לחיות עם פרשת השבוע – לא לפחד מארץ ישראל
1בפרשה אנו פוגשים את תקופת המעבר בין הנהגת המדבר להנהגת ארץ ישראל.
מרים ואהרן הולכים לעולמם – שנים מתוך שלושת המנהיגים שהנהיגו את עם ישראל במדבר, ועם ישראל צריך להסתגל להנהגה אחרת, הנהגת ארץ ישראל.
אחד הדברים שבהם התורה בחרה לבטא את השינוי הזו הוא המים. פרשת חוקת כולה היא "קו פרשת המים", והמים מופיעים בה לכל אורכה. מי חטאת המטהרים את הטמאים, מי מריבה, שירת הבאר ומקומות נוספים.
מות מרים הפסיק את נתינת המים לעם ישראל בצורה ניסית, ועתה הם צריכים לדאוג למים בעצמם, בדרך הטבע, על ידי קניה מאומות אחרות, כפי שהציעו לאדום (כ', י"ט) או בדרכים אחרות.
הנצי"ב בדבריו על הפרשה מדמה את שנת הארבעים לתקופת הגמילה של תינוק יונק (העמק דבר המדבר כ', ה'):
…ראוי לדעת דבשנה האחרונה היה סוף הליכות הנסיי בהנהגה נפלאה ההולך לימין משה זרוע תפארת ה'. ועתה היו עומדים ליכנס לארץ ישראל ולהתנהג בהליכות הטבע תחת השגחת ה', על כן התנהג הקב"ה עמם בשנה זו בדרך הממוצע. וכמו אומנת ילד היונק העומד להגמל מחלב, כבר איזה משך לפני הגמלו מרגלת את הילד מעט מעט באכילת לחם, ומכל מקום לעת הצורך מניקתו עד שהוא נגמל לגמרי, כי קשה להחליף סדר החיים בפעם אחת. כך החל המקום ית' להפרישם מן הנס ולהעמידם על הליכות עולם הטבע וללמדם איך יעשו בעת יהיה השגחה לענוש אותם ולמנוע טוב וגשמי השנה, ולא יהי עוד כח משה אשר בבקשתו לבד נעשה הכל.
התהליך של הגמילה הוא תהליך קשה. בני ישראל היו רגילים לקבל את מזונם מוכן, בקלות ובלי טרחה, "וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר" (דברים ל"ב, י"ג). כעת הם צריכים להתרגל להפסקת המים, ולאחר מכן להפסקת המן והשלו, וזהו דבר קשה.
במסגרת השיעור "לחיות עם פרשת השבוע", נראה שיש לנו הרבה מה ללמוד מפרשה זו. אף אנו היום מצויים בתקופת מעבר, בין סוף הגלות לתחילת הגאולה, ואנו צריכים להתרגל להנהגה חדשה. אף אנו היום צמאים למים. אמנם עדיין לא תמו, ב"ה, המים מן הברז, אך ברמה הלאומית יש צמאון למים. מן הפרשה יש ללמוד כיצד מביאים מים לעם ישראל.
הקב"ה אומר למשה לדבר אל הסלע. הנציב מבאר את הענין. וכי ניתן לדבר לסלע? וכי הסלע מאזין לדבריו של משה? אלא היה משה צריך לדבר אל בני ישראל ליד הסלע, לומר להם דברי כיבושין, וללמדם כי כשצריכים מים – מתפללים. כך תעשו בארץ ישראל. משה לא יהיה כדי להוציא לכם מים, ואתם תצטרכו להשיג את המים בעצמכם, בכח תורה ותפילה. עכשיו צריכים בני ישראל להתאמן ולהתרגל להנהגה החדשה, הטבעית, שתהיה בארץ ישראל.
אולם, משה היכה את הסלע, ועם ישראל פעל בהנהגה של מכה, ולא בהנהגה של ארץ ישראל שבה הדברים תלויים בנו ובמעשינו.
בני ישראל מתלוננים (במדבר כ', ג'-ה'):
וַיָּרֶב הָעָם עִם משֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה'. וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת.
חז"ל בגמרא (בבא מציעא ס"א ע"ב, שנלמדה לאחרונה במסגרת הדף היומי) שואלים על הפסוק: "כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹהִים…" (ויקרא י"א, מ"ה), שנאמר בפרשת איסור שרצים. מבאר רש"י:
אלא בשביל דבר זה – כדמפרש לקמיה שהן מעולים ונאים, ואינן נמאסים בשקצים הללו, להכי כתב לשון עילוי, שמעלה גדולה היא אצלם.
"המעלה" הוא לשון עילוי. כך יש לומר על לשונם של ישראל: "ולמה העליתונו". למה העליתם אותנו למדרגה גבוהה זו, שבה המים תלויים בנו, במעשינו ובתפילותינו. אין אנו רוצים במדרגה גבוהה זו.
