כי תשא – "יישר כוחך ששיברת" – על מנת לתקן
לחיות עם פרשת השבוע – כי תשא – "יישר כחך ששברת" – על מנת לתקן
הנקודה העיקרית בפרשת "כי תשא" היא חטא העגל.
חטא העגל מלוה את עם ישראל לאורך הדורות (סנהדרין ק"ב ע"א):
אמר רבי יצחק: אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא של עגל הראשון, שנאמר: "וביום פקדי ופקדתי עלהם חטאתם".
בכל צרה שמגיעה לעם ישראל, יש משהו מפרעון חטא העגל. הדבר נכון במיוחד בקשר למלחמה (אורות המלחמה, ד'):
לולא חטא העגל היו האומות יושבות ארץ ישראל משלימות עם ישראל ומודות להם, כי שם ד' הנקרא עליהם היה מעורר בהן יראת הרוממות, ולא היתה שום שיטת מלחמה נוהגת, וההשפעה היתה הולכת בדרכי שלום כבימות המשיח.
כשעוסקים בפרשת חטא העגל חשוב לעסוק בתיקון של חטא העגל.
הדבר הקשה בחטא העגל הוא שבירת הלוחות. משה יורד מהר סיני, ובידיו לוחות. "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות ל"ב, ט"ז).
משה יורד עם "אלוקות" בידיים – והנה הוא רואה את העם ברעֹה, במחולות סביב העגל. בתגובה לכך משה שובר את הלוחות.
בצורה רגילה זה נראה מעשה של יאוש. משה רואה שהוא לא מצליח לרומם את עם ישראל. 'אני מביא לכם את דבר ה', האמת האלוקית אצלי בידיים, אתם יכולים לבוא ולשמוע'. והעם – שקוע בחטא נוראי של עבודת העגל. משה מתייאש ושובר את הלוחות.
חז"ל מלמדים אותנו שאין זו הסתכלות נכונה (יבמות ס"ב ע"א):
דכתיב "אשר שברת", ואמר ריש לקיש: אמר ליה הקב"ה למשה: יישר כחך ששברת.
"אשר" היא מילה חיובית, מלשון אושר ושלמות, וחז"ל דורשים ששבירת הלוחות היתה מעשה חיובי. בשבירת הלוחות יש מעשה של תיקון.
בזוה"ק קושרים חכמים בין שבירת הלוחות ובין פרשת מוציא שם רע, כשאדם מוציא שם רע על אשתו (זוה"ק ח"ג רע"ו ע"א, בתרגום):
והתורה שניתנה נשברו הלוחות שלה… והקב"ה חזר ונתן להם לישראל לשמרה… ומי שמוציא שם רע עליה, שיאמר שהתורה הזו איננה כמו הראשונה, שהרי הלוחות שלה נשברו, הקב"ה יאמר לו, שהוא אבי הנערה… "ופרשו השמלה", ונפתחת יריעה מספר תורה ויראו שנאמר זו: "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת".
מי שאומר שאי אפשר על ידי הלוחות השניים להגיע למדרגה העליונה של הלוחות הראשונים, של "מעשה אלוקים" ו"מכתב אלוקים" – מוציא שם רע. ניתן מתוך השבר לתקן ולהגיע אל המצב השלם, בעמל וביגיעה של דורות, ניתן לחזור למצב של הלוחות הראשונים.
חכמים מדמים את זה לתהליך שעובר על בני הזוג בנישואין.
האירוסין הוא מצב שלם ונפלא. הכלה נמצאת בבית אביה והחתן בביתו. הם מתגעגעים זה לזה, מדמיינים את הבית שיבנו יחד. "אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ" (תהלים קכ"ח, ג'). הבעל רואה את עצמו יושב בראש השולחן, אומר דברי תורה וכולם מקשיבים, משתתפים ומשתפים. משפחה, זוגיות, ילדים – דבר נפלא.
בפועל, החיים לא נראים כמו בדמיונות. יש "שבירת הלוחות". בירידה של הלוחות ושל הדמיונות לחיי המעשה יש שבירה.
