ברכה בתורה תחילה

כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך ולא רחקה הוא¹.

במדרש לפסוק זה, מבארים חז"ל כי המצוה בה עוסק הפסוק היא התורה. כך דרשו חז"ל²:

'כי המצוה הזאת' הלכה אדם מישראל שעומד לקרות בתורה כיצד מברך, כך שנו חכמים הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה. ומנין שטעונה ברכה לפניה ולאחריה, שכתוב (שם קי"ט) 'ברוך אתה ה" ואחר כך 'למדני חקיך', הרי ברכה לפניה. ומנין שטעונה ברכה לאחריה, אמר ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן שכתוב אחר השירה 'וזאת הברכה', מששנה להן את התורה ואחר כך בירך הרי ברכה לאחריה…

המדרש פותח בעניין ברכת התורה לפניה ולאחריה, ולומד זאת מפסוקים. ברכה לפניה מן הפסוק: "ברוך אתה ה' למדני חוקיך", וברכה לאחריה מן העובדה שאמר משה "וזאת הברכה" לאחר ששנה לישראל את התורה.
יש להעיר, שאין אלה הפסוקים מהם לומדים חכמים בדרך כלל את ברכות התורה³, ויש להבין מה הלימוד המיוחד בפסוקים אלה. לימוד עניינה של ברכת התורה מאיר את הדברים.
הרב קוק זצ"ל, בעולת ראי"ה, מבאר מדוע ברכת המזון נתקנה, מן התורה, לאחר המזון ולא לפניו⁴:

"קדש הלולים לד', מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם. מכאן אמר ר' עקיבא אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך" (ברכות ל"ה). הוראת הקודש היא שגם בכל הדברים החמריים יבקש האדם את ההנאה הרוחנית הראויה לאדם, ועל כן יותר יתענג, לרומם נפשו האנושית, על הידיעה במעשה ד' שביצירת כל דבר שהוא נהנה ממנו, ממה שיתענג על ההנאה החושית שבו, וראוי שתהי' חודרת ההשקפה הרוחנית על חסדי ד' וחכמתו בעצם היצירה מלבד מה שהדבר נוגע לו בהנאתו בפרטיותו. זהו מה שמתגלה מתחלה בברכה שלפניה. ובברכה שלאחריה באה אחר כך ההכרה בטובת חסד התועלת הנוגע לנפשו, בעמידת קיומו על ידי מוצא פי ד', להמשך מזונו, מלבד הטובה של ההנאה והענג בדבר זה ושל השגתו כפי כחו את נוראות החכמה והחסד שבמעשה ד', המגיעה לו בהשתכלות היצירה. ועל כן אף על פי שעיקר ערכה של ההנאה היא, שהיא מצורפת אל תכלית הקיום, – גם על הנאת הטעימה, הענג המשותף אל הקיום, ראוי לברך, ואסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך… והנה תקנו חכמים בכל הברכות עובר לעשייתן, ולא קודם דקודם, בדוגמת ברכת המזון, כי עיקר ענינה הוא על התועלת הבאה מהאכילה לקיום הגוף, ועל- כן היא עובר לעשיתם, שהתחלת התועלת והעיכול באה אחרי הנאת האכילה, וברכה ראשונה הוקבעה על ההנאה, ומן התורה ההנאה בטלה וטפלה לגבי התועלת.

הברכה צריכה להיות "עובר לעשייתן", שכן היא מקדימה ונותנת משמעות למעשה הבא אחריה. מהו, אם כן, עניינה של ברכת המזון, הבאה אחרי האכילה?
ברכת המזון, מבאר הרב, באה על העיכול, על התועלת הבאה לאדם מן המזון. הברכה איננה אחרי האכילה, כי אם לפני העיכול ובנין הגוף הנמשך מן האכילה.
נמצאנו למדים, שהברכה שלפני העשיה באה על עצם הדבר, והברכה שאחרי העשיה באה על התועלת הנמשכת לאדם מן הדבר.
הבנה זו יכולה לבאר את דברי הגמרא⁵:

אמר רב יהודה מנין לברכת המזון לאחריה מן התורה, שנאמר: 'ואכלת ושבעת וברכת'. מנין לברכת התורה לפניה מן התורה, שנאמר: 'כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו'.

