פרק ראשון – גר קטן
שאלות
בדברי הגמרא בענין גר קטן, יש לעיין:
1. "גר". מדוע לא אמר בפשטות "גוי", שכן מדובר כאן כאשר גוי בא להתגייר, ובשו"ע (יו"ד רסח ז) אכן שינה את הלשון:
עובד כוכבים קטן, אם יש לו אב יכול לגייר אותו. ואם אין לו אב, טז ובא להתגייר או אמו מביאתו להתגייר, בית דין מגיירין אותו, שזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו.
כמו כן יש לעיין במשנה:
מתני'. הגיורת, והשבויה, והשפחה, שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד – כתובתן מאתים, ויש להן טענת בתולין.
מדוע נאמר במשנה "גיורת" – על שם סופה, ולא "גויה", כמו שפחה ושבויה שזהו מצבן הקודם קודם שנפדו או נשתחררו.
2. "מטבילין". וכי ב"ד צריכים להכניסו למים? לכאורה היה צריך לומר "טובל" שכן ב"ד צריכים לראות שהוא טובל, ומדוע אמר רב הונא "מטבילין"1.
3. "על דעת ב"ד". יש לעיין האם דעת ב"ד זו מיוחדת בגר קטן או שזה ככל גיור.
ברש"י משמע שבית הדין בקטן הוא ככל גיור שצריך בו בית דין:
על דעת בית דין – שלשה יהו בטבילתו כדין כל טבילת גר שצריכים ג' והן נעשין לו אב והרי הוא גר על ידיהן ומגעו ביין כשר.
אבל מהטור (סי' רסח וכן בשו"ע) מוכח שדעת ב"ד בגיור קטן היא מיוחדת, ואיננה ככל גיור:
נכרי קטן אם יש לו אב יכול לגייר אותו ואם אין לו אב ובא להתגייר ב"ד מגיירין אותו שזכות הוא לו וזכין לאדם בלא ידיעתו ולא שנא קטן שגיירו אביו או גיירוהו ב"ד יכול למחות כשיגדיל.
משמע מדבריו שהב"ד אינו ככל גירות אלא הוא מטעם "זכין", שהב"ד מזכה לקטן שלא בפניו, וכך כתב ה"אגרות משה" (יו"ד ח"א תש' קנח):
אבל מהטור וש"ע מוכח שצריך דוקא ב"ד לזכין דהא כתבו בסעי' ז עכו"ם קטן אם יש לו אב יכול לגייר אותו ואם אין לו אב ובא להתגייר ב"ד מגיירין אותו, ואם הב"ד שצריך בקטן הוא ג"כ רק מדין גרות א"כ במה מחלקין בין יש לו אב שהאב מגייר ובין אין לו אב שב"ד מגיירין הא מדין גרות שוין ודאי שבתרוייהו צריך ב"ד. אלא ודאי משמע שסברי דבקטן, לבד מצד דין גרות צריך גם מדין זכין שיהיו ב"ד.
ודקדק ה"אגרות משה":
אבל לכאורה תמוה מאי טעמא צריך בית דין לזכין, הא כיון שהוא זכות, גם אחד יכול לזכות ככל זכיה שאף אחד זוכה לחברו… והטעם אולי הוא משום שלא בכל ענין הוא זכות ולכן רק שלשה שהן ב"ד יכולין להכריע שהוא זכות עבורו באופן שהוא נמצא. וגם אולי במאי דעבדי תלתא יותר ניחא ליה ממאי דעביד רק אחד.
ודבריו קשים, שכן בסוגיא משמע שבכל ענין לקטן שלא טעם טעמא דאיסורא זכות הוא לו, וא"כ עדיין קשה קושייתו מדוע צריך ב"ד לזכין.
4. "מאי קמ"ל? דזכות הוא לו". ה"שרידי אש" (ח"ג תש' כ) כתב:
בגירות לא שייך זכיה במובן הפשוט, דאין הגירות חפץ שזוכין אותו לאחר.2
ולכן הסביר ה"שרידי אש":
גר קטן מטבילין אותו ע"ד בי"ד דזכין לאדם שלא בפניו, היינו לענין הכוונה ובגדר מ"ש דקטן וגדול עומד ע"ג מהני.
וזה תמוה, שכן לפי דבריו יש כאן חידוש בגדר "זכין" ואין זה הגדר הרגיל, ומפשטות הגמרא משמע שהבינה שזה "זכין" כפשוטו, עד שאמרה: "מאי קמשמע לן? תנינא! – זכין לאדם שלא בפניו".
יש להבין, א"כ, מה ענין זכיה לגרות.
הרצון בגירות
נראה שחז"ל כינו את הגוי ההולך להתגייר בכינוי "גר", כיון שהרצון להתגייר קושר אותו לישראל ויוצר זיקה בינו לישראל, והמילה והטבילה הם משלימים את הגירות.
ומצאנו לאחד מן הראשונים שכלל בכלל מצות "אהבת הגר" אף מצות קבלת גרים, ולפי"ז אף שעוד לא עשה את מעשי הגרות קרוי הוא גר ולכן נכלל במצות אהבת הגר, והביאו הרי"ף פערלא (ח"א, סוף עשה יט, מובא באנצ' תלמודית ע' אהבת הגר):
הן אמת שראיתי בהזהרת הר"י אברגלוני דנראה מדבריו ז"ל דס"ל דבכלל עשה ד"ואהבתם את הגר" נכללת ג"כ המצוה לקבל גרים להכניסם תחת כנפי השכינה, שכתב שם וז"ל: יחסה בצלכם גר הבא להתגייר באומרו "בך ה' חסיתי". יקבלוהו ויודיעוהו קצת מצוות וכו' עכ"ל עיי"ש… על כרחך צריך לומר דאע"ג שעכשיו כשבא לפנינו אכתי לאו גר הוא, מ"מ כיון דבקבלה זו מתגייר קרינן ביה "ואהבתם את הגר".
ואף ברמב"ם ניתן לראות כיוון זה, וכן יש לדקדק מלשונו (הל' איסורי ביאה יג ד):
וכן לדורות כשירצה העכו"ם להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה, צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן.
ופירושו, שרצונו הוא שקובע את שייכותו למילה וטבילה, שהם הביטוי המעשי לרצונו. נמצא שרצונו של הגר יוצר את זיקתו לעם ישראל, וזיקה זו הופכת לקשר ממשי על ידי מילה וטבילה וקרבן.
ואף בהל' מלכים משמע שנקרא גר עוד לפני שמל וטבל (י ג):
בן נח שנתגייר ומל וטבל…
וכן יש לדקדק מלשונו בהל' איסורי ביאה (יג יא):
כשם שמלין ומטבילין את הגרים כך מלין ומטבילין את העבדים הנלקחים מן העכו"ם לשם עבדות.
ובא המלמד ונמצא למד, שכשם שעבדים יש להם זיקה הקודמת למילה וטבילה – קנין, כך אצל הגר – רצון, ולא בכדי מעמיד הרמב"ם גרים מול עבדים, שכן אלו שני סוגים של זיקה לישראל. הגר בא מכח רצונו, ורצונו הוא הקושר אותו לעם ישראל וגורם לו לעזוב את אומתו, ואילו עבד מכח היותו קנין לישראל הרי הוא קשור אליהם, וקשר זה צריך להתבטא בתורה ומצוות.
ולפי זה, יש לדקדק ברמב"ם, שבהלכות איסורי ביאה (שם הלכה ז) הביא דברי רב הונא כלשונם "גר קטן", ומשמע שבא מכח זיקה לעם ישראל, לעומת הלכות עבדים (ח כ) שם כתב "ישראל שתקף בגוי קטן", שכן אצל העבד הזיקה באה מכח קנין ולא מכח רצון, והתקיפה לגוי היא הקנין שיוצר את הזיקה.
דין "זכין" בגירות
על הפסוק (דברים כח סח):
והשיבך ה' מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תסיף עוד לראתה והתמכרתם שם לאיביך לעבדים ולשפחות ואין קנה.
דרשו חז"ל (פתיחתא דאסתר רבה, אות ג):
"ואין קונה", למה אין קונה? רב אמר: ע"י שלא הקניתם דברי הברית שאין בכם מי קונה דברי חמשה ספרי תורה מנין של קונה. א"ר שמואל בר נחמן: ע"י שחזרתי על כל האומות שבעולם ואין מי קונה דברי תורה כיוצא בכם. אמר רשב"י: אתם יש לכם קנין באומות העולם, שנאמר (ויקרא כה מה) "וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו" אבל לאומות אין להם קנין בכם, ולמה יש לכם קנין באומות העולם? ע"י שהקניתם אלה דברי הברית, ולמה או"ה אין להן קנין בכם? ע"י שלא קנו אלה דברי הברית.
לכאורה יש לעיין במדרש במ"ש "לאומות אין קנין בכם", שכן יש פרשיה בתורה העוסקת בנמכר לגוי (ויקרא כה מז), ונראה שבמדרש לא מדובר על קנין רגיל של עבדות, היינו למעשה ידיו, אלא על קנין מהותי ושורשי, שכאשר יהודי קונה גוי הוא מביאו לחיוב במצוות ועושהו יהודי, ואילו גוי הקונה יהודי אינו מפקיעו ממצוות, ובאותה מידה יהודי לא יכול להיות גוי, ואילו גוי יכול להיות יהודי, ויש להבין את משמעות הדברים ביחס למושג קנין.
הקשר שבין האדם לקנינו אינו קשר מעשי בלבד, אלא קשר מהותי שהופך את הקנין לחלק מהויתו3. בין הקונה והנקנה נוצרת זיקה המשפיעה על הדבר הנקנה ומהותו משתנה לפי הקונה. לכן בשבת נאמר (שמות כג יב):
ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבת למען ינוח שורך וחמרך וינפש בן אמתך והגר.
ומצאנו שחמורו של רבי פנחס בן יאיר לא רצה לאכול שעורים לא מעושרים (חולין ז א), וכן אין מוכרין בהמה לעכו"ם, ומפרש רש"י (בכורות ב א):
כדתניא במסכת ע"ז (יד ב) ובכ"מ אין מוכרין להם בהמה גסה מפני שעושה בה מלאכה בשבת.
אותו קנין מהותי ושרשי לא ירד לעולם לפני מתן תורה, אלא במתן תורה התחדש הקנין במשמעותו העליונה. ע"י שקנו ישראל את דברי הברית הקושרים אותם לשורש ההויה, נתחדשו אצלם הקנינים הקושרים את הקונה והנקנה בשרשם.
לכן מובן שלישראל יש קנין באומות העולם שכן לנו יש אפשרות לקנות דבר ולהופכו לחלק מהויתינו, ואילו לאומות העולם אין קנין בנו שכן אינם יכולים לקנות את הדבר בשורשו. ולכן לא יתכן שיהודי יהפוך לאינו יהודי שכן היהודי קנה את דברי הברית והתחבר להם בשרשו, ואין כח ביד אוה"ע לקנותו ולהתיר קשר זה.
תפקיד האדם בעולם הוא לרומם ולהעלות את הבריאה. ע"י שהאדם משתמש בה לעבודת ה' בכך הבריאה כולה עולה אל ה'. הקנין הוא הכלי, הוא הקושר את המציאות אל האדם ובכך עולה היא לגבוה.
לכן יש קשר בין קנין של דברי הברית בהם ניתן התפקיד לישראל, לבין היכולת לקנות את העכו"ם ולהעלותו למדרגת ישראל. אבל להיפך לא, כיון שאומות העולם לא קנו את דברי הברית, לכן אין להם את מהות הקנין שתפקידו להעלות את המציאות לגבוה, ולכן אינם קונים את ישראל.
חידוש גדול חידש לנו המדרש בכך שהקשר בינינו לתורה מוגדר כקנין שיש לנו בדברי הברית. ואם קשר זה נקרא קנין, א"כ, אף יש בכוחנו להקנות את אותו הקנין. ויש לבאר כיצד אנו מקנים את דברי הברית, שכן הגוי לא קשור לתורה וגוי ששבת חייב מיתה (סנהדרין נח ב), וא"כ כיצד נוצרת הזיקה בינו לתורה?
ונראה שיש לדקדק במדרש, שאמנם אומות העולם לא קנו את דברי הברית, אך הקב"ה חזר עליהם והציע להם לקנות את התורה והם לא רצו. ולכן לדורות, כאשר בא גוי ורוצה לחסות תחת כנפי השכינה בזה הוא משתייך לדברי הברית, ויש ביד ב"ד להקנות לו את דברי הברית4.
לאור האמור לעיל תובן הגמרא:
גר קטן – אף שעדיין לא עבר את תהליך הגירות, בעצם הרצון שלו לחסות תחת כנפי השכינה הוא כבר משתייך ונקרא גר.
מטבילין על דעת ב"ד – כיון שמעשה הגרות מוגדר כקנין, שב"ד מקנים לו את דברי הברית, א"כ אכן ב"ד מטבילין אותו ומקנים לו את דברי הברית, והטבילה אינה עומדת בפני עצמה אלא חייבים את הב"ד שיטבילו ויקנו.
זכין לאדם שלא בפניו – דין "זכין" בגר קטן מתקיים כפשוטו, שב"ד מזכים לו ומקנים לו את דברי הברית שלא מדעתו כיון שזכות הוא לו, ואף שבגדול אין אומרים כן כיון שטעם טעמא דאיסורא ולכן לדעתו זו חובה, אבל קטן רצונו אמיתי ושרשי, וודאי שבשורש הדברים זכות הוא לו להיות מעם ישראל, ולכן יכול על דעת בית דין להיות גר גמור בלא חזרה. וחידוש יש בדבר שכיון שרוצה, בית דין הם לא רק שלוחיו כי אם פועלים כאדון על עבד, שזה תוצאה של הזיקה לישראל שעושה את בית הדין ל"אדוניו".
פסק הרי"ף והרמב"ם
הרי"ף במסכת יבמות (טז ב מדפי הרי"ף) הביא את דברי רב הונא להלכה, ולא הביא את דברי רב יוסף. הרמב"ם הביא את דברי רב הונא בשני מקומות. בהל' איסו"ב (יג ז):
גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד שזכות היא לו.
ומשמע שאין יכול למחות כשיגדיל, אלא אם גירוהו ב"ד כשהיה קטן, כיון שזכות הוא לו אין יכול למחות.
ובהל' מלכים כתב (י ג):
בן נח שנתגייר ומל וטבל ואחר כך רצה לחזור מאחרי ה' ולהיות גר תושב בלבד כשהיה מקודם, אין שומעין לו, אלא יהיה כישראל לכל דבר או יהרג, ואם היה קטן כשהטבילוהו בית דין, יכול למחות בשעה שיגדיל ויהיה גר תושב בלבד, וכיון שלא מיחה בשעתו שוב אינו מוחה אלא הרי הוא גר צדק, לפיכך אם בא ישראל על קטנה שהטבילוה בית דין, כסף כתובתה או קנס אונס או מפתה יהיה הכל תחת יד בית דין עד שתגדיל ולא תמחה בגירות, שמא תטול ותגדיל ותמחה ונמצאת זו אוכלת בגיותה מעות שאין לה זכות בהן אלא בדיני ישראל.
בהלכות אלו עוסק הרמב"ם בגר תושב, היינו גוי שקיבל על עצמו לקיים שבע מצוות בני נח. הלכות אלו נוהגות רק בשעה שיד ישראל תקיפה, שאז גר קטן שגיירוהו ב"ד יכול למחות ולהיות גר תושב בלבד אבל אינו יכול למחות ולהיות גוי גמור. ולכן בזמנינו שאין יד ישראל תקיפה ואין דיני גר תושב, גוי קטן שגיירוהו ב"ד לא יוכל למחות כלל, כמו שמובן מהל' איסורי ביאה ששם לא הביא הרמב"ם דין מחאה.
הרמב"ם כותב בתשובה (סימן רנא) שככלל הוא פוסק כמו הרי"ף:
וזה, שאנחנו חלקנו עליו בקצת מקומות כמו ל' מקום או יותר.
לפי"ז, מובן מדוע הרי"ף לא הביא את רב יוסף, שכן הרי"ף למד כמו הרמב"ם שהדין של רב יוסף נוהג רק בזמן שידינו תקיפה שיכול למחות ולחזור להיות גר תושב אבל לא יכול לחזור להיות גוי גמור, וכיון שהרי"ף מביא רק הלכות הנוגעות לזמן הזה, לא הביא את דברי רב יוסף, ואילו הרמב"ם שמביא אף הלכות הנוגעות לעתיד, לחיים שלמים של עם ישראל בארצו, מביא את רב יוסף בהלכות מלכים העוסקות בזמן בו חיים בשלימות.
ונראה שהם למדו שהגירות היא אכן זכות מוחלטת לחיות כפי מצות ה', ויש שני צורות לכך: להיות יהודי או להיות גר תושב ולקיים שבע מצוות בני נח, ומי שגיירוהו ב"ד כשהיה קטן יכול להחליט לממש את הזכות לעשות כמצות ה' ע"י היותו גר תושב, אבל לסור לגמרי מאחרי ה' אינו יכול אחר שכבר נכנס תחת כנפי השכינה. ועדיין צ"ע כיצד הבינו כן בגמרא.
1 אף בסוגיא ביבמות (מו) השתמשו בלשון זו לגבי טבילת גר.
2 עיין בתוס' סנהדרין סח ב ד"ה "קטן": "ונראה דזכייה דגירות לא דמי לשאר זכיות דמה שב"ד מטבילין אותו אינם זוכין בעבורו אלא הוא זוכה בעצמו ובגופו שנעשה גר ונכנס תחת כפני השכינה".
3 הרחיב בביאור הדברים הרב חרל"פ (מסביב לשמונה פרקים): "ואחרי שהאדנות הוא ממדת קונו, יש לעמוד על אופי הבעלות על דברים הנקנים, שאינם בעיקר בשביל השתמשות שישיגו באמצעותם דברים הנקנים לו, אלא שעצם הבעלות הוא ענין נשגב ושלמות, שכשם שהבעלות העליונה היא שלא לשם תשמישים, כי איננו נצרך ח"ו לשום אחד מבריותיו, כן הבעלות האמיתית הנמשכת אלינו, התכלית היא הבעלות בעצמה אף מבלעדי ערך התשמישים, והעד על זה הוא מה שנפשו של אדם בוחלת בתשמישים ללא בעלות".
4 הרמב"ם בתחילת פרק יג מהל' איסורי ביאה, משוה את הגירות לדורות למתן תורה בו קנו ישראל את דברי הברית: "בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית במילה וטבילה וקרבן. מילה היתה במצרים שנאמר וכל ערל לא יאכל בו, מל אותם משה רבינו שכולם ביטלו ברית מילה במצרים חוץ משבט לוי ועל זה נאמר ובריתך ינצורו. וטבילה היתה במדבר קודם מתן תורה שנאמר וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם, וקרבן שנאמר וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ע"י כל ישראל הקריבום. וכן לדורות כשירצה העכו"ם להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן, ואם נקבה היא טבילה וקרבן שנאמר ככם כגר, מה אתם במילה וטבילה והרצאת קרבן אף הגר לדורות במילה וטבילה והרצאת קרבן".