וירא בשכינה, וירא במלאכים
פתיחת הפרשה מתארת את התגלות ה' לאברהם1:
וירא אליו ה' באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום. וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה.
הכתוב מדגיש את ראייתו של אברהם. חז"ל במדרש עמדו על כך2:
הדא הוא דכתיב 'וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו', 'וירא' בשכינה 'וירא' במלאכים.
המדרש מסביר שהיתה כאן ראיה כפולה של אברהם, בשכינה ובמלאכים, ויש להבין את משמעות הדברים.
נראה, וכך הבין המהרז"ו, כי דרשה זו מבוססת על מידה י"א מל"ב מידות שבאגדה, והיא מידת "סידור שנחלק".
הפסוקים באו מסודרים, בטעמיהם ובהפסקותיהם, וכך נלמד פשט הכתוב. ופעמים שאותו סידור נחלק, ואנו דורשים שיש לחלק אחרת את הפסוקים.
בענייננו, מוזכרת פעמיים הראיה באותו פסוק – "וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם…", ודורשים חכמים כי יש לחלק: "וישא עיניו וירא" – שייך לפסוק הקודם, ומשפט חדש מתחיל במילים "והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא", ופירוש הדברים שהראיה הראשונה הכתובה בפסוק, מיוחסת אל התגלות השכינה לאברהם, המוזכרת בפסוק הקודם – "וירא בשכינה", והראיה השניה היא ראית המלאכים – "וירא במלאכים".
ננסה להבין את משמעותה של מידה זו, "סידור שנחלק", ומתוך כך את משמעות הפסוקים בפתיחת פרשתנו.
נראה, שמידה זו מצביעה על כך שפעמים ישנו הבדל בין הצורה בה הדברים מופיעים לעין הרואה, ובין הצורה בה הדברים מובנים לעומקם ומשמעותם הפנימית.
הסידור הכרונולוגי של המאורעות הנראה לעינינו לא משקף תמיד את התהליכים המתרחשים בעומקה של המציאות, ברובד האלוקי החורז את גלגלי ההיסטוריה, ופעמים שיש לחלק את הסדר הרגיל של המאורעות כדי להבינם לאשורם.
בצורה כרונולוגית, היתה התגלות של ה' לאברהם, ואברהם רואה שלושה אנשים ומכניסם לביתו. זהו הרובד של הפשט, המתאר את המאורעות כפי שהתרחשו.
ברובד עמוק יותר מבינים חז"ל, שראית אברהם את המלאכים היא תוצאה של התגלות ה' אליו, ויש לחלק את הראיה מן הרצף הכרונולוגי, ולחברה אל הפסוק המתאר את התגלות ה' לאברהם.
משמעות הדברים תתבאר בשני אופנים.
הסתכלות אחת היא מצד הקב"ה. "וירא אליו ה' – וישא עיניו וירא". ה' שלח לאברהם את ראית המלאכים. מתוך התגלות ה' אליו הופיעו לעיניו המלאכים ובשרו לו את בשורותיהם. ה' התגלה לאברהם כדי להראות לו את המלאכים.
ניתן גם להבין שהחידוש הוא מצד אברהם. אברהם יושב, והשכינה מתגלה אליו, ובכל זאת הוא רואה שלושה אנשים שעוברים ליד אהלו.
חז"ל לומדים מפסוקים אלה, ש"גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה"3. אברהם מקבל את פני השכינה, ובכל זאת משתדל בהכנסת אורחים.
נראה שבדברינו רמוז עומק גדול באישיותו של אברהם.
היינו מצפים, שכשאברהם מקבל את פני השכינה הוא לא יראה דבר מסביבו, וכולו יהיה מרוכז בהתגלות האלוקית. כיצד יתכן שאברהם שם לב לכך ששלושה אנשים עוברים ליד האוהל תוך כדי התגלות ה' אליו?
התשובה היא, שמתוך "וירא אליו ה'" מופיע "וישא עיניו וירא". אברהם עומד מול ה' לא לבדו, אלא מתוך חיבורו אל העולם כולו, ועל כן רגישותו לסביבה נשארת בעינה כשהוא עומד מול ה'. איזה ערך יש לקבלת פני השכינה אם כתוצאה מכך מתעלם האדם מהאורח המתדפק על דלתו? לא האדם לבדו מקבל פני שכינה, אלא אדם כנציג העולם, ולכן ניתוק מן העולם מנוגד להקבלת פני השכינה.
אברהם הבין שלא זו בלבד שאין סתירה בין השנים, אלא יותר מכך – הקבלת פני השכינה היא המולידה את ראית האורחים.
על פי זה, ניתן להבין באופן נוסף את דברי חז"ל: "גדולה הכנסת אורחין – מהקבלת פני שכינה". המ"ם היא מ"ם המתוך. פירוש הדברים הוא: איזו הכנסת אורחים היא גדולה ובעלת ערך? אותה שבאה מתוך הקבלת פני השכינה, ומתוך ההבנה שדווקא המפגש עם השכינה מוליד את תשומת הלב לסביבה ולאורחים.
כוונת הגמרא היא לא רק שהכנסת אורחים גדולה יותר מאשר הקבלת פני שכינה, אלא שהכנסת אורחים שבאה מתוך הקבלת פני שכינה, יש בה גדולה מיוחדת וערך מיוחד.
שלוש הבנות ישנן לראייתו של אברהם את האורחים.
האחת – כפשט הפסוקים – הרצף הכרונולוגי המבואר בכתוב.
בדרשת הפסוק, המחבר את ראייתו של אברהם ל"וירא אליו ה'", טמונות שתי הבנות נוספות.
האחת, שהקב"ה שלח לעיניו את המלאכים מתוך התגלותו.
והשניה, שאברהם ראה את האורחים דווקא מתוך שהיה זה בהקבלת פני השכינה.
1 בראשית י"ח, א'-ב'.
2 בראשית רבה פרשה מ"ח, ט'.
3 שבת קכ"ז ע"א.