הרמב"ן בדרשתו בראש השנה בעיר עכו האריך לעסוק במעלתה המיוחדת של ארץ ישראל ובתביעה שמעלה זו מציבה בפני יושבי ארץ ישראל:
…נמצא קרובן של ישראל אצל הקב"ה הוא הגורם להם ריחוק וגלות וכל עונש, וכל שכן הזוכים לישב לפני הקב"ה בארצו שהם כמו רואי פני המלך, ואם זהירים בכבודו טוב להם ואשריהם, ואם ממרים בו אין לך מרד גדול מזה ואוי להם יותר מכל אדם שהם עושין מלחמה עם המלך בפלטין שלו ומכעיסין אותו בפניו, ומה הוא עושה להן מוציאן מן הפלטין שלו וטורדן בכל העולם, הוא שנאמר בהם: "העם המכעיסים אותי על פני תמיד"… והשם ית' הנכבד הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים לכל העולם, אבל ארץ ישראל אמצעות העולם ואמצעות הישוב היא נחלת ה' מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו המיחד שמו זרע אוהביו, וזהו שנאמר: "והייתם לי סגולה מכל העמים וגו'", וכתיב "והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים", ולא שתהיו אתם לאלהים אחרים כלל, והנה קדש העם היושב בארצו בקדושת העריות וברוב המצות להיותם לשמו, ולכך אמר "ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי וגו' ולא תקיא אתכם הארץ וגו'", וכתיב "ואומר לכם אתם תירשו את אדמתם וגו' אני ה' אלהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים", יאמר כי הבדילנו מן העמים אשר נתן עליהם שרים ואלהים אחרים בתתו לנו הארץ הזאת שיהיה הוא ית' לנו לאלהים ונהיה מיוחדים לשמו בה, והנה הארץ שהיא נחלת השם הנכבד תקיא כל המטמא אותה ולא תסבול עובדי עבודה זרה ומגלי עריות…
ארץ ישראל דורשת מיושביה מעלה מיוחדת. לחיות במתח רוחני בתוך ההנהגה הטבעית של מלחמות, קשיים חברתיים, משברים כלכליים – אין זה דבר פשוט. אנו רוצים להישאר תינוקות, לקבל הכל מן המוכן, לא להתעלות למדרגה עליונה ולמה שהיא דורשת מאיתנו. "עבדא בהפקירא ניחא ליה". אין העבד רוצה להתעלות למדרגת בן חורין, שכן יש בה אחריות ודרישות שאין הוא חפץ בהן. טוב לו במדרגה נמוכה, ובלבד שיחיה חיי הפקר.
אף אנו היום חיים בארץ ישראל, ועלינו לדעת שיש בזה תביעה רוחנית כלפינו. עלינו לרצות להגיע להשגות רוחניות הראויות לארץ ישראל, עם כל המאבקים והקשיים שאנו נתונים בהם.
את הכאת משה רבינו בסלע דורשים חכמים בתיקו"ז בצורה מיוחדת (מ"ד ע"א):
והסלע הזה לא יצאו ממנו אלא טפות טפות, זעיר שם זעיר שם, וכמה מחלוקות על אלו הטפות, ומי גרם את זה? המורים, שנאמר בהם כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה, ולכן "שמעו נא המורים", ובגללם "ויך משה את הסלע במטהו פעמים", שאם לא היה מכה בה, לא היו טורחים ישראל ותנאים ואמוראים בתורה שבעל פה שהיא סלע, אלא נאמר בו "ודברתם אל הסלע ונתן מימו", בלא טורח, והיה מתקיים בהם "ולא ילמדו עוד וגו'", והיה יוצא מים בלא קושיא ומחלוקת ופסק, משום שהשכינה שנאמר בה "הלא כה דברי כאש נאום ה'", היתה שורה בפיהם של ישראל, שהיא התורה שבעל פה, שהיא סלע…
נראה, שמעמד זה שבו עמדו ישראל אל מול הסלע, מחזיר אותנו למעמדות דומים שהיו לישראל לפניו ולאחריו.
אדם הראשון לפני החטא יכול היה לבחור בטוב ולהיות מונהג בדרך של גן עדן.
ישראל במעמד הר סיני ובקבלת לוחות ראשונים יכולים היו לבחור שלא לחטוא בחטא העגל, והיו למדים ואינם משכחים והיתה התורה נלמדת בנעימות.
ישראל בתקופת בית ראשון היו יכולים לבחור שלא לעבוד עבודה זרה, והיתה השכינה שורה בקרבם בצורה נעימה, "איש תחת גפנו ותחת תאנתו".
התורה היתה יכולה להגיע אלינו בלי קושיות וקשיים, בלי קליפות החוצצות בינינו ובין האור של התורה. היינו יכולים ללמוד את התורה בנעימות, בלי צורך לשבור את הקליפות ואת המחסומים.
הקב"ה אומר למשה: דבר אל הסלע, ובכך תיפתח תקופה חדשה, תקופה של הנהגת ארץ ישראל ש"תמיד עיני ה' אלקיך בה". היינו יכולים לראות את העין האלוקית, ומתוך כך לזכות להגיע אל דברי התורה לעומקם, כמים קרים על נפש עייפה, בלי טורח.
אולם, משה היכה בסלע, ואנו למדים את התורה בקשיים ובקושיות, בטורח וביגיעה.
שמא אף אנו היום נמצאים בתקופה זו. אנו מצפים למים, ונקבל בע"ה מים. השאלה היא אם נקבל אותם בדיבור – בהנהגה של טוב, מתוך בחירה בטוב, ואז זה יהיה בנעימות ובשמחה. או שמא נפעל בהנהגה של הכאה, ואז הדברים מגיעים אלינו בקושי, בטורח וביגיעה.
האם אנו מבינים שתורה ותפילה הם הדרך לקבל מים בארץ ישראל, על יד עשיית טוב ובחירה בטוב? שמא אנו עדיין עם קשה עורף, שבלי מכות לא מבין?
עלינו לאמץ בתוכנו את ההנהגה הטובה, מאירת הפנים. ליצור בינינו אוירה הנובעת מההנהגה שבה אנו רוצים להיות מונהגים. כשהדברים מתחילים מלמטה, נזכה בע"ה שגם מלמעלה ינהיגנו הקב"ה בדרך טובה, דרך של דיבור ונעימות.