, מה הוא למד וכיצד הוא מעביר את זה הלאה, ולכן המלמד מתעשר מן העובדה שיש מקבל לשפע שגנוז אצלו. "הלומד על מנת ללמד" מעשיר את עצמו בעצם הלימוד, מתוך הידיעה שיש כלי שמיועד לקבל את הלימוד הזה.
דוגמא נוספת מופיעה בדברי הרמח"ל¹¹:

והענין הוא, כי אין יש דבר בכל הבריאה שאין חלק בנשמה כנגדה, וצריך שיהיה קשר בין חלקי הנשמה לבריאה. וזה כי הנשמה היא רואה הדברים ומצטיירים הדברים בעצמה, והוא כי בהשכילה על דבר אחד, הנה הדבר ההוא ודאי הוא נשרש בה כבר כמ"ש. רק שעד שלא ראתה אותו ונצטיירה בצורתה, אין השורש ההוא שלם בה. וכשראתה אותו אז מצטיירת בה הצורה ההיא ממש, היינו באותו הכח שבה, שהוא שורש לדבר ההוא. ואז נקרא שהיא חושבת בדבר ההוא ויודעת אותו, להיותו מצויר בה.

בנשמתו של האדם מצויירת כל המציאות כולה בצורה גולמית. כאשר אדם רואה, האור החוזר מן המציאות נפגש עם העין, ומגדיר מה יש בנשמה. רק מכיון שהדברים כבר מצויים בנשמה, בצורה גולמית, יכול האדם לראות, שכן הראיה מוציאה אל הפועל את שיש בו מכבר. ראייתו של האדם כשלעצמה אינה אומרת דבר, שכן אין משמעות לדברים שרואים אם אין יודעים מה רואים. העובדה שיש באדם הכל, והראיה היא בחינת אור חוזר המגדיר לאדם את מה שיש בו – היא המאפשרת לראות.
נשמתו של האדם רואה מעבר ליכולת הקליטה של העיניים, שכן במציאות ישנם מישורים רבים שהעין איננה יכולה לקלוט אותם. מי אשר עיניו לא אטומות, אין הן עוצרות את המישורים הרוחניים יותר, והוא יכול לראות דברים שאדם אחר איננו רואה – ראיה רוחנית, ראיה שאיננה תלויה בזמן וכדומה.
זוהי הבחינה השניה של "אור חוזר" – אור השב אל המקור ומגדיר מה יש בו, וכך מוציאו אל הפועל.

ביאור המדרש
מתוך כך שוב להבנת המדרש.
המדרש שואל: "שמא תאמר שמשעה שאדם מוציא את חכמתו מלבו שוב אינה חוזרת אליו לעולם?!" כוונת השאלה היא: שמא תאמר שההשפעה היא בכיוון אחד בלבד, והאור היוצא מן המשפיע איננו חוזר אליו, ואין הוא מעשיר את המשפיע?!
"תלמוד לומר 'שם הם שבים ללכת'" – האור היוצא גם שב אל מקורו, יש בו השתוקקות תמידית אל המקור ושובו אל המקור מעשיר את המשפיע¹².
המדרש יוצא כנגד הגישה הטוענת שהאור יוצא מן המשפיע ובזה מתנתק ממקורו. הקב"ה השפיע אל העולם את השפע, אך אין קשר מתמיד בין העולם למקורו הרוחני, אלא יש ניתוק – העולם פועל על פי חוקים משלו, ואיננו מחובר למקורו.
זוהי גישה שניתן למצוא אותה בדברי הפילוסופים¹³ הטוענים שאף כי יש השתלשלות מן המאציל אל הנאצל, אין קשר ביניהם, ואין המאציל קשור כלל אל הבריאה. על כן יכול כל אדם לבדות לעצמו דת, שכן לא ניתן כלל לומר שיש ציווי מסוים מאת הבורא.
בדרך דומה מתייחס המדרש, בהוה אמינא, אל לימוד תורה. אדם מלמד תורה ובזה מתנתק, אין הלימוד שב אליו ואיננו פועל עליו.
כנגד גישה זו יוצא המדרש, ומלמדנו כי ההשפעה לעולם חוזרת, הכלי קשור לעולם אל המקור, והוא משתוקק לשוב אליו. יש אור חוזר והוא המקשר בין המקור ובין הכלי באופן תמידי.