מן התורה נתקנה ברכה אחרי המזון, וברכה לפני לימוד תורה. המזון בא בעיקר בעבור התועלת הבאה ממנו, ועל כן תוקנה ברכה על התועלת – ברכה שלאחר האכילה. בתורה, לעומת זאת, עיקר העניין הוא עצם הקשר לתורה ולימודה, ולא התועלת המעשית הבאה מכך, ועל כן תוקנה הברכה לפני הלימוד.
בדרך זו מבאר ר' משה פיינשטיין זצ"ל את דברי הגמרא על הפסוק⁶:

מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגדה על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עבר. ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה.

אומרת הגמרא⁷:

היינו 'לא שמעו בקולי', היינו 'לא הלכו בה'. אמר רב יהודה אמר רב: שאין מברכין בתורה תחלה.

מדוע החטא שלא ברכו בתורה תחילה הוא כה חמור, עד שבגללו אבדה הארץ?
מבאר הרב פיינשטיין⁸:

דהא יש לפרש דמה שלא ברכו היה משום שסברו דלמוד התורה אינה מצוה מצד עצמה כשאר מצוות אלא רק כדי שידעו איך לקיים המצוות… ולכן לא ברכו עליה כיון שהוא רק כדי שיהיה האפשריות לקיים מצוות, ולא עדיף מעשית סוכה שאין מברכין כדאיתא במנחות דף מ"ב. ונענשו על זה משום שתורה היא מצוה ללומדה בעצם לא רק בשביל שמזה ידעו איך לקיים מצוות אחרות, והיא עוד מצוה עדיפא כדאיתא במתני' ריש פאה ותלמוד תורה כנגד כולם…

חטאם היה, שהבינו שעיקר העניין בלימוד התורה הוא בתועלת הבאה ממנו, בעשיית המצוות כהלכתן, ועל כן לא ברכו בתורה תחילה, שכן הברכה שלפני העשיה מלמדת על החשיבות שיש בעצם הדבר, מעבר לתועלת הבאה ממנו.
יחס כזה לתורה הוא חמור מאוד, שכן לימוד התורה עצמו הוא העיקר – הקשר של הלומד לדבר ה' המתגלה בתורה, ולא רק הלימוד כדי לקיים את המצוות.
מתוך כך יש להבין את הפסוקים שמביא המדרש כמקור לברכות התורה.
המקור לברכה שלפני הלימוד הוא בפסוק⁹:

ברוך אתה ה' למדני חקיך.

הברכה היא על עצם לימוד חוקיו של הקב"ה, ולא על התועלת הנמשכת מן הלימוד.
הברכה שאחרי הלימוד נלמדת מן הברכות שבירך משה את ישראל. זוהי ההשפעה הלאה, אל החיים, אל העתיד של האומה. ברכת משה שלאחר נתינתו את התורה לישראל מלמדת על השפע הגדול שמביאה התורה לעוסקים בה.

שתי הברכות, שלפני הלימוד ושלאחריו, משלימות את ההודאה השלמה – על עצם מציאות התורה בקרבנו, ועל השפע שמביאה התורה לישראל.

---

¹ דברים ל', י"א.
² דברים רבה פרשה ח', ב'.
³ עי' ברכות כ"א ע"א.
⁴ עולת ראי"ה א' עמ' שמ"ז ועי' עין אי"ה ברכות ב' פ"ו פסקה א'.
⁵ ברכות כ"א ע"א.
⁶ ירמיהו ט', י"א-י"ב.
⁷ נדרים פ"א ע"א.
⁸ אגרות משה או"ח א', סי' כ'.
⁹ תהילים קי"ט, ב'.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *