לפרשת לך לך
ערך: יעקב קופל.
פרשתנו עוסקת במספר אירועים הקשורים באברהם. בשיעורנו זה נסקור את האירועים המרכזיים, נראה מהי הנקודה ששוזרת את כל האירועים הללו וננסה לעמוד על משמעותה.
ברית בין הבתרים (פרק ט"ו)
הפסוקים מתארים את התגלות הקב"ה לאברהם במחזה, בצורה כזאת שהיה צורך להרגיע את אברהם "אל תירא". התוכן העיקרי של הברית אותה כרת הקב"ה עם אברהם הוא ההבטחה ההיסטורית הגדולה שלאחר הירידה העתידית למצרים עם ישראל יגאל ויתקיים "לזרעך נתתי את הארץ הזאת". בתוך כל המעמד החשוב הזה מופיע פרט שהוא לכאורה שולי. להבטחה של היציאה ממצרים מצורפת ההבטחה "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". לשם מה יש צורך להבטיח זאת כבר עכשיו? האם זה משנה אם יצאו ברכוש גדול?
רש"י (שמות י"א, ב') מביא:
דבר נא – (ברכות ט.) אין נא אלא לשון בקשה, בבקשה ממך הזהירם על כך שלא יאמר אותו צדיק אברהם "ועבדום וענו אותם" קיים בהם "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" לא קיים בהם.
הטענה שמעלה רש"י, שאברהם היה מקפיד אם בני ישראל לא היו יוצאים ברכוש גדול, מוסיפה לתמיהה על עצם חשיבות העניין בצורה כה משמעותית לאברהם. אם לא היו יוצאים ברכוש גדול אז יציאת מצרים לא היתה שווה?
ברמת הפשט ניתן להשוות את הביטוי שמופיע בדברי הקב"ה למשה לפני יציאת מצרים (שמות ג', כ"א):
ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים והיה כי תלכון לא תלכו ריקם.
לבין הביטוי שנאמר במצוות ההענקה לעבד המשתחרר (דברים ט"ו, י"ג – ט"ו):
וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם. העניק תעניק לו…
וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלקיך על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום.
על פי השוואה זו ניתן לומר שכשם שעבד המשתחרר מקבל מענק על מנת להראות שהוא לא עבד במהות, כך המשמעות של מענק מצרים היא הודאה בכך שישראל הם לא עם של עבדים. אך נראה שישנו פן נוסף לעניין הזה, כפי שנביא בהמשך.
שפחה מצרית ושמה הגר (פרק ט"ז)
בברית בין הבתרים הובטח זרע לאברהם. התקופה שבה נאמרה הבטחה זו לאברהם היתה לאחר עשר שנים שאברהם יושב בארץ כנען, עדיין ללא ילדים. על כן, מובן שבעקבות כך יתעורר החשש אצל אברהם שיתכן וההמשך שלו לא יהיה ממש מזרעו אלא מעבדיו או משאר בני משק ביתו. בעקבות כך, מכריז בפניו הקב"ה (ט"ו, ד') "אשר יצא ממעיך הוא יירשך". שרה מבינה בעקבות כך שלא בטוח שהיא כלולה בהבטחה הזאת ויתכן שהיוצא מאברהם הוא לאו דוקא אשר יצא ממנה, אלא ילד שיולד מאשה אחרת. על כן, היא לוקחת את הגר, השפחה המצרית, בתקוה שאולי ממנה היא תבנה.
מלחמת ארבעת המלכים נגד החמישה (פרק י"ד)
לאחר שארבעת המלכים הביסו את מלך סדום ועמורה, הם מתקדמים הלאה (י"ד, י"א – י"ב):
ויקחו את כל רכוש סדום ועמורה… וילכו.
ויקחו את לוט ואת רכושו… וילכו והוא יושב בסדום.
הפסוקים מתארים, לכאורה, שארבעת המלכים לקחו את רכוש סדום ועמורה, הלכו, נזכרו ששכחו משהו מאחור וחזרו, לקחו את לוט ואת רכושו ולאחר מכן הלכו שנית. האם באמת מהלך הדברים היה שהם חזרו רק בשביל לוט ורכושו?
סביר להניח שלא זאת הכוונה של הכתוב, אלא ברור שבפעם אחת הם לקחו את כל רכוש סדום ובתוכם גם את לוט ורכושו. אולם, הכתוב בא להדגיש שהייעוד של כל מלחמת העולם הזאת היה על מנת לקחת את לוט אחי אברהם. ייתכן והם לא היו מודעים לכך, אך ההסתכלות האלוקית, המבוטאת בתורה, מדגישה לנו שזו היתה הנקודה המרכזית עליה הם נלחמו.
בקריאת פסוק י"ב מתעוררת קושיה נוספת. "ויקחו את לוט… והוא יושב בסדום". הכתוב לא בא לחדש שלוט יושב בסדום, מפני שזה נאמר כבר בפרק הקודם (י"ג, י"ב) "ויאהל עד סדום". אם כן, מכיוון שלקחו אותו משם, ברור שהוא לא שם, אזי מדוע תיאור ישיבת לוט בסדום נכתב לאחר לקיחתו?
כבר בתחילת הפסוק נראה שהמילים לא כתובות בסדר הגיוני, שכן כתוב: "ויקחו את לוט ואת רכושו בן אחי אברם". אם היינו הולכים לפי ההגיון שלנו, הפסוק היה צריך להיות "ויקחו את לוט בן אחי אברם ואת רכושו". לא מובן מדוע הפסוק הכניס את "ואת רכושו" באמצע התיאור של לוט כאחיו של אברהם.
לך לך
אברהם עולה לארץ ומיד נאמר עליו (ט', י"ב) "ויסע אברהם הלוך ונסוע הנגבה". רש"י מפרש מה הכוונה "הנגבה" וזה לשונו – "… וכל מסעיו הנגבה ללכת לדרומה של א"י והוא לצד ירושלים…". לפי הסברו של רש"י כיוון נסיעתו של אברהם היה לירושלים. אך זה לא נראה הפירוש הפשוט. למרות שאכן הכיוון הכללי מבית אל לירושלים הוא דרומה, אך הביטוי "הנגבה" הוא קיצוני יותר מדי דרומה – הכוונה ממש לנגב.
תחילת הפרשה (י"ב, ה') "ויקח אברם… ואת כל רכושם אשר רכשו". מדוע חשוב לתאר שכאשר אברהם עלה לארץ הוא לקח איתו את כל רכושו? היה חשש שלא יקבלו סל קליטה בהגיעם ארצה?
מעניין, שבסוף הפרשה הקודמת מסופר גם כן (י"א, כ"ט) "ויקח אברם…" – ולא כתוב שם שלקחו איתם את הרכוש. אם כן, נראה שזה לא מובן מאליו שבנסיעה מזכירים את הרכוש שנלקח לדרך.
שרוך הנעל
הרכוש הוא הציר המרכזי שסביבו סובבת הפרשה.
משמעות הרכוש שלוקח אברהם מופיעה בהמשך הפרשה (י"ג, ה'-ו'):
וגם ללוט ההלך את אברם היה צאן ובקר ואהלים.
ולא נשא אתם הארץ לשבת יחדו כי היה רכושם רב ולא יכלו לשבת יחדו.
הרכוש הוא הגורם לסכסוך בין אברהם ללוט, ובגינו הם נפרדים. אך רגע לפני תחילת הסכסוך מספרים לנו הפסוקים (י"ג, ג'):
וילך למסעיו מנגב ועד בית אל עד המקום אשר היה שם אהלה בתחלה בין בית אל ובין העי.
מדוע אברהם הלך "הנגבה" ולאחר מכן חזר לאותו מקום? לא מסופר לנו שהוא הגיע לירושלים, ובייחוד כאן בולט הביטוי "מנגב" שקשה מאוד לפרש אותו כירושלים.
סיפור הרכוש ממשיך במלחמת המלכים. כאשר הפסוקים מתארים את ניצחונו של אברהם, ישנה התמקדות בדברים שאברהם השיב. הדברים מופיעים בהדרגה מהכי חשוב לפחות חשוב (י"ד, ט"ז):
וישב את כל הרכש וגם את לוט אחיו ורכשו השיב וגם את הנשים ואת העם.
כל הרכוש – לוט ורכושו – הנשים – העם, אלו סדר הדברים המופיעים בכתוב. אברהם עושה מלחמה וההישג הוא דווקא הרכוש? אפילו בתיאור של לוט מיד מצורף אליו "ורכושו", האם אין חשיבות לשובו של לוט לבד גם ללא הרכוש?
(כ"א) ויאמר מלך סדום אל אברם, תן לי הנפש והרכוש קח לך.
נראה שמלך סדום קולט את העניין ומציע לאברהם לקחת את "הרכוש" בתמורה ל"נפש". התייחסותו של מלך סדום לרכוש כדבר שעדיף מהנפש מעורר אצל כל אחד הסתייגות מסוימת. אולם, תשובתו של אברהם1 לא מבטאת חרדה כלשהי מעצם ההצעה של הרכוש בתמורה לנפש, אלא מכך שאין רצונו שיאמר "אני העשרתי את אברהם". מהפסוקים נוצר רושם שרצונו של אברהם לקבל את הרכוש בדרכים אחרות, נובע לאו דוקא מפני חוסר המוסריות שברכוש תמורת נפשות אלא בגלל עניין צדדי.
ישנה פרשה מקבילה לסיפור הרכוש בהמשך הספר. הביטוי שמופיע אצל אברם ולוט "כי היה רכושם רב ולא יכלו לשבת יחדיו", מופיע שנית בעניין שונה לגמרי (ל"ו, ז'):
כי היה רכושם רב משבת יחדו ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אתם מפני מקניהם.
במבט ראשון, נראה שפסוק זה תלוש מסיפורם של אברהם ולוט. אך הרקע האמיתי הוא פרידת יעקב מעשו. ביטוי כל כך דומה מצביע על קשר חזק שבין המקרים ועל כך נעמוד בהמשך.
רכוש גדול
בניגוד לתפיסה המקובלת, רכוש זה לא רק דבר טכני. יש משמעות לדברים שהאדם לוקח איתו. חז"ל בפסחים (פ"ז:) אומרים:
ואמר רבי אלעזר לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים שנאמר וזרעתיה לי בארץ כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורין.
הרבה כוחות ומידות מיוחדות, או כפי שהמקובלים קוראים לכך "ניצוצות", נשארו מהאור הגדול של היום הראשון של הבריאה, ותפקידו של עם ישראל לרכוש אותם ולרומם אותם על ידי כך. זהו כל ענינה של הגלות. בספרים נאמר שיסוד המילה "גר" נובע מלשון "מעלה גרה". כפי שהעלאת גרה מתבצעת על ידי העלאת האוכל על מנת לתקנו. יתרונו של הגר בכך שהוא יכול להגיע למקומות נמוכים שעם ישראל לא היה יכול להגיע אליהם. על אף ה"מוגבלות" של עם ישראל יש עליו חובה לספח גם את אותם "ניצוצות" שנמצאים באותם מקומות נמוכים ומרוחקים, על כן נשלח עם ישראל לגלות, על מנת שיתוספו עליהם גרים.
על פי עקרון זה ננסה לסקור שנית את סדר הפרשיות.
אברהם שומע מהקב"ה "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם", מכך הוא למד את הכיוון שאליו הוא צריך ללכת. אברהם הולך הלוך ונסוע הנגבה, לכיוון מצרים. גם הפירוש שמביא רש"י צודק שהיעד הוא ירושלים, מכיון שהמשימה המלאה היא להעלות את הניצוצות ממצרים לירושלים.
מבחינה היסטורית, מעניין לראות שעם ישראל התחיל במצרים במקום הנמוך ביותר, לאחר מכן הגיע פסח ראשון שבו עם ישראל מתנתק ממצרים ויוצא לכיוון ארץ ישראל וירושלים, וישנו שלב נוסף לעתיד לבוא. שלב זה קוראים בזכריה (י"ד, י"ח) בחול המועד סוכות, שמצרים יעלו לירושלים להשתחוות לה'. זה הרעיון החשוב בלצאת ברכוש גדול דוקא ממצרים, מה שמסמל את העלאת ניצוצות הקדושה שבה לארץ ישראל.
אברהם בקושי הגיע לארץ כנען ומיד הקב"ה מכה את הארץ ברעב, בעקבות כך אברהם יורד מצרימה. אך האמת שאברהם הרגיש עוד לפני הרעב שהמגמה שלו צריכה להיות ההליכה מצרימה וכך הוא עושה. זה הפסוק שראינו "הלוך ונסוע הנגבה" שמופיע לפני תחילת הרעב בארץ.
בצורה דומה ראינו את התיאור הכפול של עליית אברהם לארץ כאשר בסוף הפרשייה הקודמת נראה שאברהם עולה ארץ מעצמו, ורק בתחילת הפרשה מגיע הציווי האלוקי שמורה לו לעשות כך.
אברהם מגיע למצרים שם מתעללים בו ובשרה. לאחר מכן מגיע סיפור הנגעים, ולבסוף, שילחו אותו ברכוש גדול. כל השתלשלות האירועים חשובה מאוד כפי שמגדיר הרמב"ן (י"ב, ו') על פי התנחומא שמעשה אבות סימן לבנים, ובעצם כל מה שהאבות עברו כך ארע גם לבניהם אחריהם.
בתחילת שמות פרעה פונה למילדות העבריות (א', ט"ו – ט"ז):
ויאמר מלך מצרים למילדת העברית אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה.
ויאמר בילדכן את העבריות…
מה פרעה אמר למילדות בפעם הראשונה?
הגמרא בסוטה (י"א(::
אמר ר' יוסי בר' חנינא – מלמד שתבען לדבר עבירה ולא נתבעו.
מאיפה חז"ל לקחו את הרעיון שזה היה מה שפרעה רצה מהם?
שאלה נוספת שמתעוררת בהקשר לאותו סיפור הוא, מה עלה בראשם של המצרים כאשר גזרו את הגזירה של הריגת הזכרים? המניע שלהם היה הפחד מהריבוי של העם היהודי, ובמקום להרוג את הנשים שהם היולדות הם הרגו את הגברים. על מנת להסביר את התנהגותם של המצרים בעניין זה אמרו חז"ל שהסיבה היא מפני שהמצרים שטופים בזימה. כהמשך למגמה הזו הגיע גם הפירוש לגבי רצונו של פרעה מהמילדות העבריות.
מעבר להסבר הזה, אם נחזור להשוואה שעשינו על פי הכלל של מעשה אבות סימן לבנים, נראה שדילגנו על המקבילה של לקיחת שרה על ידי פרעה, מה שמראה ביתר בהירות את העניין של חז"ל להסביר שרצונו של פרעה מהמילדות העבריות הוא המקבילה ללקיחת שרה על ידי פרעה בימי קדם.
נחזור למכת הרעב בארץ שארעה בימיו של אברהם.
רעב מסמל חוסר שקיים. לעומת מציאות של רעב וחוסר, נאמר לגבי ארבעת המלכים (י"ד, י"א) "ויקחו את כל רכש סדם ועמרה ואת כל אכלם וילכו", האוכל זה ביטוי שמנוגד לרעב. הכתוב מבטא בכך שבתוך כל החוסר שיש בארץ יש פנינה חשובה, "אוכל", והיא נמצא אצל ארבעת המלכים. בהמשך השיעור נרחיב מעט עניין זה.
אברהם רכש במצרים רכוש, אך לוט רכש את רכושו בצורה לא נכונה.
רש"י (י"ג, ז'):
ויהי ריב – לפי שהיו רועיו של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל והם אומרים נתנה הארץ לאברם ולו אין יורש ולוט יורשו ואין זה גזל והכתוב אומר והכנעני והפרזי אז יושב בארץ ולא זכה בה אברם עדיין.
צדקותו של אברהם בעניין הרכוש מתבטאת בכך שלא לקח ממלך סדום רכוש על אף שזה חשוב לו. הסיבה היא שיותר ממציאות הרכוש, חשובה לאברהם הדרך שבה הרכוש מגיע אליו, מפני שזה משליך על המשמעות שלו.
הוא לקח את הגר, שפחה מצרית, כאשר הרעיון היה לקחת את הרכוש שמגיע ממצרים ולהוציא אור גדול, לספח גרים. להוציא את הרכוש מידיהם של המצרים לידיו של אברהם ועל ידי כך להעלות אותו.
אברהם תכנן גם המשך למהלך עד כדי כך שראה בישמעאל את ממשיכו, אך רצון זה לא התקיים לבסוף.
ניתן לומר שאברהם מתחיל לקיים בעצמו את "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" – אברהם נאבק שהרכוש שיגיע לידו יהיה מסוג מסוים.
לאחר הסיור שעשו אברהם ולוט במצרים הם חוזרים לארץ ונפרדים איש מעל אחיו. לוט בוחר לגור בסדום מפני שבעיניו זהו המקום שהכי דומה למצרים (י"ג, י'). סדום זה המקום הנמוך בעולם מכל הבחינות, והאמת שגם שם יש נקודה אמיתית שנמצאת. אברהם הלך לגלות את הרכוש שנשאר בסדום, במילים אחרות מדובר על לוט. לכן הפסוק שמתאר את לקיחתם של ארבעת המלכים מסיים "והוא יושב בסדום" – לוט ורכושו מבטאים את הנקודה שיוצאת מסדום ואותה יוצא אברהם לגלות. אכן בסופו של דבר, לוט עתיד להעמיד שתי פרדות טובות והן נעמה העמונית ורות המואביה ובעתיד היותר רחוק גם משיח בן דוד יצא משם. הנקודה הזו מאוד מוסתרת וצריך להסיר את הלוט על מנת למצוא את הנקודה בלוט.
לעשו יש רכוש שרכש בארץ כנען. יש לו תפקיד שייעדו לו מראש, אך מתברר שהוא אינו מסוגל לבצע אותו. חז"ל מתארים זאת בכך שעשו מתלונן על כך שיש יותר מדי מצוות ועל כן הוא מעדיף לפרוש מדרך ה'.
מעמדו של עשו שונה בכך שהוא אינו בן השפחה כמו ישמעאל אלא בן הגבירה, ועל כן יש לראות שוני בדחייתו של עשו מאשר דחייתו של ישמעאל, אך על כך נרחיב במקום אחר.
אל תירא כי יעשיר איש
העובדה שיש לאדם רכוש רב לא אומרת עדיין כלום. לא כל אחד שיש לו רכוש גם מצליח להתחבר אליו נכון. ישנם אנשים בעלי רכוש רב אך למרבה הפלא מנותקים ממנו מאוד. במספר מקומות חז"ל מביאים בתור דוגמא לעשיר הגדול, המופיע בתורה, את קורח. מעניין לראות איך הפסוקים מתארים את הקשר שבין קרח לרכושו (במדבר ט"ז, ל"ב – ל"ג):
ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש.
וירדו הם וכל אשר להם חיים שאלה ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל.
הסדר בפסוק ל"ב מעלה תמיהה. מדוע הרכוש לא מופיע במקום המתבקש, יחד עם בתיהם של משפחת קרח?
נראה שהפסוק רומז על כך שכל הרשימה מהתחלה זה "אשר לקרח", אך הרכוש לא נכלל ברשימה הזאת, הוא מנותק ממנו. לבסוף מתגלה שאותו עשיר, קורח, נשאר קרח. מתברר שלא היה פה חיבור אמיתי לרכוש.
העלנו את העניין שכאשר התורה תיארה את יציאתו של תרח מאור כשדים לא נאמר במפורש שלקח את רכושו, מה שצוין לאחר מכן לגבי יציאתו של אברהם. הדגשה זו מבטאת את דרכו הייחודית של אברהם שהיה מחובר לרכושו, אותה הדרך שהמשיך זרעו אחריו כשירדו למצרים (מ"ו, ו') "ויקחו… ואת רכושם אשר רכשו בארץ כנען ויבואו מצרימה", אותה דרך שליוותה את עם ישראל גם ביציאתם ממצרים ברכוש גדול.
יעקב אבינו היה זה שהכין את העם לגלות מצרים וליווה אותם אליה עד שנפטר במצרים. ליעקב עצמו היתה גלות מוקדמת אצל לבן וחז"ל מקשרים את שתי הגלויות. כבר אז יעקב עוסק במקנה ומגדיל את רכושו.
כאשר יעקב מחליט לחזור לארץ מתואר (ל"א, י"ח) "וינהג את כל מקנהו ואת כל רכושו אשר רכש… לבוא אל יצחק אביו ארצה כנען". הכל סובב סביב מאמר חז"ל שאצל האבות ממונם חשוב מגופם, מה שמתבטא גם כאשר יעקב חזר על פכים קטנים, אלו הדברים שמרוממים את פועלם של האבות. לאחר מכן כשעם ישראל יצא ממצרים עם הרכוש כיוון ההליכה שלו יהיה עליה לכיוון ירושלים.
יהי רצון שבעזרת אמונה גדולה נזכה בכך שהמצב הכלכלי ישתפר ונעלה ברכוש גדול לירושלים הבנויה במהרה בימנו אמן.
1 (י"ד, כ"ג) "אם מחוט ועד שרוך נעל…" (שרוך אותיות רכוש).