זכור ימות עולם

בתחילת שירת האזינו מופיע ציווי מיוחד של זכירה¹:

זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ.

ננסה להבין עניינו של ציווי זה.
במקום נוסף מצוה התורה על זכירה הקשורה לימים²:

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ.

הרמב"ן בפירושו לפסוק, בעקבות המכילתא, מבאר את משמעות הציווי:

…ובמכילתא רבי יצחק אומר, לא תהא מונה כדרך שהאחרים מונים, אלא תהא מונה לשם שבת. ופירושה, שהגוים מונין ימי השבוע לשם הימים עצמן, יקראו לכל יום שם בפני עצמו, או על שמות המשרתים, כנוצרים, או שמות אחרים שיקראו להם, וישראל מונים כל הימים לשם שבת, אחד בשבת, שני בשבת, כי זו מן המצוה שנצטוינו בו לזכרו תמיד בכל יום. וזה פשוטו של מקרא.

הגויים מונים את ימות השבוע ללא סדר מסוים, אלא כל יום עומד לעצמו. אחד על שם השמש, השני על שם הירח וכן הלאה. אין הימים מובילים לקראת מטרה העתידה לבוא, אלא חולפים, זה אחר זה.
אנו נצטווינו למנות לשבת. ראשון בשבת, שני בשבת, וכן הלאה, שכן מניין הימים מלמד שיש כיוון ומגמה שאליהם אנו צועדים.
בדרך דומה יש לבאר את הפסוק: "זכור ימות עולם" – שלא תהא מונה כדרך שהאחרים מונים.
מנין השנים של אומות העולם מתחיל באמצע ההסטוריה, וממילא אין לו כל משמעות עצמית. זהו עניין הסכמי. אין המנין יוצא מנקודה בעלת חשיבות, ועל כן אין הוא צועד לקראת מטרה בעלת חשיבות. כל שנה באה והולכת בפני עצמה.
אנו בחינת "באים בימים" – באים וכל ימינו עימנו. מנין השנים הישראלי, המתחיל עם בריאת העולם, מאחד את כל ההסטוריה ליחידה אחת, בעלת תכלית ומשמעות. המנין אינו עניין טכני, המקל לזכור תאריכים ומאורעות, אלא דבר בעת משמעות, המלמד על נקודת המוצא, ועל היעד אליו צועדים³.
מלבד זכרון הימים והשנים, יש משמעות גם ליחידת הזמן שביניהם – החודש, וכפי שמגדירה התורה את מנין החודשים היהודי⁴:

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.

מנין הימים, החודשים והשנים מצטרף למבט כללי על הזמן, הנותן משמעות לכל תקופה שעוברת, ומקשר אותה אל חיי הנצח של עם ישראל.

שבת פרשת האזינו נמצאת בעת המעבר משנה לשנה, ויש חשיבות רבה בהבנת המשמעות של מנין השנים הישראלי. ראש השנה הוא בעל משמעות עבורנו, בהיותו מציין את היום בו "יצאנו לדרך", ואנו עדיין צועדים בה, לקראת הבאת העולם אל תכליתו ושלמותו.

לימוד נוסף העולה מן הפסוק: "זכור ימות עולם", נלמד מדברי הגמרא⁵:

איסי בן יהודה אומר: "מפני שיבה תקום" – ואפילו כל שיבה במשמע. אמר ר' יוחנן: הלכה כאיסי בן יהודה. ר' יוחנן הוה קאי מקמי סבי דארמאי, אמר: כמה הרפתקי עדו עלייהו דהני.

איסי בן יהודה, ור' יוחנן בעקבותיו, מחייבים לכבד אף זקני גויים. ר' יוחנן מנמק זאת בכך שאף עליהם עברו הרפתקאות ומאורעות רבים בחייהם, דבר המצדיק קימה לכבודם.
פסק הרמב"ם בסוגיה זו תמוה⁶:

מי שהוא זקן מופלג בזקנה אף על פי שאינו חכם עומדין לפניו, ואפילו החכם שהוא ילד עומד בפני הזקן המופלג בזקנה, ואינו חייב לעמוד מלא קומתו אלא כדי להדרו, ואפילו זקן כותי מהדרין אותו בדברים ונותנין לו יד לסומכו שנאמר "מפני שיבה תקום", כל שיבה במשמע.

יש לשאול, וכן שואל הכסף משנה במקום, מדוע מחלק הרמב"ם בין זקן גוי, שכלפיו מספיק הידור בדברים, ובין זקן יהודי, שיש לקום מפניו, הרי מהפסוק לומדים: "כל שיבה", ומנין החילוק?
הרמב"ם למד, כי אף ש"כל שיבה" במשמע, הרי שיש הבדל בסיבת הקימה, ועל כן יש הבדל בסוג ההידור.
זקן גוי, הרי שעברו עליו שנים רבות והרפתקאות רבות והוא רכש חכמת חיים רבה, ועל כן יש להדרו.
כלפי יהודי, המבט הוא שונה. יהודי שחלפו עליו שנים רבות, שראה פרק בהסטוריה של עם ישראל, הרי שחכמת חייו היא תורה, ועל כן ההידור משמעותי יותר. יהודי שחווה למשל, את השואה, את הקמת מדינת ישראל ואת גילגוליה עד ימינו אלה, הרי שהתבוננות בחייו היא לימוד תורה, כיצד משגיח הקב"ה על עם ישראל, ומנווט את דרכו.
"זכור ימות עולם", שכן ימות העולם העוברים על עם ישראל הם מבט של אמונה ולימוד.

---

¹ דברים ל"ב, ז'.
² שמות כ', ז'.
³ להרחבה נוספת בעניין התאריך העברי עי' בשיחה לפרשת בראשית ה'תשס"ד המופיעה באתר.
⁴ שמות י"ב, ב'.
⁵ קידושין ל"ג ע"א.
⁶ הל' תלמוד תורה פ"ו ה"ט.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *