להיות שליח!
מובא בגמרא1:
אמר חזקיה: מאי דכתיב (תהלים ע"ו), "משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה", אם יראה למה שקטה, ואם שקטה למה יראה? אלא: בתחילה – יראה, ולבסוף – שקטה. ולמה יראה – כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב (בראשית א'), "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי", ה"א יתירה למה לי? – מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה – אתם מתקיימין, ואם לאו – אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו.
מה שעורר את חזקיה לדרוש את הפסוק הוא הביטוי "יראה ושקטה", המורכב משני ביטויים סותרים לכאורה. "יראה" סותר ל"שקטה", וביטוי כזה אומר דרשני, כדי להבין כיצד שני הבחינות הסותרות יכולות לדור בכפיפה אחת.
כיום, כאשר "ארץ יראה" מפני הטרור, ותוהו ובוהו הפך להיות ממושג רחוק בסיפור הבריאה למציאות חיים, יש לנסות ולהבין איך קבלת התורה מקיימת את העולם, ומוציאה אותו מן התוהו בו הוא שרוי.
בהתבוננות במציאות ימינו נראה כי התשובה ברורה לעין.
כאשר לעם ישראל יש "תורה" – עוד קודם ל"תורה מן השמים" – חוקים שהוא מחויב אליהם ואינו זז מהם, "קוים אדומים" שאינם נחצים בשום אופן, אז יש סדר בעולם, שכן הטרור מבין שדרכו לא תוביל אותו להישגים. עלינו להבין שהדלק המניע את הטרור הוא הישגיו. אדם מתאבד רק אם הוא יודע בבירור שזה יקדם את שאיפותיו. כשאנחנו מגיבים בפחד מן הטרור, ומצהירים כי "שלום עושים עם אויבים" – אז הטרור מתגבר. כאשר אין מחויבות לשום דבר – אין חוקים קבועים וממילא אין גבולות, הטרור מתגבר והתוהו ובוהו מתקרב, שכן זו הדרך להשיג הישגים.
מובן שהדבר היחיד שאליו ניתן להיות מחויבים באופן מוחלט הוא תורה מן השמים, העומדת מעל לאדם ולעם. כאשר החוקים הם מעשי ידי אדם, תמיד ניתן לשנותם, וממילא אין ערך לכל ההצהרות על זכויותינו.
נקודת המבחן היא קבלת התורה – ההבנה שיש חוקים, ישנו סדר וישנם גבולות שאיננו מוכנים לסגת מהם. רק מצב כזה יכול לקיים את העולם ולא להחזירו לתוהו ובהו.
כאשר המחבלים יבינו שלא יעזור להם הטרור – אנו לא נסוגים, לא זזים אחורה – הוא יעצר מעצמו. הבנה זו תלויה בנו ובכח עמידתנו, כדברי הגמרא2:
ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: כל הקובע מקום לתורתו3 אויביו נופלים תחתיו, שנאמר (שמואל ב' ז'): "ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה".
אם האדם קבוע בתורה – בחוקים וגבולות שהוא לא זז מהם – האויב נופל מעצמו. הדבר תלוי אך ורק בהחלטה ברורה של קביעות בתורה, של הגדרת הדרך שבה אנו הולכים ללא פשרות ונסיגות.
בהמשך הגמרא בשבת מובא:
אמר רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו, דכתיב (תהלים ק"ג): "ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו", ברישא "עושי", והדר "לשמוע".
מהו הסוד הגדול של הקדמת נעשה לנשמע? מדוע זהו "רז שמלאכי השרת משתמשים בו"?
מלאך הוא שליח. זהו שמו, וזו מהותו.
אם נשאל נער שליח: מה תעשה מחר בעבודתך? תשובתו היא: אינני יודע. מה שיגידו לי לעשות – אני אעשה. זה שליח. אין לו משימה מסויימת אחת, אלא משימה הכוללת את כל המשימות האחרות.
הרז שגילו ישראל במעמד הר סיני הוא שאנחנו שליחים בעולם. זו התפיסה של התורה.
אין זו התפיסה הרגילה של הבריות. כשאדם גדל ומתבגר ומגיע לכלל דעת, הוא מתבונן סביבו וחושב: מה אני עושה בעולם?
הוא מבין כי נולד במקרה בנקודה מסויימת, ימות בנקודה אחרת על פני ציר הזמן, וחייו הם מעבר סתמי מנקודה לנקודה. החיים ללא תורה פירושם להתגלגל מנקודת הלידה לנקודת המיתה, כשבדרך מנסה האדם לחטוף כמה שיותר הנאות מן העולם. אין הוא רואה את חייו כשליחות. לחיות פירושו לשרוד בצורה הטובה ביותר ולהגיב נכון להתקלויות.
ישראל אינם רק מגיבים למציאות. התורה מלמדת כי יש לעולם בורא והוא שולח את האדם לעולם. מהי שליחותנו? "נעשה ונשמע" – מה שיגידו לנו לעשות – אנחנו נעשה. זהו תפקידו של שליח, וזהו הרז של מלאכי השרת. אנחנו לא רק מגיבים למציאות אלא יוזמים, בונים ומתקנים את העולם, שכן זו שליחותנו.
החידוש הגדול הוא, שהשליחות איננה רק של כל ישראל באופן כללי, אלא גם של כל אחד ואחד מישראל.
התורה היא סדר העולם, והיא מופיעה דרך החיים של כל אחד ואחד. "חיי עולם נטע בתוכנו – היא תורה שבעל פה"4.
כך כותב הרמח"ל5:
ואודיעך בכאן סוד גדול. כי הנה ודאי כל אחד נוטל חלקו בתורה, ונמצא שסיני אינו נשלם אלא כשכל אחד בא לעולם וגילה את חלקו. ואם כן מי שבא לעולם ולא נשתדל בתורה לגלות חלקו, אין התורה נשלמת.