ננסה לבאר את הענין בעזרת מושג מתחום הפסיכולוגיה: טעות בסיסית. לכל אדם יש תפיסה שהתעצבה אצלו מינקות, אולי אפילו עוד מתקופת ההריון. התפיסה הזו מעצבת את הדרך שבה הוא רואה את העולם. למשל. יש מי שמרגיש שאם הוא לא מדבר ונוכח בפועל – הוא כאילו לא קיים. אחר מרגיש להיפך, הוא צריך שלא יראו אותו ואם רואים אותו – הוא מרגיש בבעיה.
הטעות הבסיסית נטועה עמוק בלבו של האדם, וקשה מאוד להשתחרר ממנה.
יכול להיות מצב בזוגיות שבו בני הזוג הם ממש "זוג משמים", מתאימים זה לזה כמו לוחות ראשונים לעם ישראל, אבל הטעויות הבסיסיות שלהם יוצרות בעיה.
למשל, יש מי שמרגיש שהוא חכם ובעל נוכחות, רק כאשר הוא אומר ביקורת. אם הוא מקבל את העולם כפי שהוא – במה הוא בא לידי ביטוי? רק כשהוא אומר ביקורת, וחושב שהדברים צריכים להיות אחרת – הוא מרגיש שהוא חכם והוא קיים.
לעומתו, אדם אחר לא מסוגל לקבל ביקורת. כשאומרים לו ביקורת הוא "מתפרק", ומרגיש שעולמו מתרסק.
נתאר לעצמנו זוג שמתאימים זה לזה בצורה מושלמת, אבל הטעויות הבסיסיות שלהם לא מתאימות – הוא תמיד אומר ביקורת והיא לא מסוגלת להכיל ביקורת.
כמובן שיהיה ביניהם מתח וקושי גדול. אבל זה לא אומר שהם לא מתאימים. אם רק תעבדו על הטעות הבסיסית ותצליחו לראות את העולם בצורה אחרת – יהיו לכם חיים מאושרים. זה דורש עבודה ועמל, אבל התוצאות שמחות ומלאות אושר.
הדברים הללו יכולים להיות משל לחטא העגל.
עם ישראל והקב"ה הם זוג מושלם, כפי שמתואר בשיר השירים. עם ישראל לא יכול לחיות בלי הדבקות בה'.
אבל לעם ישראל יש טעות בסיסית. הם חושבים, אולי כפי שמתואר בכוזרי, שהם זקוקים למשהו מוחשי כדי להידבק בה'. האלוקות היא דבר עליון ונשגב, והם רוצים משהו שאפשר להרגיש אותו ולראות אותו.
עם ישראל שאל "מה הנפקא מינה". בלי נפקא מינה אין ערך לכל הסברות העמוקות. אז מה אם יש אלוקים גדול, מה הנפקא מינה בשבילנו?
זוהי טעות בסיסית שגרמה לחטא ולמשבר נורא. משה מבין שצריך לשבור את הלוחות ולהתחיל תהליך של בניה. הטעות של עם ישראל נובעת ממקום עמוק, מעצם היותנו קרוצי חומר. אך משה מאמין בתהליך של תיקון, של יציאה מהטעות אל חיים מלאים בדבקות בה'. אנו מאמינים שאפשר לתקן ולהגיע מתוך התהליך למדרגת הלוחות הראשונים. זה דורש עבודה ועמל של ניקוי הסיגים שבעולם כדי לפגוש שוב את האלוקות.
אנו צריכים לחיות בתהליך של תיקון. לזהות מה הטעות הבסיסית שלנו – ולעבוד על זה. לזהות מה "מקפיץ אותנו", וכך לזהות את הכיוון של הטעות.
עלינו לדעת שהעולם הוא בעדנו. אנו לא זקוקים לאישור על קיומנו, האישיות שלנו טובה מספיק כדי להופיע, ולא צריך נוכחות חיצונית כדי להרגיש קיים.
בע"ה מתוך עבודה נגיע למציאות שלמה עם עצמנו, עם המשפחה ועם האלוקות, ונשוב לפגוש את מעשה אלוקים ומכתב אלוקים.