פרשת פרה
הפרשה פותחת בפסוק – "זאת חקת התורה…"1 -לכאורה היה צריך לכתוב "זאת חקת הפרה"! על כך בא פירושו של רש"י1:
זאת חקת התורה – לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה לפיכך כתב בה חקה גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה.
אולם בהמשך הפרשה רש"י אכן מביא טעם2…
פרה אדמה – משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך אמרו תבא אמו ותקנח הצואה כך תבא פרה ותכפר על העגל.
לכאורה נראה המדרש כמליצה שהפרה היא תכפר על אותו חטא העגל… מה משמעות המדרש שמביא רש"י?
במדרש רבה "חקת"3 נאמר:
ר' אחא בשם ר' חנינא אמר – בשעה שעלה משה למרום, שמע קולו של הקב"ה שיושב ועוסק בפרשת פרה אדומה ואומר הלכה בשם אומרה: ר' אליעזר אומר – עגלה בת שנתה ופרה בת שתים. אמר לפניו – רבון העולמים יהי רצון שיהא מחלצי. אמר לו – חייך שהוא מחלציך. הה"ד "ושם האחד אליעזר"4 שם אותו המיוחד.
מה הקשר בין הפסוק שמדבר על בני משה לבין התנא רבי אליעזר שנולד הרבה יותר מאוחר?
נראה שהמדרש רוצה לבאר את לשון הפסוק שמעלה קושיה חמורה – "ואת שני בניה אשר שם האחד גרשם… ושם האחד אליעזר…"4. היה צריך לכתוב "ושם השני"!
אלא יתכן וזאת כוונת המדרש – אותו "האחד" והמיוחד, אליעזר, התנא שעתיד להופיע בהמשך הדורות. הוא התנא הראשון שמופיע בש"ס5.
לפני מדרש זה נאמר6:
"ויקחו אליך פרה אדומה" – א"ר יוסי ברבי חנינא – אמר לו הקב"ה למשה: לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחר – חקה… דברים שלא נגלו למשה נגלו לר"ע וחביריו…
אם כן, נראה שלמשה נגלה הטעם של פרה אדומה ולר"ע יותר מאשר למשה. ועוד שאפילו החכם מכל אדם שלמה העיד על עצמו "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני"7. מה שמראה על גדולתו של ר' עקיבא בהבנת טעמי פרה אדומה.
ממילא נחבר גם את הדרשה במנחות8:
אמר רב יהודה אמר רב – בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו – רבש"ע מי מעכב על ידך? אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות… אמר לפניו – רבונו של עולם הראיתני תורתו הראני שכרו. אמר לו – חזור [לאחורך] חזר לאחוריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין. אמר לפניו – רבש"ע זו תורה וזו שכרה? א"ל – שתוק! כך עלה במחשבה לפני.
דרשה דומה מופיעה בברכות9:
בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה… אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה "בכל נפשך" – אפילו נוטל את נשמתך. אמרתי – מתי יבא לידי ואקיימנו? ועכשיו שבא לידי, לא אקיימנו? … אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא – זו תורה וזו שכרה? "ממתים ידך ה' ממתים…"10 ? אמר להם – "חלקם בחיים"11
נראה שמכל המצוות השתוקק ר' עקיבא כל חייו לקיים דווקא מצווה זו, מדוע?
לפני שנענה על השאלות ננסה להבין תחילה מהו עניין חוסר ההגיון שבפרה אדומה…
הגמרא בקידושין12 אומרת:
דרש עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה – מאי דכתיב "יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך"13? – "מאמר פיך" לא נאמר, אלא "אמרי פיך". בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא "אנכי ו"לא יהיה לך" אמרו אומות העולם – לכבוד עצמו הוא דורש. כיון שאמר "כבד את אביך ואת אמך" חזרו והודו למאמרות הראשונות.
כיצד שייך עניין כיבוד אב ואם לעניין ההודאה על המאמרות הראשונים?
רש"י – חזרו והודו למאמרות הראשונות – כל שכן שחייב אדם בכבודו, שאף הוא שותף בבריאתו כאביו ואמו וחייו ומותו מסורין בידו.
כיבוד אב ואם היא מצווה הגיונית. ולכל אדם יש נטיה טבעית להכרת הטוב. ואם כן לכאורה מצווה זו אינה מצריכה ציווי מפורש בתורה. ראו אומות העולם שיש גם מצווה שניתנת לתפיסה אצלם והודו לו גם על האמרות הראשונות. גם זה מתוך הגיון פשוט, שכמו שיש לכבד אב ואם על הנתינה שלהם כך יש לכבד את הקב"ה על הנתינה שלו.
המשך הגמרא:
בעו מיניה מרב עולא – עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם – צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד באשקלון ודמא בן נתינה שמו14. פעם אחת בקשו חכמים פרקמטיא בששים ריבוא שכר והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו ולא ציערו.
הגמרא הביאה דוגמא לכיבוד אב ואם דווקא מגוי15, ונראה שהסיבה לכך היא מפני שזה הדבר הפשוט האנושי ביותר שיש בכל אדם. וזו הצורה שאוה"ע יכולות להתחבר בצורה הכי פשוטה.
בהמשך שואלים את ר' אליעזר (מרא דשמעתא של פרה אדומה) את אותה השאלה והוא מספר אותו סיפור עם שני הבדלים עיקריים:
בקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד16… לשנה האחרת נתן הקדוש ברוך הוא שכרו שנולדה לו פרה אדומה בעדרו.
מצד אחד יש לנו את כיבוד אב ואם שאפילו אוה"ע מבינות ומצד שני את הפרה האדומה שהיא חוקה ואין בה טעם ואוה"ע מלגלגים על כך. מה משמעות חיבור זה?
הכל מתחיל בחטא האדם הראשון, כאשר המוות וכל ענייני הטומאה ירדו לעולם. אז בעצם התעוררה השאלה כיצד מסתכלים על עולם כל כך מסובך ומורכב שיש בו מוות?
ננסה להבין תחילה מה היה חטאו של אדם הראשון. הקב"ה ציווה "מכל עץ הגן אכל תאכל… ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו…"17, משמע שגם מעץ החיים היה צריך לאכול!
האמת שגם עץ הדעת לא נברא לחינם, והיה מתאפשר לאדם הראשון לאכול ממנו אם היה אוכל תחילה מעץ החיים. אלא שהנטיה הטבעית של האדם היא לדעת. מהו עץ החיים? "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר"18 – זוהי תורה. צו ה' היה להתחבר קודם כל לתורה, בלי טעמים, בלי הבנה -תורה כמות שהיא. לאחר שלב הכרחי זה יבוא השלב הנוסף – האכילה מעץ הדעת – הנסיון להטעים את התורה, רעיונותיה, סודותיה ומשמעויותיה הרבות, ורק כך זה יותר טעים. אם מקדימים את עץ הדעת ומסתמכים רק על טעמי המצוות… אזי גם אדם כמו שלמה המלך יכול ליפול, "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני"19.
על כן סדר הדברים צריך להיות שקודם תעשה ורק אחר כך תנסה למצוא טעם, אם מצאת – טוב, ואם לא – עדיין עליך לעשות. וגם כשתמצא טעם תיקח אותו בערבון מוגבל, שכן תמיד יש עוד טעם יותר עמוק, ותמיד יהיה טעם שלא תגיע אליו.
זה היה חטאו של אדם הראשון וכך ירדה מיתה לעולם. לא כעונש חיצוני, אלא פשוט כמניעה של האדם מלהתחבר לעץ חיים וכך הוא לא חי לעולם. מתברר לאדם שיש לו עוד הרבה דברים שהוא לא יודע. וכן יצחק אומר "הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי"20. חוסר ידיעת האדם היא המוגבלות שלו. אדם עושה תוכניות ויתכן והוא לא יקום בבוקר שלמחרת. ישנם דברים שרק לאורך דורות מתבררים, אך האדם חי ומת בנקודת זמן מסויימת ולא מסוגל לראות את התמונה הכוללת.
זה מה שהופך את העולם לעלמא דשיקרא – בעיית השניות. שכן אדם לא רואה את ההשגחה בצורתה השלמה. טוב ורע משמשים בערבוביא ואתה לא מבין איך עץ הדעת טוב ורע, קשה להגדיר טוב מוחלט ורע מוחלט. נוצר מצב שמתבטא בהלכה21 שבו סנהדרין שאמרו כולם חייב פטור שכן לא תיתכן מציאות שאין לה פנים לכאן ולכאן, וכן בנגעים "כלו הפך לבן טהור הוא22".
לעומת זאת קיים עולם הבא, עלמא דקשוט, עולם האמת. שם אין מוות אשר מסלף את כל ההסתכלות הנכונה, קהלת הרבה לעסוק בכך. וכן מסביר הרב קוק23:
המוות הוא חזיון שוא, טומאתו היא שקרו, מה שבני אדם קוראים מוות הרי הוא רק תגבורת החיים והתעצמותם…
כמו כן חז"ל מלמדים אותנו שמי שמחובר לעץ החיים, לאמת – לא מת24. ולכן כשנאמר "תתן אמת ליעקב"25 מובן מדוע "אמר ר' יוחנן יעקב אבינו לא מת"26. יעקב אבינו שהיה איש תם יושב אהלים, מחובר לתורה.
על מנת לתקן חטא קדום זה נבחר עם ישראל, שבמעמד הר סיני התחבר לעץ החיים. ברגע שקיבלו עליהם "נעשה ונשמע", קרי מוכנים להתחבר ולעשות לפני השמיעה, ההבנה, תיקנו את חטאו של אדם הראשון וממילא גם בטלה המיתה:
אמר להם הקב"ה אני אמרתי שאין אתם חוטאים ותהיו חיים וקיימים כמותי כמו שאני חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים (תהלים פ"ב, ו') אני אמרתי "אלהים אתם ובני עליון כולכם"27 כמלאכי השרת שאין מתים ובקשתם אחר הגדולה הזאת למות, "אכן כאדם תמותון". כאדם הראשון…28
אך בחטא העגל, חזרו לסורם. שוב הרצון לדעת עומד בראש "כי זה האיש משה… לא ידענו מה היה לו"29
על רקע זה מגיעה פרשת פרה אדומה, לתקן נקודה זו. עם ישראל מקבל מצווה זו בלי להבין, וקשה לעם ישראל – גם אומות העולם וגם השטן שואלים את ישראל על מצווה זו. וישנם כאלה בעם ישראל שקרובים לסוד הפרה האדומה. ביניהם נמנה ר' אליעזר שבענייני טומאה וטהרה רואה דברים בשונה מחבריו, כפי שמתבטא בסוגיית תנורו של עכנאי30. ר"א הוכיח את דבריו באותות ובמופתים אך לבסוף אין הלכה כמותו משום "לא בשמים היא" וההקפדה על כך גדולה עד כדי נידוי. אולם מסתבר שבכל זאת לר' אליעזר מקום של כבוד… אנו רואים שהקב"ה עוסק בהלכה בשמו של ר' אליעזר בענייני טומאה וטהרה3 .
נראה שסוגיית תנורו של עכנאי (=נחש) עוסקת בעניין יותר עמוק. הכל רומז על הסיפור של נחש הקדמוני שם ירדה טומאה לעולם. הדיון הוא לגבי תנור המורכב משברי כלים המדובקים ביחד, כאשר רק כלי שלם מקבל טומאה (כפי חשיבותו כך טומאתו). והשאלה האם שברי הכלים הללו שהצליחו לאחות אותם בצורה מלאכותית נחשבים ככלי או לא. ר"א מטהר וחכמים מטמאים. ר' אליעזר סובר שבעולם הזה לא כך נראית השלמות ולכן מטהר. לעומתו חכמים סוברים שבעולם הזה שבר ועוד שבר זה תופס, בעולם שלנו אנו נצרכים להתפשר. אולם ר"א לא מוכן לכך. ומי שהולך לבשר לו על נידויו הוא תלמידו ר' עקיבא שגם הוא יודע בסוד הפרה ויכול להודיע לו על כך בלי שיכעס עליו.
בכל אדם מישראל צריכה להיות אותה נקודת התבטלות שמלמדת אותנו מצוות פרה אדומה. הרב שלמה פישר מסביר מדוע השתוקק כל כך ר' עקיבא למסור את נפשו31:
כי הנה ר"ע נתגלה לו טעם פרה (מ"ר ר"פ חוקת) נמצא שהיתה חסרה לו המעלה שיש לכל אחד ואחד מישראל שאין מהרהרין אחר גזרת המלך מלכו של עולם במצות פרה. ואימתי זכה בה, בשעת מותו, כשלא הרהר אחר מדותיו של הקב"ה במיתתו המשונה.
רצונו של ר' עקיבא היה להתחבר לאותה מידה שלא להרהר אחר מידותיו של הקב"ה. כאשר לכלל עם ישראל המידה מתבטאת בפרה האדומה – שהיא הניסיון לתקן את הטומאה שירדה לעולם.
ר' אליעזר מבין שכל עולם השניות מופרך מיסודו ולכן עליו נדרש "ושם האחד אליעזר", הכל אחדות אין שניות וזה ר' אליעזר. אצלו כל עניין השניות נופל שכן זה לא אמיתי. ולכן רש"י פותח את הפרשה בכך שתחילה "אין הבנה". "אשרי העם שככה לו"32, "למה – יאמרו הגוים"33. אחרי שלמדת את זה, עכשיו אפשר לתת גם טעם, "תבוא פרה" שאתה לא יודע עליה כלום "ותכפר על העגל" שהם רצו לדעת הכל.
בפורים אנו מצווים "עד דלא ידע…" וזהו תיקון חטא עץ הדעת. "עץ הדעת גפן היה"34 – האדם אכל מעץ הדעת כי רצה לדעת ונודע שהוא לא יודע, אולם הוא חושב שהוא יודע. ואז אנחנו קוראים פרשת פרה ומודיעים שאולי אנחנו לא יודעים אבל אנחנו לא מתביישים – במודע אנחנו לא יודעים! ורק מתוך ההבנה הזאת אנו יכולים לצאת ממצרים ולקרוא את פרשת החודש35.
1 במדבר י"ט, ב.
2 במדבר י"ט. כ"ב.
3 פרשה י"ט פסקה ז'.
4 שמות י"ח, ג'-ד'.
5 משנה ברכות א', א'.
6 פרשה י"ט פסקה ו'
7 קהלת ז' כ"ג – וכן ההקשר לפרה אדומה – במדבר רבה י"ט ג', קהלת רבה ז' ל"ב, תנחומא חקת ו', ועוד.
8 כ"ט ע"ב.
9 ס"א ע"א.
10 תהילים י"ז, י"ד.
11 ישנם שני הבדלים בולטים בין המדרשים. במנחות, משה הוא אשר שואל "זו תורה וזו שכרה?" ואילו בברכות, מלאכי השרת עושים זאת. במנחות, משה נענה ב"שתוק כך עלה במחשבה לפני" ואילו בברכות, מלאכי השרת מקבלים תשובה.
12 ל"א ע"א.
13 תהילים קל"ח, ד'.
14 "דמא" = אדם, וכן הכי פשוט וטבעי לאדם להיות "בן נתינה"
15 מזכיר את השיבוח של חז"ל את כיבוד אב ואם של עשו – בראשית רבה סה טז
16 בירושלמי (פאה פ"א ה"א., קידושין פ"א ה"ז) מספרים שהיתה זו אבן הישפה שהיתה שייכת לבנימין. המשך חכמה (שמות כח ט) מסביר שהקב"ה רצה להעביר את המסר של כיבוד אב ואם דווקא דרך האבן של בנימין שהוא היחיד מהאחים שיש לו פה, שכן לא השתתף במכירה ולא ציער את אביו אלא כיבדו ולכן שרתה שכינה בחלקו.
17 בראשית ב', ט"ז-י"ז.
18 משלי ג', י"ח.
19 קהלת ז', כ"ג.
20 בראשית כ"ז, ב'.
21 רמב"ם הלכות סנהדרין פ"ט ה"א.
22 ויקרא י"ג, י"ג.
23 אורות הקודש ב עמוד ש"פ "חזיון המוות".
24 אבות ו', ז'.
25 מיכה ז', כ'.
26 תענית ה' ע"ב.
27 תהילים פ"ב, ו'.
28 במדבר רבה ט"ז, כ"ד.
29 שמות ל"ב, א'.
30 בבא מציעא נ"ט, ע"ב.
31 בית ישי – דרשות סימן ל"ב הערה י"ד.
32 תהילים קמ"ד, ט"ו.
33 תהילים ע"ט, י'.
34 ברכות מ' ע"א.
35 בירושלמי מגילה (פ"ג ה"ו) דנים בסדר ארבעת הפרשות וההלכה שבין פרה לחודש לא יפסיק והסימן הוא שבפסח בין כוס שלישית לרביעית לא יפסיק. ידוע שיעורו של הרב ויצמן בארבע כוסות. אולם נראה שיש כאן רמז נוסף. הרצף ההכרחי בין פרה לחדש מתבטא דווקא בשתיית היין. מה שמחבר בין המצב שבו אנו מתנתקים מהידיעה, בפרה אדומה, ובין המצב של הגאולה בפסח.