מעמד הר סיני איננו אירוע חד פעמי. הוא ממשיך בלימוד של כל אחד, בהבנת דברי התורה ובהפנמתם.
דברי הרמח"ל מרגשים – עד שכל אחד ואחד מישראל ישלים את חלקו – מעמד הר סיני לא נשלם. לימודו של כל אחד ואחד מישראל – הרי הוא מעמד הר סיני. התורה ניתנת מחדש לעולם, דרך המפגש של דברי התורה עם הלומד המיוחד הזה, עם אישיותו ונשמתו.
כאשר אדם מתרשל מהשלמת חלקו בתורה, אין זו בעיה שלו בלבד. זו בעיה של התורה. "אין התורה נשלמת"!
זהו התפקיד המוטל על כל אחד ואחד – להמשיך את מעמד הר סיני, להלביש את היסודות שניתנו בסיני בערכים ובאתגרים המתאימים לדור שאנו חיים בו.
הבנה זו נותנת חשק וכח לעסוק בתורה ולחיות את התורה, לגלות את החלק הראוי לכל אחד מתוך התורה.
השליחות של מעמד הר סיני איננה כללית לכל ישראל, אלא יחודית לכל אחד ואחד מישראל, שצריך להביע את הנקודה המיוחדת לו, ובזה הוא ממשיך את מעמד הר סיני.
ובאותו ענין כותב הרמח"ל:
ותדע שאפילו כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה בסיני. והיינו כי מה שהוא אמת בתורה, צריך הכל לצאת כך בסוד סיני ומשה. והנה באותו הזמן, ניתן בגילוי לישראל החלק שהיה ראויה להם. ובכל הדורות יש חלק שראוי להתגלות על ידי התלמידי חכמים. והכל צריך להיות על ידי משה, בסוד, "זכרו תורת משה עבדי" (מלאכי ג'), כי הוא מתלבש בנשמות התלמידי חכמים ועל ידו מתחדש התורה, והוא סוד, הדברים שמחים כנתינתן מסיני.
כל אמת של תורה שמתגלה בעולם – היא מכוחו של משה רבנו.
ביטוי להבנה זו עולה מן הגמרא6:
אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבונו של עולם, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבונו של עולם, הראהו לי, אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו; כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו…
הכיצד לא הבין משה את שיעורו של ר' עקיבא, והרי מקורו היה בהלכה למשה מסיני?
דברי חז"ל ש"כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה בסיני" – אין כוונתם שמשה קיבל את המילים של אותו תלמיד. החידוש מבוסס על היסודות שמשה קיבל בסיני.
ביטוי לכך ראיתי לפני שנים רבות, בעת שתוכנן רכב לצורך שמירה על הישוב חספין בשבת. הרכב תוכנן ללא חילול שבת, מלבד שאלה אחת שהתעוררה – האם העברה מהילוך סרק (ניוטראל) להילוך ראשון יש בה תוספת בערה של דלק, או לא.
השאלה נשלחה למכון צומת, שזימן כנס רבנים בענין, והזמין מומחה עולמי לרכב שיחוה דעתו בענין.
בעת שדיבר המומחה, הרהרתי לעצמי: אם משה רבנו היה נכנס ל"שיעור" זה, האם היה מבין את השיעור? הוא מן הסתם היה אומר לעצמו: בתורה שאני נתתי לא כתוב 'קרבורטור', האם ניתנה תורה אחרת?!
אך כשהיה קם אחריו רב כדי לסכם, ואומר: כתוב בתורה7: "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת", ומפרט את האיסורים הכרוכים בכך – היתה מתיישבת דעתו של משה רבנו. היסודות ניתנו למשה, ובכל דור הם מתלבשים בלבוש אחר הראוי לאותו דור.
ההלכה למשה מסיני מתלבשת בכל דור בערכים אחרים ובמושגים אחרים. והכל על ידי נשמתו של משה רבינו, המתלבשת בנשמות תלמידי חכמים שבדור.
בדור שבו ניתנה התורה התגלה החלק הראוי לאותו דור, ובכל דור מצפה התורה להמשך הגילוי של החלק הראוי לדור.
יש להעיר בלשון הגמרא בה פתחנו: "אם ישראל מקבלים התורה – אתם מתקיימין, ואם לאו – אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו", מדוע נאמרו הדברים בלשון הווה, ולא בלשון עתיד, 'אם ישראל יקבלו… ואם לאו אחזיר את העולם'?!
אפשר לראות בלשון הגמרא ביטוי לכך שישנה קבלה תמידית של התורה על ידי ישראל, והיא שמקיימת את העולם. מתן תורה היה ארוע חד פעמי שבו ניתנה התורה מן השמים, אך בכל דור ישראל מקבלים את התורה, וכל אחד מחבר את התורה לחייו, לעולמו ולמבטו הייחודי. ישנה דרישה מישראל לקבל את התורה בכל דור, ואם ישראל אינם עושים זאת, העולם חוזר לתוהו ובוהו.
בכל דור נדרשת מאיתנו קבלת תורה מחודשת, כדי לתת לעולם כוחות של סדר, וכדי להמשיך את מעמד הר סיני עד אלינו.
1 פ"ח ע"א.
2 ברכות ז' ע"א.
3 זו גירסת הרי"ף (ד' ע"א מדפי הרי"ף) ובה נעסוק בשיחה זו. הגירסא בגמרא: "לתפלתו".
4 טור או"ח, סי' קל"ט.
5 אדיר במרום עמ' ע"א.
6 מנחות כ"ט ע"ב.
7 שמות ל"ה, ג'.