מלחמת היצר

בכתבי האר"י מובא¹:

…אי נמי, יען כי לפתח חטאת רובץ, ויצר טוב אינו בא עד שהאדם בן י"ג שנה, לכן האיברים של אדם רגילים עם היצר הרע מיום הלידה. כשאדם בא לשוב בתשובה, היינו שיצא למלחמה על האויבים, שהוא היצר הרע והאיברים.
ונתנו ה' אלוהיך בידיך שהוא היצר הרע, אז ושבית שביו שהם אברי הגוף.
וראית בשביה אשת יפת תואר, שהיא הנשמה.
וגלחה את ראשה, שתסיר האמונות הרעות.
ועשתה את ציפורניה, שהוא חתיכת ומניעת המותרות.
והסירה את שמלת שביה, שהוא הלבוש שנעשה ממעשה העבירות, כענין הסירו את הבגדים הצואים.
ואח"כ ובכתה אביה, זה הקב"ה, ואמה, זו כנסת ישראל. כענין אחרי שובי נחמתי, ותבכה על עונותיה ירח ימים, שהוא חודש אלול, שהם ימים ולא שנים, שהם זמן התשובה.

יש להבין את משמעות דברי האר"י.
יש המביטים בדרשות כאלה בזלזול. "זוהי הסתכלות גלותית, שאינה מכירה במלחמה האמיתית, הנעשית בטנקים ובמטוסים. בארץ ישראל יש לחזור לפשטי המקראות ולהבנה המעשית של הפסוקים. "כי תצא למלחמה" – במלחמה ממש הכתוב מדבר, ולא במלחמה נגד יצר הרע".
דברים אלו לוקים בשטחיות. עומק דברי האר"י הוא, שמושג המלחמה הוא אחד, הן למלחמת היצר והן למלחמה נגד האויבים. מי שיודע כיצד להילחם באויביו, ידע גם כיצד להילחם ביצרו, ולהיפך. כי המלחמה בשניהם נעשית באותה דרך.
נעיין מעט בענין המלחמה.
ראשית, "כי תצא למלחמה". העולם נברא כך שכדי להגיע להישגים צריך להילחם ולהיאבק. הן באומה והן באדם אי אפשר להתקדם מתוך "שלום מדומה".
ה"אור החיים" דורש את הפסוקים באופן דומה, וכך הוא כותב²:

ואומרו "על אויביך" בא להעיר, כי לא מלחמה זו כגבור הלוחם ללכוד עיר, וכשיקוץ במלחמה יפנה וילך לעצמו, אלא כאדם הלוחם עם אויבו, שאם יתרשל יקום עליו והכהו, כמו כן אם יתרשל האדם מללחום את האויב יקום עליו ויאבדהו מן העולם…

