מה מגיע לי?
1בשבוע שעבר קראנו בתורה בפרשת בהעלותך את תלונת בני ישראל על המן. בתוך תלונתם אומרים בני ישראל (במדבר י"א, ה'):
זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים.
המילה חנם נדרשה על ידי חכמים: חנם – מן המצוות, חנם – בלא ברכה (עי' ספרי בהעלותך, כ"ט, וזוה"ק ח"ג ק"ח ע"א).
לכאורה, תלונתם של בני ישראל לא נגעה לתשלום על המזון. מדוע, אפוא, הזכירו שבמצרים קיבלו את מזונם חנם? נראה ששאלה זו הביאה את חכמים לדרוש את המילה כפי שדרשו.
לאור דרשת חז"ל, תלונתם של ישראל היא ביטוי לתרבות ולהשקפת עולם: תרבות ה"מגיע לי".
כאשר אדם נולד, הוא מקבל את כל צרכיו מבלי לעשות דבר למענם. הוא בוכה – ומיד זוכה למזון, להחלפת הבגדים, לחיבוק ולמוצץ. צורת החיים הזו יוצרת טעות בסיסית ש"הכל מגיע לי".
הקב"ה הביא אותי לעולם – עליו מוטלת המשימה גם לדאוג לכל צרכי.
הורי הביאו אותי לעולם, בלי להתייעץ איתי לפני כן – שידאגו שיהיה לי טוב.
אדם מתרגל לכך שכל המעגלים שסביבו דואגים לו ולצרכיו, וכך הוא ממשיך את חייו גם בהתבגרותו. פעמים שהמציאות מוטחת בפניו של האדם והוא נאלץ להבין שלא כל מה שהוא רוצה מגיע לו. הוא מבין שצריך לעבוד כדי לזכות בדברים. גם במקרים אלו – עבודתו היא בדיעבד, משום שבלעדיה לא יקבל את מה שמגיע לו, אך אין זה משנה את התפיסה הבסיסית, שמגיע לי כל מה שאני רוצה.
התפיסה הזו יוצרת עיוות בהסתכלותו של האדם על המציאות. הוא לא מבין כי הוא בא לעולם כדי לעבוד, והעבודה, העמל והיגיעה של האדם הם מטרת הבריאה.
הביטוי חנם מופיע בפסוק נוסף, בספר משלי, שקשור לנושא שאנו עוסקים בו (משלי א', י"ז):
כִּי חִנָּם מְזֹרָה הָרָשֶׁת בְּעֵינֵי כָּל בַּעַל כָּנָף.
פשט הכתוב עוסק בצפור השטה להנאתה בשמים, ולפתע רואה על האדמה זרעונים טובים למראה. היא בטוחה שהזרעונים נועדו בשבילה, כדי שהיא תאכל אותם ותשבע. וכי איזו סיבה נוספת יכולה להיות לכך שזרעונים מונחים על האדמה? על כן היא עוצרת ממעופה ויורדת אל הזרעונים, ורק כאשר זה מאוחר מידי, היא מבינה שנפלה למלכודת. אז היא מבינה שהזרעונים אכן נועדו בשבילה, אך למטרה אחרת ממה שחשבה היא בתחילה…
כאשר אדם חי בתפיסה שהכל מגיע לו, שכל הזרעונים שפזורים בעולם נועדו להנאתו – הוא עלול ליפול למלכודות.
דוגמא טובה לכך ניתן לראות ממגילת אסתר. המן חי בתפיסה כזו שהכל מגיע לו. אסתר, בחכמתה וברוח קדשה, הכירה את תכונתו זו של המן, והשתמשה בה כנגדו. היא ידעה שכשתזמין אותו למשתה – יקבל זאת כדבר מובן מאליו ולא יחשוב במאומה. וכי לא מגיע לו לשבת למשתה עם המלך והמלכה?! גם המשתה השני נראה לו טבעי ופשוט, והוא לא חושב כלל שאולי אסתר טומנת לו פח, ואולי אחשוורוש עלול לחשוד בו ברצון להשתלט על המלוכה וכדומה. הוא נכנס ישר אל תוך המלכודת. הוא כמו ציפור שכשמראים לה כמה זרעונים, היא נכנסת למלכודת.
התפיסה של "חנם" מובילה את האדם למלכודות. על כן חשוב להתמודד עם תפיסת עולם זו.
על האדם לשנן לעצמו: "לא מגיע לי כלום". התוצאה היא, שהוא מודה על כל דבר שהוא מקבל. הוא מודה לה' על שבא לעולם, והוא זוכה להיות חלק מהבריאה – שותף במעשה בראשית. זה דבר גדול ועצום, שצריך להודות לקב"ה עליו. הקב"ה אמר: "נעשה אדם", ואני זוכה להיות חלק מזה. זו תחושה נפלאה, שמעוררת לאמירת "מודה אני לפניך".
בצורה כזו אדם חי בשמחה. הוא מכיר תודה על כל דבר ושמח בכל מה שמקבל.
אלו הן שתי צורות להתייחס לעולם, ההפוכות זו מזו.
ניתן לחשוב שכל דבר מגיע לי, ואין צורך להודות על מה שמקבלים, וניתן לחשוב ש"לא מגיע לי כלום", ואז אומרים תודה על כל מה שמקבלים.
בני ישראל נזכרים בערגה בדגים שקבלו במצרים חנם "בלא ברכה". איך ניתן לאכול בלי לברך? היכולת לברך דורשת אף היא תודה מיוחדת. עומד האדם מול הקב"ה, ואומר: "ברוך אתה", בלשון נוכח. זו מדרגה מיוחדת. יש שאפילו לרבניהם מדברים בגוף שלישי ולא בנוכח, ואנו זוכים בברכה לפנות לקב"ה בנוכח. צריך להודות על כך שאנו יצורים אוכלים, וכך אנו זוכים לברך את הקב"ה.
באותה צורה יש להבין את דרשת חכמים "חנם – בלא מצוות". המצוות הן ביטוי לך שאנו באנו לעולם כדי לעבוד. בעבודתנו אנו שותפים לקב"ה במעשיו – "לא תהו בראה", ואנו משכללים ומפתחים את העולם, אנו שותפים ליצירתו במעשינו, ובכללם במעשה המצוות. גם על כך צריך להודות.
אדם שחי בתחושה שהכל מגיע לו, מתנגד לעשות ולהיות שותף. כאשר יש תורנות שהוא חלק ממנה, כאשר פונים אליו להיות שותף באיזו התנדבות, כאשר מבקשים ממנו להיות חזן בבית הכנסת שלו – הוא לא מסכים. למה אני צריך לעשות? הכל צריך לעשות בשבילי. "למה דוקא אני"?
אך אם מבין האדם כי בא לעולם כדי לעבוד בו ולהיות שותף בפיתוחו וקידומו, הוא שמח על כל הזדמנות להיות חלק, להיות שותף, לתרום את חלקו.
זו צורת חיים נעימה ושמחה. כל דבר שהאדם מקבל משמח אותו, הן זה לא מגיע לו, והיה יכול גם שלא לקבל זאת.
כאשר אדם חי בדרך אחרת, שהוא חושב שהכל מגיע לו, הרי שגם אם יש לו הכל הוא לא מאושר. למה? כי לשני יש משהו שלו אין, או שיש דבר אחד בעולם שהוא עדיין לא הצליח להשיג. הדבר האחד שחסר לו מאפיל על כל הדברים הרבים שיש לו, והוא קובע את מצב רוחו. הוא מדוכא כי חסר לו משהו, במקום לשמוח על זה שיש לו הכל.
זה תלוי בנו אם לשמוח על מה שיש, או להצטער על מה שאין. לכל אחד יש הרבה דברים שיש לו והוא יכול לשמוח בהם ולהודות עליהם, והרבה דברים שחסרים לו והוא יכול להצטער עליהם ולהיות מדוכא מהם. הבחירה היא בידיו.
חשוב לחנך את עצמנו לא לרצות בדברים "חנם". כאשר משהו ניתן בחנם – יש לכך מחיר. יש מלכודת שמחכה למי שרוצה לקבל את הזרעונים בחנם.
