האם והבנים

פרשת כי תצא משופעת במצוות, ואחת מהן היא מצות "שילוח הקן"¹:

כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרחים או ביצים והאם רבצת על האפרחים או על הביצים לא תקח האם על הבנים. שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים.

נתייחדה מצוות שילוח הקן בכך שטעמיה הפנימיים והנסתרים שמשו כמקור לפסיקת הלכה בדברי הפוסקים².
בהבנה פנימית, האם הרובצת על האפרוחים עולה ומתעלה מעל לגוף הציפור הגשמי, אל עולמות עליונים ונסתרים, אשר הציפור היא הגילוי התחתון שלה.
אף בעולמות עליונים קיימת בחינת אם, ובחינת אפרוחים, המתגשמות בעולם החומר בדמות אם הרובצת על אפרוחיה.
כשם שהאדם הוא ביטוי לעולמות עליונים, ועל כן מעשיו פועלים בעולמות העליונים, כך גם קן הציפור פועל על העולמות העליונים, מתוך היותו ביטוי שלהם.

כותב רבינו בחיי³:

ועל דרך הקבלה 'שלח תשלח את האם', היא הבינה שממנה יישאבו השבע שפע בכל שמטה ושמטה לחדש פני אדמה, והיא קן העולם, ונקראת אם העולם. וכן תמצא בספר הבהיר, מאי דכתיב 'שלח תשלח את האם' ולא אמר את האב, אלא 'שלח תשלח את האם' בכבוד אותה שנקראת אם העולם, דכתיב (משלי ב') 'כי אם לבינה תקרא'. ומאי 'ואת הבנים תקח לך', רבי רחומאי אומר אותם בנים שגדלה, ומאי נינהו, שבעת ימי החג ושבעת ימי השבוע, עד כאן. והשלוח הזה אינו אלא בעוף טהור והיא עבודה וכבוד לאותה שנקראת אם העולם, שאי אפשר ללוקחה ואין שם היום נתפש בה, כי היא למעלה משבעת ימי בראשית שאינה נגמרת במנין, וכענין שכתוב (תהלים קמז) 'ולתבונתו אין מספר', וכן העשירית נקראת אם, כענין שכתוב (שמות כ) 'כבד את אביך ואת אמך', ואמרו רז"ל (משלי כח) 'גוזל אביו ואמו', אין אביו אלא הקב"ה ואין אמו אלא כנסת ישראל. והשכר בשתי מצות הללו הוא אריכות ימים, אלא שבמצות כבוד אב ואם הזכיר על האדמה, וכן (דברים כה) במשקלות, וכאן בשלוח הקן אמר 'למען ייטב לך והארכת ימים', ולא הזכיר על האדמה. ובאור 'והארכת ימים' תאריך אף מן הימים, שכתוב בו (שמות לא) 'כי ששת ימים'.

יש אם, ויש בנים, ואלו הן שתי בחינות חלוקות.
הבנים, לשון בנין, מכוונים כנגד שבעת ימי הבנין של העולם המעשי.
אלו הן הבחינות שיכול האדם לקלוט ולהשיג, בהיותן תחת ממשלת הזמן וקשורות אל עולם המעשה.
האם הרובצת על הבנים, מכוונת כנגד הבחינה העליונה, שמעל לעולם המעשי, מעל לזמן ומעל לתפיסת האדם והשגתו.
הכתוב אומר: "שלח תשלח את האם – ואת הבנים תקח לך".
שני ציוויים יש כאן⁴, האחד – לשלח את האם, והשני – לקחת את הבנים.
מצד אחד, מצווה האדם לעסוק בלימוד הדברים שבתפיסתו והשגתו, שהם בבחינת הבנים. אולם, בדברים העליונים ממנו – אין לו לעסוק⁵:

כל המסתכל בארבעה דברים, ראוי לו כאלו לא בא לעולם, מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור.

הדברים שהם למעלה מן העולם שבתפיסתנו – אותם עלינו לשלח ובהם אין לנו לעסוק.

מצות שילוח הקן, שיסודה עליון ביותר והיא יורדת עד למצוה מעשית בעולם הזה, מלמדת אותנו על החילוק שיש בין העולמות הרוחניים שאין לנו תפיסה ונגיעה בהם, בחינת אם, ובין הדברים שביכולת הקליטה וההשגה של האדם, בהם הוא מצווה לעסוק, שהם בחינת בנים ועליהם נאמר: "ואת הבנים תקח לך".

---

¹ דברים כ"ב, ו'-ז'.
² עי' שו"ת חוות יאיר סי' ס"ז, ושו"ת חת"ם סופר סי' ק'.
³ דברים כ"ב, ז'.
⁴ אמנם נחלקו בכך הראשונים, אך כך עולה מהבנה זו.
⁵ חגיגה פ"ב מ"א.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *