פרשה א – פסקה לב2
'הוא ענין רע נתן אלהים לבני האדם לענות בו'. ר' בון אומר זו שיפוטו של ממון. אמר ר' יודן בשם ר' איבו אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו, אלא אן אית ליה מאה בעי למעבד יתהון תרתין מאוון, ואן אית ליה תרתי מאוון בעי למעבד יתהון ארבעה מאה. 'לענות בו', ר' פנחס בשם ר' יוחנן לפי שהוא בענין עבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים, אין לך קשה מכולם אלא גזל. ר' יהודה בשם ר' לוי זכה אדם ועשה מממונו מצוה – התפלל ונענה בו, היך מה דאת אמר 'וענתה בי צדקתי וגו", אם לאו הוא עונה בו ומקטרגו, היך מה דאת אמר 'לענות בו סרה'. ר' יוחנן אמר זה שיפוטו של גזל, דאמר ר' שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן משל לסאה מלאה עונות, מי מקטרג בראש כולם זה גזל, דאמר ר' יודן בשם ר' יוחנן 'ובצעם בראש כלם' כתיב. ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן, עשרים וארבעה חטאות סידר יחזקאל ומכולם לא חתם אלא בגזל, הדא הוא דכתיב 'והנה הכיתי כפי על בצעך אשר עשית וגו".
פירוש המדרש
המדרש דורש את המשך הפסוק: "הוא ענין רע נתן אלהים לבני האדם לענות בו". מהו אותו "ענין רע"? ר' בון אומר זו שיפוטו של ממון – הנהגתו ומשפטו של הממון, שמופיע בעולם כ"ענין רע", כפי שמתבאר בהמשך המדרש. אמר ר' יודן בשם ר' איבו אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו – לעולם אין מתמלאת תאוותו של האדם – אלא אן אית ליה מאה בעי למעבד יתהון תרתין מאוון – אם יש לו מאה, רוצה לעשות אותם מאתיים, ואן אית ליה תרתי מאוון בעי למעבד יתהון ארבעה מאה – ואם יש לו מאתיים, רוצה לעשות אותם ארבע מאות. "לענות בו", ר' פנחס בשם ר' יוחנן לפי שהוא בענין עבודת כוכבים, וגלוי עריות ושפיכות דמים – אין לך קשה מכולם אלא גזל, עי' במהרז"ו, שפסקא זו צריכה לבוא בהמשך, לאחר המשל על סאה מלאה עוונות, וזהו הנמשל, אף אם יש בסאת העוונות של האדם עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים – גזל חמור מהם. המילים "לענות בו" נדרשות כך: ר' יהודה בשם ר' לוי זכה אדם ועשה מממונו מצוה – צדקה1 – התפלל ונענה בו, היך מה דאת אמר – כמו שנאמר (בראשית ל', ל"ג): "וענתה בי צדקתי ביום מחר", הרי שהצדקה עונה למען האדם, ובזכותה נענות תפילותיו, אם לאו – אם איננו עושה צדקה אלא מתנהג בממונו שלא כראוי – הוא עונה בו ומקטרגו – מעיד לרעתו – היך מה דאת אמר – כמו שנאמר (דברים י"ט, ט"ז): "כי יקום עד חמס באיש לענות בו סרה" – להעיד נגדו. ר' יוחנן אמר, מהו "ענין רע", זה שיפוטו של גזל – משפטו של גזל. דאמר ר' שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן משל לסאה מלאה עונות – סל מלא עוונות – מי מקטרג בראש כולם, זה גזל, הגזל מקטרג על האדם יותר מכל העוונות. דאמר ר' יודן בשם ר' יוחנן: "רָאִיתִי אֶת ה' נִצָּב עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיֹּאמֶר הַךְ הַכַּפְתּוֹר וְיִרְעֲשׁוּ הַסִּפִּים וּבְצָעַם בְּרֹאשׁ כֻּלָּם וְאַחֲרִיתָם בַּחֶרֶב אֶהֱרֹג לֹא יָנוּס לָהֶם נָס וְלֹא יִמָּלֵט לָהֶם פָּלִיט" כתיב (עמוס ט', א'), ואף ש"בצעם" בפסוק זה כוונתו לכך שיפצע את ראש כולם, דורשים "בצעם" לשון בצע וגזל, שהגזל בראש כל העוונות. ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן אמר עשרים וארבעה חטאות סידר יחזקאל בפרק כ"ב2, הפותח: "ואתה בן אדם התשפֹט התשפֹט את עיר הדמים והודעתה את כל תועבותיה", ומכולם לא חתם את דינם אלא בגזל, הדא הוא דכתיב – זהו שכתוב (יחזקאל כ"ב, י"ג): "והנה הכיתי כפי על בצעך אשר עשית ועל דמך אשר היו בתוכך" – הרי שהמכה באה על הבצע, על הגזל.
נושאי השיעור: א. הממון שולט על האדם משום הכרחיותו. ב. הממון שולט על האדם משום היותו הדרך למילוי תפקידו בעולם. ג. חומרתו של הגזל – קלקול חברתי. ד. חומרתו של הגזל – שימוש בעולם ובתורה שלא כדין. ה. חומרתו של הגזל – שיבוש הסדר בעולם ובעולמות.
מבנה המדרש
חלקו השני של המדרש דורש את סוף הפסוק: "הוא עניין רע נתן אלוקים לבני האדם לענות בו". מהו אותו "עניין רע"?
על כך מובאות במדרש שתי דרשות: א. "זה שיפוטו של ממון". ב. "זה שיפוטו של גזל".
סביב שתי דרשות אלה מרחיב המדרש בדברים נוספים בעניין הממון והגזל.
"זה שיפוטו של ממון"
מה פירוש "שיפוטו של ממון"? לכאורה היה ראוי לומר – "זה ממון".
נראה, שפירוש הביטוי הוא – היות הממון שופט את האדם – מושל עליו וקובע את סדרי חייו והנהגותיו. זהו העניין הרע – היות הממון שולט על האדם.
מדוע כך הם פני הדברים ומהי משמעות העניין?
הצורה הפשוטה להבנת עניינו של הממון היא מצד הכרחיותו. קיומו של האדם תלוי בממון, והוא מוכרח לתת את דעתו לעניין הפרנסה.
הכרח זה, המלווה את האדם יום יום, גורם לכך שהאדם משתעבד לממון.
ההכרח של הממון הוא לצורך הקיום הבסיסי של האדם, אך התלות בו הולכת וגוברת, ומי שיש לו מאה רוצה מאתיים, עד שחייו של אדם נשפטים על ידי הממון. הוא קובע את סדר היום ואת סולם הערכים.
אולם, הבנה זו דורשת בירור מעמיק – מדוע כך ברא ה' את עולמו, שיהיה האדם נזקק לממון ותלוי בו?
בכמה דרשות של חז"ל אנו רואים את ערכו וחשיבותו של הממון.
כך דורשת הגמרא3:
'ויותר יעקב לבדו', אמר רבי אלעזר שנשתייר על פכין קטנים. מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם, וכל כך למה לפי שאין פושטין ידיהן בגזל.
ובמקום נוסף דרשו4:
'ואהבת את ה' אלהיך'. תניא רבי אליעזר אומר, אם נאמר 'בכל נפשך' למה נאמר 'בכל מאדך', ואם נאמר 'בכל מאדך' למה נאמר 'בכל נפשך', אלא אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר 'בכל נפשך', ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר 'בכל מאדך'.
הכיצד חביב הממון יותר מן הגוף? דבר זה יתבאר על פי דבריו של הר"י מיגאש בתשובה5:
והתורה לא התירה לאדם שיצער עצמו, ואין הפרש בין מי שמצער נפשו או מי שמצער חבירו. ולסיבה זו אין האדם חייב במה שמודה על עצמו במה שהוא חייב מיתה או מלקות כמי שהוא חייב במה שמודה על עצמו ממון.
בממונות אנו אומרים: "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי", ואדם יכול לחייב עצמו ממון בהודאת פיו, ואילו באיסורים אנו אומרים: "אין אדם משים עצמו רשע", ואין אדם מחייב עצמו מלקות או מיתה בהודאת פיו. מדוע?
ממונו של האדם הוא שלו, ועל כן יכול לעשות בו כל שיחפוץ, ויכול הוא לתתו לחברו. גופו של האדם אינו שלו – מי שמצער עצמו הוא כמי שמצער את חברו. גופו של האדם נתון לו כפיקדון מידי הבורא, אך אין הוא שלו, ולכן אינו רשאי להזיקו.
אין האדם עמל כדי לזכות בגופו. הגוף ניתן לו במתנה ברגע לידתו, ככלי שבו שוכנת הנשמה. הממון, לעומת זאת, נקנה על ידי האדם בעמל, והוא קניינו על מנת לעבוד את ה'.
הבריאה כולה ניתנה לאדם שישתמש בה וירדה בה6: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ".
תפקידו של אדם בעולם נעשה על ידי הממון. הקניין הוא הדרך בה יוצא האדם אל הפועל ומוציא את העולם אל הפועל. קשר האיש והאישה למשל, נעשה על ידי קניין, שרק לאחריו יכול האדם לשאת את האישה. אף השדה יוצא אל הפועל מתוך היותו קניינו של האדם7.
הבנה זו מבארת מדוע ממונם של צדיקים חביב עליהם מגופם, שכן ממונם הוא שלהם, והוא מיצוי תפקידם בעולם, וגופם, לעומת זאת, אינו שלהם. מובן גם מדוע עניינו של הממון כה מרכזי. אין זה רק משום חובת הפרנסה המוטלת על האדם אלא עניין מהותי בתפקידו של האדם.
יכול היה הקב"ה להנהיג את עולמו באופן שלא יהיה לאדם קנין פרטי. העולם כולו היה עומד לרשות האדם לשימושו, וכל קנאת איש מרעהו לא היתה קיימת.
עומק גדול יש בצורת ההנהגה של העולם. האדם הופקד על הטבע לרוממו ולכוונו לתפקידו. פעולת האדם בטבע נעשית באמצעות הקנין.
קניינו של אדם הוא חלק מאישיותו ומעצמיותו, וכך עולה הקניין בעליית האדם ויורד, חלילה, בירידתו. שייכותו המשמעותית של הקנין אל האדם היא הדוחפת אותו להתקדמות ולהתפתחות, וכך מתקדם העולם ועולה בדרך שיועדה לו.
הקשר החזק בין אדם לקניינו יכול לרומם את הקנין ויכול, חלילה, להשפיל את האדם.
הוא שאמר ר' יהודה בשם ר' לוי:
זכה אדם ועשה מממונו מצוה התפלל ונענה בו… אם לאו הוא עונה בו ומקטרגו.
שיפוטו של ממון הוא "ענין רע" כיון שהאדם נותן שלטון לממון8 ועושה עצמו שפוט אצל ממונו.
"חצי תאוותו בידו"
כדוגמא לכך שהממון שולט על האדם, מביא המדרש:
אמר ר' יודן בשם ר' איבו אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו, אלא אן אית ליה מאה בעי למעבד יתהון תרתין מאוון, ואן אית ליה תרתי מאוון בעי למעבד יתהון ארבעה מאה.
יש להבין, מה עניין ה"שיעורים" המדוייקים המובאים במדרש: חצי תאוותו, מאה, מאתיים וארבע מאות. עוד יש להבין, מדוע מביא המדרש שתי דוגמאות: יש לו מאה – רוצה מאתיים, מאתיים רוצה ארבע מאות. וכי אין די בדוגמא אחת?
עניין "חצי תאוותו" מבואר, על דרך הדרוש, בדברי ר' נחמן9:
אין אדם מת וחצי תאותו בידו, כי אצל הצדיק אין חלוק בין החיים ובין לאחר מיתה, כי גם לאחר מיתה הוא עובד את השם יתברך, ואין זה החלוק אלא אצל זה האדם שנמשך אחר תאוות אכילה ושתיה כל ימיו ולאחר מיתה אין אוכל ושותה, זה נקרא מת, והמיתה ניכרת אצלו. ויש ימים שהותרה אכילה ושתיה, כמו שאמרו חז"ל: 'חציו לה' וחציו לכם'. והצדיק, אפלו בזאת החצי הוא כובש את יצרו, ואוחז את תאותו בידו. וזהו וחצי תאותו בידו, אפלו זאת החצי שהותר לו, אפלו בזה הוא אוחז תאותו בידו. בודאי זה אין מת, אלא תמיד חי, אפלו לאחר מיתה, ואין חלוק אצלו בין מיתה לחיים, כי תמיד הוא עובד השם.
אדם שאפילו "חצי תאותו בידו" שגם החצי בו מותר לאדם לאכול ולשתות הרי הוא בידו ובשליטתו – אדם כזה אינו יוצא מן העולם, ואף במותו נקרא בחייו. כך יש לקרוא במדרש: "אין אדם יוצא מן העולם [אם] חצי תאוותו בידו" שכן מי שתאוותיו בידיו – איננו יוצא מן העולם.
נראה לבאר בדרך נוספת:
מדוע מזכיר המדרש "חצי תאוותו"?
השגותיו ושאיפותיו של האדם נבנות על פי עולם המושגים שהוא מכיר. אדם רעב ללחם חולם על ארוחה דשנה, אך לא על מטוס פרטי… ההשגות נבנות על פי ההישגים.
על כן מי שיש לו מאה, וזהו עולם המושגים שלו – הרי שהוא רוצה עוד מאה – זהו גבול השגתו. אדם רוצה כמו שכבר יש לו, ולכן רק חצי תאוותו בידו10.
את המספרים המוזכרים במדרש נראה לבאר כך:
מאה הוא מספר שלם. אף אדם שיש לו מאה, שיש בידו שלמות מסויימת של ממון – איננו מסתפק בכך, ורוצה עוד מאה.
"מי שיש לו מאתיים – רוצה ארבע מאות". ארבע מאות הוא מספר המובא בתורה11: "ארבע מאות שקל כסף עֹבר לסֹחר". דרשו על כך בתורת החסידות12:
ולכן המשילו רז"ל והמתיקו בדבריהם וזה לשונם, אין אדם מת וחצי תאוותו בידו, יש לו מנה מבקש מאתיים יש לו מאתיים מבקש ארבע מאות. למה האריכו עד שעמדו על ארבע מאות, אלא לידע ולהודיע שכל החשק שהאדם מבקש הוא הארבע מאות עלמין הנ"ל ולכן כתיב 'ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר', כי הכסופין דעולמות הנ"ל נמשכים בכל דבר לכל אדם לפי שיעורו.
ארבע מאות מבטא בחינה עליונה של כיסופים ושאיפות, ועל כן שאיפתו הגדולה של האדם בתחום הממון מבוטאת במספר ארבע מאות.
זה שיפוטו של גזל
במדרש זה ובמקומות נוספים, מבטאים חז"ל את חומרתו של עוון הגזל, עד שאמרו שחמור הוא יותר מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, והוא המקטרג בראש העוונות כולם, ולא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על הגזל13 (אף שהיו שטופים בעבירות נוספות).
מדוע כה חמור עניינו של הגזל14? נראה לבאר בכמה צורות, זו לפנים מזו.
בצורה פשוטה, הגזל מנוגד לסדר שבמציאות.
כפי שביארנו לעיל, שייכות הממון לאדם איננה מקרית וחיצונית, אלא קשורה קשר עמוק לתפקידו של האדם בעולם. משום כך יש חשיבות רבה לעובדה שרכוש מסויים שייך לאדם זה ולא לאדם אחר.
הגוזל אינו מכיר בכך. לדידו אין כל משמעות למקום בו נמצא הרכוש, והוא מבין כי כל העולם נמצא לשימושו ולהנאתו. זוהי תפיסת עולם מקולקלת, הכופרת בסדר החברתי והקנייני.
הגוזל לוקח את הרכוש ממקום הראוי לו מצד תפקידו בעולם, ומביאו למקום שאינו ראוי.
הגמרא אומרת15:
'כי המשפט לאלהים הוא', אמר רב חמא ברבי חנינא, אמר הקב"ה, לא דיין לרשעים שנוטלין מזה ממון ונותנים לזה שלא כדין אלא שמטריחין אותי להחזיר ממון לבעליו.
הממון שאיננו במקומו "תובע" הוא את תיקונו ללא הרף באופן פעיל, ועל כן מקטרג הוא בראש כל העוונות.
אולם, נראה להעמיק עוד בעניין הגזל. בכמה מקומות מתבטאים חז"ל על עבירות שונות שהן כגזל.
ואמר רבי חלבו אמר רב הונא כל שיודע בחברו שהוא רגיל ליתן לו שלום, יקדים לו שלום, שנאמר 'בקש שלום ורדפהו', ואם נתן לו ולא החזיר נקרא גזלן, שנאמר 'ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם'16.
אמר רבי חנינא בר פפא כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל, שנאמר 'גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית', ואין אביו אלא הקב"ה, שנאמר 'הלא הוא אביך קנך', ואין אמו אלא כנסת ישראל, שנאמר 'שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך'17.
משמעות העניין מתבארת לאור דברים שכתב השפת אמת18:
אא"ז מו"ר ז"ל אמר על מה שכתוב מצות תשובה 'והתודו' בגזילה. כי כל עבירה בכלל גזל. שמי שמחזיר כל הדברים להשי"ת שהוא המחיה הכל והוא בעלים של כל הנבראים ומי שיודע זה אינו חוטא בודאי.
כל עבירה היא גזל, בהיותה שימוש בכוחות שנתן הקב"ה לאדם, שלא למטרתם ולייעודם.
הצורה הבסיסית בה מופיע גזל הוא בענייני ממון,אך הוא מתרחב לכל דבר בו משתמש האדם שלא כראוי לו, כגון מי שנהנה מן העולם הזה בלא ברכה. כל עבירה היא כזו, שכן יש בה שימוש בדברים שנתן הקב"ה שלא כדין.
משום כך כתובה מצות התשובה בענין גזל: "והתודו את חטאתם אשר עשו"19, שכן בכל עבירה יש להתודות גם על הגזל הכלול בה.
גזל הוא בנין אב לכל העוונות, ולכן מקטרג בראש כולם, כי הגזל מלמד שאין האדם רואה חשיבות בשימוש בדברים שלא לצרכם, או למטרה הפוכה ממטרתם.
בהבנה פנימית ומעמיקה יותר מתבאר עניין הגזל על פי דברי הזוה"ק20:
'והשיב את הגזלה אשר גזל', דיחזיר שכינתא לאתרה, 'או את העשק אשר עשק', דא קודשא בריך הוא דאתפרש מינה… וכל מאן דגזיל או עשק באורייתא, ובמצות עשה ולא תעשה, כאלו גזל שכינתא מדרועוי דקודשא בריך הוא.
תרגום: 'והשיב את הגזלה אשר גזל', שישיב השכינה למקומה. 'או את העושק אשר עשק', זה הקב"ה שנפרד ממנה… וכל מי שגזל או עשק בתורה, ובמצות עשה ולא תעשה, כאילו גזל לשכינה מזרועו של הקב"ה.
הסדר בו נברא העולם הזה, הוא על פי סדרם של העולמות העליונים.
לכל עולם ולכל דבר יש את מקומו הראוי לו. הגוזל – משבש את הסדר בעולם הזה, ומתוך כך, מתוך שהעולמות קשורים זה לזה, גורם לשיבוש הסדר בעולמות כולם, ולהימצאות השכינה שלא במקומה – מפריד הוא את השכינה מהקב"ה.
נתייחד הגזל בכך שעוקר דבר ממקומו הראוי לו, ודבר זה הוא בעל השפעה בכל השתלשלות העולמות, מלמטה למעלה, עד שמגיע להפרדה, ח"ו, בין קוב"ה לשכינתיה.
סיכום
בשלושה מישורים חמור עוון הגזל:
א. בהיותו קלקול חברתי.
ב. בהיותו בניין אב לכל שימוש בתורה ובעולם שלא כדין.
ג. בהיותו פוגע בסדר הרוחני שבעולם, קורע את השכינה מן הקב"ה ומקלקל את ירידת השפע הרוחני לעולם.
1 עי' ב"משוש הארץ" עמ' צ"א ובהערה 4 שם, שסתם "מצוה" בחז"ל כוונתה פעמים רבות למצות הצדקה.
2 ומפורטות בפירוש מהרז"ו לויקרא רבה פרשה ל"ג, ג', עיי"ש.
3 חולין צ"א ע"א.
4 ברכות ס"א ע"ב.
5 סימן קפ"ו.
6 בראשית א', כ"ח.
7 ועיין ב"משוש הארץ" עמ' ח' בעניין זה.
8 במדרש (אסתר רבה פרשה י', ג') מובא: "הרשעים ברשות לבם… אבל הצדיקים לבם ברשותם". הרשעים נשלטים על ידי תאוותיהם ועל ידי ממונם, והצדיקים שולטים בתאוותיהם ובממונם ומשתמשים בהם לעבוד את ה'.
9 ליקוטי מוהר"ן מהדו"ק, קמ"ד.
10 עיין בשל"ה הקדוש, שער האותיות ס', סיפוק.
11 בראשית כ"ג, ט"ז.
12 מאור עיניים, שיר השירים.
13 תנחומא בראשית, ד'.
14 מובן, שכוונת חז"ל היא, שבבחינות מסויימות גזל חמור יותר. יש בחינה בגזל שאיננה קיימת בעברות אחרות, ועל כן הוא כה חמור. אין כוונת חכמים להקל, ח"ו, בעברות אחרות ובחומרתן.
15 סנהדרין ח' ע"א.
16 ברכות ו' ע"ב.
17 ברכות ל"ה ע"ב.
18 נשא, שנת תרל"א.
19 במדבר ה', ז'.
20 תיקו"ז ס' ע"א.