הקב"ה נותן את השפע בעולם בצורה כזו שיש לעמול כדי להשיג אותו. בצורה כזו אנו מתדמים לקב"ה והולכים בדרכיו. מה הוא יוצר ועושה , אף אנו, במעשינו, יוצרים ועושים. זו זכות גדולה להיות חלק מהעשיה והבנין של העולם. העולם נברא כך שאין דברים שניתנים בחנם, צריך האדם לעמול כדי להשיג דברים.
מובא במדרש (ילקוט שמעוני דברים, רמז תתק"מ):
אמר אליהו זכור לטוב: מעיד אני עלי שמים וארץ שכל תלמיד חכם שהוא קורא ושונה לשם שמים, ואוכל ושותה משלו, ונהנה מיגיעו ומעמלו, ואינו נהנה משל אחרים, עליו הכתוב אומר: "יגיע כפיך כי תאכל וגו'"… פעם אחת הייתי מהלך ומצאני אדם אחד היה מתלוצץ ומלעיג בדברי, אמרתי לו: מה תשיב ליוצרך ליום הדין. אמר לי: בינה ודעה לא נתנה לי שאקרא ואשנה. אמרתי לו: בני, מה מלאכתך. אמר לי: צייד. ואני אמרתי לו: מי למדך שתטול פשתן ותארגנו מצודות ותשליכה לים ותעלה הדגים מן הים. אמר לי: בינה נתנו לי מן השמים. אמרתי לו: מה ליטול פשתן ולארוג מצודות להשליכהו לים להעלות בה דגים מן הים נתנו לך דעה ובינה מן השמים, לדברי תורה שכתוב בהם "כי קרוב אליך הדבר מאד", לא נתנו לך בינה ודעה מן השמים, מיד הרים קולו ובכה, עד שאמרתי לו: אל ירע לך, שכל באי עולם משיבין תשובה זו, אבל מעשיהם יהו מעידין בהם "ובושו עובדי פשתים שריקות ואורגים חורי".
אותו אדם למד לקשור מצודות. כפי שהזכרנו, עניינה של מלאכת קושר הוא בחיבור בין דברים נפרדים ליחידה אחת. מלאכה זו זכה אותו אדם ללמוד – כיצד לחבר את החוטים השונים לכלל מצודה אחת. היתכן כי לא יוכל ללמוד לחבר את מה שמחובר ועומד, את התורה עם לבו? והרי קורב אליך הדבר, בפיך ובלבבך?!
רבים מרגישים ואומרים בזמן לימודם בישיבה כי אין הם מתאימים ללימוד תורה מן הבוקר עד הערב. לא עוברות שנתיים, ואותו אדם מוצא עצמו שוקד על לימודיו האקדמיים 14 שעות ביממה. לזה הוא מתחבר, ולזה הוא מתאים. היתכן שמי שמתאים ללימוד אקדמי לא מתאים ללימוד התורה הקרובה אלינו? לא בשמים היא ולא מעבר לים. קרובה היא אלינו יותר מכל מכללה ומכל אוניברסיטה.
זכינו, ונתן לנו הקב"ה יכולת להגות בתורתו הקדושה.
יכול אדם לראות בכך עול כבד המוטל עליו, הוא פותח כל יום וכל סדר באנחה כבדה, ומחכה כבר לסיומו.
יכול הוא, מנגד, להבין את הזכות הגדולה שזכה בה ולהתמלא ממנה שמחה. אין מילים להודות לקב"ה על זכות גדולה זו. חז"ל תיקנו לנו את ברכת התורה, שמכניסה למילים את העוצמה הגדולה של ההודאה שאנו מחוייבים בה. אנו זוכים ללמוד תורה, ושהתורה תערב לנו ותתערב בנו.
אמנם אין זה קל, אך מצד שני, קרוב אלינו הדבר. עלינו להתרגל לכך שהחיים ניתנו לעבודה, להיות שותפים עם הקב"ה בבנין העולם, קיומו וקידומו.