פרק ראשון – הילך
"דאמר רבי חייא: מנה לי בידך, והלה אומר: אין לך בידי אלא חמישים זוז, והילך – חייב. מאי טעמא – הילך נמי כמודה מקצת הטענה דמי, ותנא תונא: שנים אוחזין בטלית. והא הכא כיון, כיון דתפיס – [אנן סהדי דמאי דתפיס] הילך הוא, וקתני ישבע. ורב ששת אמר: הילך פטור. מאי טעמא – כיון דאמר ליה הילך, הני זוזי דקא מודי בגוייהו – כמאן דנקיט להו מלוה דמי, באינך חמישים – הא לא מודי, הלכך ליכא הודאת מקצת הטענה".
שאלות:
ע' בספר שאלות והערות לב"מ בסוגיין (ד.) שכתב: יש לעיין איך שייך שאלת מ"ט על דבר והיפוכו ולכאורה ע"כ אחד מהם פשוט בסברא.שאלה זו מעוררת לעיין איזו דעה אמנם פשוטה בסברא. לפי פרש"י המפרש רק את דברי ר' חייא ואומר: "ולא אמרינן הני דקמודי ליה הואיל ואיתנהו כמאן דנקיט להו דמי", ואילו את דברי רב ששת אינו מפרש במקומם, משמע שהחידוש הוא בדעה שהילך חייב, שבפשטות י"ל שהילך פטור והחידוש שאין אומרים, ואמנם ברב ששת שאמר פטור לא אומר רש"י מאומה.
יש להבין למה לא הובאו דברי ר' יוחנן (ג.) ודברי ר' אפטוריקי (ה.) העוסקים גם בנושא, ואילו דברי רב ששת כן הובאו.מתוך דברי רש"י אשר בהסבירו את דברי ר' חייא שולל את הבנת רב ששת – נראה שרב ששת בא להגדיר את חידושו של ר' חייא.
בגדר תנא תונא קשה מאד הלא כבר דחתה הגמ' את ר"ח קמייתא וכיצד זה יכול לשמש בסיס לדברים בסוגיא השניה? ויותר שרש"י מדגיש "וכדפרכינן לעיל" בד"ה "תקנת חכמים", משמע שרש"י חיבר בין הסוגיות.אף הריטב"א כתב שיש כאן שתי סוגיות נפרדות ורש"י בדבריו מחברן:
"ורש"י ז"ל נשמר מזה ואמר דהשתא קס"ד דאיתא לדר' חייא קמייתא נמי סייעתא, דמתני' משום העדאת עדים הוא דמחייב שבועה דהוי כמודה במקצת מק"ו, ואע"ג דאיכא הילך נמי. ומאי דאיתמר לעיל דליתא לדר' חייא קמייתא ממתני' ואאידך בתרייתא איתמר, ההוא לישנא אמרינן ליה אדעתא דמסקנא דפריש תלמודא בסמוך, אבל השתא לא מסקינן אדעתא הכי. וכאילו תאמר כי לא היינו בבית המדרש כשנדחית ההיא דלעיל, דלאו בהדדי איתמר סוגיא דלעיל והא דאמרינן השתא".
בעצם דין הילך פרש"י:
"לא הוצאתים והם שלך בכל מקום שהם".
על זה מקשים הראשונים, וביניהם הר"ן:
"פרש"י ז"ל 'לא הוצאתים והם שלך בכל מקום שהם', משמע דאי אמר הילך מעות אחרים תחתיהם, אע"ג דנקט להו בבית דינא ובעי למיתבינהו לאו הילך הוא דאם כן הילך לא משכחת ליה אלא בפקדון… וכיון שכן היאך יאמר לו שהן שלו בכל מקום שהן, אלא ודאי לדברי רש"י ז"ל, הילך לא משכחת לה אלא בפקדון, אבל לא במלוה".
שיטת רש"י:
ונראה שלרש"י שיטה בסוגיא, היינו שבתחילה הבינו בגמ' שר' חייא למד שגם בעדים יש מודה במקצת, וניסו לדמות דימוי מוחלט בין העדים למשנה, וזה פירוש "ותנא תונא".
הסוגיא השניה יש לה גישה אחרת לגמרי לתנא תונא, הבאה להוכיח חידוש בעצם הבנת דין מודה במקצת, שכן יש שתי אפשרויות להבין את דין מודה במקצת: או שמודה במקצת כולל גם במקרה שעדים העידו על מקצתן ואפילו אם אנן סהדי למקצתו או שמודה במקצת הוא כעין אב המורה לנו על עיקרון שכשטענת התובע מחוזקת באיזה אופן ע"י טענת הנתבע או עדים או אפי' מעשה של הנתבע או התובע, הרי שצריך לברר הדבר ע"י שבועה.
תוס' ג. ד"ה "מפני" הבין שזו גזה"כ:
"וי"ל דמ'כי הוא זה' משמע דגזירת הכתוב הוא דדוקא מודה במקצת הטענה חייב".
כן הקצות פ"ז ס"ק ה':
"משום דמודה במקצת לא הוי אלא היכא דהוא נתחייב ע"פ הודאתו וכדתכתיב 'אשר יאמר כי הוא זה'".
נראה מכאן שהן התוס' והן הקצות הבינו שדין מודה במקצת הוא דין עקר ואינו בא כבנין אב לדינים אחרים, אלא רק חיוב בהודאתו יוצר דין שבועה.
חידושו של ר"ח הוא ששבועת מודה במקצת היא כעין בנין-אב ולכן למדו חכמים משבועה זו לתקן שבועה במקרים הדומים למודה במקצת בזה שתענת התובע מחוזקת.
בסוגייא השניה ההוכחה היא רק בדין הילך כי רק דין הילך צריך הוכחה, כי הוא החידוש ואילו דין עדים לא בעי הוכחה כי הוא הפשוט, לכן לא ענתה הגמ' "תקנת חכמים" על ר"ח קמייתא, אלא דחתה שאין כאן דין מודה במקצת, מכיוון ששם ניסינו לדמות דימוי מוחלט, ולא כבנין אב.
בר' חייא בתרייתא תנא תונא מלמדנו מהו מודה במקצת, שנבין תקנות חכמים שתקנו על דין זה.
ע"ז הביאו את מח' רב ששת ור"ח, ורב ששת פשוט הוא שזו תקנת חכמים, ור' חייא הוא החידוש, שזו תקנת חכמים הנובעת מגדר מודה במקצת, ועל זה נחלקו, מה מקור תקנת חכמים בדין הילך, אם זו תקנה "עקרה" ומקומית או שיש לה מקור בדין מודה במקצת.
נראה פשוט שהבבלי קיבל שר"ח קשר דין המשנה למודה במקצת ובתחילה הבינו שלמד שממש יש כאן דין מודה במקצת, ומכאן שלא רק בהודאת פיו חל הדין, והסיקה הגמ' שלא זה הדין הנלמד, שזה פשוט, וא"צ למשנתנו לזה. אלא שהנחה זו היתה חלק מסוגיא אחרת של הילך שדין זה באמת צריך ראיה שכן הפשוט הוא היפך כרב ששת, ולכן הביא ראיה מן המשנה שאף שהיא תקנת חכמים כדמסיק לעיל, מ"מ יש ללמוד מכאן על מודה במקצת.
הלימוד הוא שמודה במקצת זה כעין בנין אב ומקור לתפיסה ולא דין עקר שאין ללמוד ממנו, ומה שיש ללמוד: כשטענה מחוזקת יש להשבע נגדה, כמו עד אחד או מודה במקצת, ואף כופר הכל נשבע משום שהטענה מחוזקת ע"י חזקה וכ"ש הילך.
ממילא אם אתה מתיחס כבנין אב – הילך חייב שזו הסברא של מודה במקצת.
ולרב ששת פשוט הוא שצריך הודאה היוצרת חיוב, וקרובים הדברים לדברי התוס' ג'. ד"ה מפני שאף במקום שהסברא נותנת שישבע כגון בכופר הכל בבנו שיכול להעיז. אלא גזה"כ שדוקא מודה במקצת, ומהי גזה"כ: היינו שזה דין עקר ולא לומדים ממנו לדינים אחרים, וה"ה להילך שאין כאן מודה במקצת 'אשר יאמרכי הוא זה'. כפירוש הרלב"ג (המובא בתורה שלימה):
"השורש הכ"ג הוא, שהמודה מקצת הטענה ואמר הא לך פטור משבועה, שהרי אין זה מאמר לבד אבל מעשה, והתורה אמרה אשר יאמר 'כי הוא זה' שיהיה המאמר לבד יצא זה שהוא מעשה".
בשיטת רש"י נראה על פי מה שכתב ה "משאת משה": קידושין סימן פ"ג, שאף למ"ד מלוה להוצאה ניתנה, כל זמן שלא הוציא המעות, הרי הן ברשות המלוה, וללוה יש בהן זכות השתמשות והוצאה, הרי מובן שיכול לומר הילך באותן מעות וגם אם הם לא נמצאות בידו עכשיו.
ויובן ע"פ המהר"ל נצח ישראל פי"א:
"…ודבר שהוא על ענין שתחלתו טוב וסופו טוב אע"ג שבאמצע אינו טוב נחשב כאלו היה טוב מראשיתו עד הסוף, לכך אמרו חז"ל לענין פקח ונתחרש דהוי כאלו היה פקח מראש ועד סוף…".
ניתן להבין את דברי ר' חייא עפ"י דברי הגאון הרוגאצ'ובי ב"ק דף ח. בסוגיא דאהדרינו שטרא למלוה שהאריך לדון אם מקח שחוזר לראשון הרי זה כמקח חדש או שחוזר למצב הקודם כאילו מלמפרע.
אחת הדוגמאות המובאות היא המח' בירושלמי דמאי פ"ו ה"ב:
"כהן שמכר שדה לישראל ואמר לו ע"מ שיהו המעשרות שלי המעשרות שלו… מכרה לאחר אין לו במעשרות חזר ולקחה ממנו תני ר' חייא אין לו במעשרות תני ר' הושעיא יש לו במעשרות. אתינן פלוגתא באילון בלגותא תמן שהוא גרש את האשה והחזירה ע"מ כתובתה הראשונה החזירה" ע' שם.
נראה שי"ל שרבי חייא לשיטתו שאין לו במעשרות כי זה כמקח חדש אף הילך אינו עוקר המלוה מלמפרע ולכן לא כמאן דנקיט מלוה, זה החידוש שאף המעות בעין והן לכאורה של המלוה, אעפ"כ אין לאמר שעוקר הטענה מלמפרע, אלא כמודה בחצי וחייב.
לרב ששת כמאן דנקיט מלוה, כיון שעוקר המלוה למפרע והרי זה כאילו היה בידו מתחילה ועד סוף ולכן לא נקרא מודה במקצת, הרי הוא כאילו החזיר כבר קודם המעות שבזה לית מאן דפליג שאין דין מודה במקצת.
מדוקדק לשון הגמ' "האי זוזי דקמודי ליה כמאן דנקט", ולא אמר ההודאה כמאן דנקט, אלא הזוזים הם כאלו אצלו משכבר, על ידי ההודאה . ודו"ק.
שיטת הרמב"ם:
רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק א הלכה ג':
"הטוען מטלטלין על חבירו וכפר בכל ואמר לא היו דברים מעולם, או שהודה במקצת ונתנו מיד ואמר אין לך בידי אלא זה והילך, או שאמר אמת שהיה לך אצלי אבל מחלת לי או נתת לי או מכרת לי או החזרתי לך או שטענו חטים והודה לו בשעורים בכל אלו פטור משבועת התורה, אבל חכמי הגמרא תקנו שישבע הנתבע בכל אלו שבועת היסת ויפטר, ואינו כעין של תורה לפי שאין בהן נקיטת חפץ, וכבר ביארנו דרך שבועה של תורה ודרך שבועת היסת בהלכות שבועות".
שאלות:
הרמב"ם הביא דין הילך באופן מיוחד כחלק מהדברים שעליהם אין שבועת התורה ושתקנו בהם שבועת היסת, למה לא מביא דוגמא פשוטה לדין הילך כפי שמופיע בגמרא לדוג'?
צ"ע גם בסדר הדברים שהילך הוא אחר לא היו דברים מעולם, וקודם לטוען החזקתי או מחלת לי, ונראה היה להסמיך בין להד"מ לטוען מחלת לי ואח"כ להביא דין הילך.
הבנת הרמב"ם בהילך:
הנראה בדעת הרמב"ם שהרמב"ם כשפסק כרב ששת הבין שהפשוט הוא רב ששת לעומת ר' חייא, שבמצב של הילך ישנו ניתוק בין הטוען לנטען ואין זיקה ביניהם, ועל כן פטור.
פסק הרמב"ם בהל' סנהדרין פכ"ד ה"י:
"ולעולם יהיו בעלי דינין לפניך כרשעים ובחזקת שכל אחד מהן טוען שקר ודון לפי מה שתראה מן הדברים, וכשיפטרו מלפניך יהיו בעיניך כצדיקים כשקבלו עליהם את הדין ודון כל אחד מהם לכף זכות".
ודברים אלו לכאורה סותרים את דברי הרמב"ם בספר המצוות במצווה רמ"ו שכתב "מצווה לדון בדין טוען ונטען", אלא שיש לתרץ בשיטת הרמב"ם שמה שיוצר את הזיקה זה לא תוכן הטענות אלא החיוב הנוצר מהטענות.
ע"כ סמך הרמב"ם את 'הילך' לדין 'לא היו דברים מעולם' שבשניהם אין זיקה בין הטוען ונטען ולא היה כל קשר ביניהם. בניגוד ל'מחלת לי' שיש זיקה ביניהם, והיה חוב בין הטוען לנטען.
הרמב"ם גם כן לא מביא מקרה במיוחד להילך שכן בהילך לא מעניינים אותנו הטענות אלא הניתוק בין הטוען לנטען, שנעשה ברגע שנותן בידיו את הממון.
בפ"ג הי"ד פסק הרמב"ם:
"מנה לי אצלך הלוואה לא היו דברים מעולם ולא לוויתי ממך אבל חמישים דינרים יש לך בידי פיקדון או משום נזק וכיוצא בו הורו רבותי שזה מודה במקצת וישבע. שהרי טענו שהוא חייב לו מאה והודה לו שהוא חייב חמישים ומה לי נתחייב לו משום הלוואה או משום פקדון או משום נזק. ולזה דעתי נוטה".
מכאן שישנו דין מודה במקצת אף במזיק וניזק אע"פ שבטענותיהם לא היתה זיקה ביניהם כיוון שהחיוב הממוני יצר זיקה ביניהם.
רש"י הרחיב גישה זו שאף אם לא נתן בידיו ישנו ניתוק בין הטוען לנטען באם טוען 'הרי שלך לפניך בכל מקום'
שהם כפי שבארנו לעיל ע"פ הרוגוצ'ובר וה'משאת משה'.