מלחמת היצר דומה למלחמה נגד האויב, שאי אפשר להפסיקה, כי אז האויב ישתלט.
השלב הראשון במלחמה היא הגדרת האויב כאויב, ההבנה שכל עוד לא ניצחנו במלחמה באופן סופי, אסור לעצור, כי כל עצירה היא השתלטות של האויב עלינו.
במלחמה נגד אויבינו הקמים עלינו בימים אלה, הנסיון לעשות שלום תוך כדי המלחמה מביא לנצחונו של האויב. יש להגדיר את האויב כאויב, וממילא דרך הפעולה היא מלחמה לחיסולו של האויב.
כך גם במלחמת היצר. האם אנו מבינים שעלינו להילחם עם היצר, ולא לעשות איתו "הסכמי שלום"?!
טיעונים כמו "צריך להתחבר לדברים, לזרום, לא לדכא את הכוחות", הם פעמים רבות תירוצים של האדם המונעים אותו ממלחמה עם היצר, וכך היצר משתלט.
בי"ג שנים ראשונות היצר הרע שולט ואיבריו של האדם נמצאים בשליטתו, וכאשר היצר הטוב נכנס, הוא צריך להלחם כדי לקבל את השליטה על הגוף. אם היצר הטוב לא מנצח, הרי שהיצר הרע שולט בכל החיים – בלימודים, בתעסוקה, במקום המגורים, בבניין המשפחה ובכל תחומי החיים. יש להשליט את היצר הטוב, כדי לשלוט בכל התחומים ולעשותם בדרך הטובה.
"ושבית שביו" – הניצחון במלחמה מביא שבי. הדרך הטובה שהאדם הולך בה איננה מגיעה באופן טבעי וזורם, כיון שהאדם רגיל אחרת. הטוב נמצא אצל האדם כמו שבוי, זר במקום. כדי להגיע למצב של "פקודי ה' ישרים משמחי לב" צריך לעבור תקופה של שבי, שבסופה "והיתה לך לאשה".
"וראית בשביה אשת יפת תואר – שהיא הנשמה" – האדם חש שבתוך כל הקשיים יש נשמה פנימית שמובילה אותו, וזה נותן ביטחון שבסוף יגיע הנצחון. גם בצורה הלאומית, ההבנה שיש יד אלוקית שמכוונת את המהלכים, ושאין זה מאבק סתמי ומקרי, נותנת לנו בטחון בנצחוננו על האויבים.
"וחשקת בה" האדם רוצה להשליט את נשמתו על האיברים, שכרגע הם בשבי. כדי להגיע לכך יש צורך בכמה שלבים של תיקון:
"וגילחה את ראשה – שתסיר האמונות הרעות" – האדם צריך לברר את מחשבותיו ואמונותיו, מה מהם טוב, וראוי להישאר, ומה ראוי "לגלח" ולהשליך.
צריך לחשוב מחדש על כל הערכים בחיינו ולברר האם הם נכונים ואמיתיים והאם יש צורך "לעדכן" ולהעמיק את השקפת העולם.
"ועשתה את ציפורניה – שהוא חתיכת ומניעת המותרות" – ישנם מותרות, שהם דברים מיותרים, שעל האדם להסיר מעצמו ומחייו. בדברים כאלו, אין לעסוק בנסיון לברר את הטוב מהרע, צריך פשוט לזרוק אותם.
ישנם "מוצרי תרבות" למיניהם, העונים לשם "מותרות" שכדי שנוכל להשלים את השליטה של היצר הטוב, צריך להימנע מהם לגמרי ולהוציא אותם מחיינו.
"והסירה את שמלת שביה מעליה – שהוא הלבוש שנעשה ממעשה העבירות" – ישנם דברים שנבנים באדם כתוצאה מהעברות. השקפות פסולות, מבט מוטעה על המציאות, שנבנו כתוצאה מהעולם שהאדם היה חי בו. גם דברים אלה צריך להסיר.
"ואחר כך – ובכתה את אביה – זה הקב"ה, ואת אמה – זה כנסת ישראל" – אותה אשת יפת תואר, גם לאחר כל התהליך שהיא עוברת בביתו של האדם, עדיין קשורה לאביה ולאמה. האדם קשור תמיד לאביו ולאמו – לקב"ה ולכנסת ישראל והבכי מלמד על עומק הקשר שיש לאדם עם מקורו הרוחני.
"ירח ימים" – שהוא חודש אלול" – זהו זמן התשובה. הזמן המתאים לחזרה אל הקב"ה.
לאחר כל התהליך הזה – "והיתה לך לאשה" – האיברים – הגוף, כלי היצר הרע הופכים להיות כלים של היצר הטוב, וניתן לעבוד את ה' "בכל לבבך – בשני יצריך". רק לאחר כל תהליך התיקון והבירור שהאדם עושה, מגיע הניצחון והשליטה של נשמתו של האדם על האיברים.

---

¹ ליקוטי תורה לפרשת "כי תצא".
² תחילת פרשת כי תצא.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *