ראש השנה שחל להיות בשבת (מוסר)
דין ידוע הוא, שכשראש השנה חל להיות בשבת אין תוקעים בשופר.
דין זה מיוחד מאוד. ישנה מצוה בתורה, לתקוע בשופר, מצוה שמעלתה העליונה מפורשת במקומות רבים בחז"ל, כמזכירה את זכותם של ישראל, וחכמים קובעים שעם ישראל כולו לא יתקע בשופר. מדוע?
אלא אמר רבא מדאורייתא מישרא שרי ורבנן הוא דגזור ביה כדרבה דאמר רבה הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיעין בתקיעת שופר גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים והיינו טעמא דלולב והיינו טעמא דמגילה.
החשש שאדם יבוא לטלטל את השופר ברשות הרבים הוא די רחוק, במיוחד לדעות הראשונים שרשות הרבים הוא מקום שעוברים בו שישים ריבוא אנשים. האם בשביל חשש כזה מבטלים את כל עם ישראל במשך כל הדורות מקיום מצות עשה זו?
נראה, שיש בתקנת חכמים זו עומק שיש להבינו.
ננסה להתבונן בתקנת חכמים זו בשלושה מישורים.
א. המישור המוסרי: תקנה זו מלמדת אותנו עד כמה הקפידו חכמים על כל דקדוק של מצוה, עד כדי שחשש העברת ד' אמות ברשות הרבים גורר אחריו ביטול מצות תקיעת שופר. אף אם אמנם ישנו עומק לתקנה זו, הדרך שבה הנהיגו אותה חז"ל מלמדת אותנו על החשיבות הרבה שיש לתת לפרטי המצוות.
דוקא מצות תקיעת שופר, שמקפלת בתוכה רעיונות גדולים ונשגבים, מלמדת אותנו על הצורך בשמירת הפרטים הקטנים.
השלמות בנויה דוקא מן הפרטים הקטנים ולא רק מן הרעיונות הגדולים. כל שעה בנויה מרגעים, ובהם המבחן – "לרגעים תבחננו"1.
גם גדלותן של יצירות אומנות נשגבות היא בהרמוניה שבין הפרטים המרכיבים את הציור או היצירה המוזיקלית וכדומה.
אופיו של האדם גם הוא נבחן ביחסו אל הפרטים הקטנים ולאו דוקא בשעות גדולות וחריגות.
החשש של "שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים" מבטל את כל המצוה הנשגבת של תקיעת שופר, כדי ללמד אותנו את היחס הנכון לפרטי המצוות.
ב. המישור התורני: תקנה זו מבוססת על הכלל ש"יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה". התורה הפקידה בידי חכמים את היישום המעשי של התורה במציאות החיים.
התורה שבכתב היא אידיאלים עליונים, רעיונות נשגבים, שהדרך לחיות אותם, להפוך את המצוות לסדר יום, לדבר שנקבע בתוך המציאות, נתונה בידי חכמים.
ללא דברי חכמים אין שום אפשרות לחיות את דברי התורה. למשל בתקיעת שופר, התורה אומרת: "זכרון תרועה"2, "יום תרועה"3, ובזה מסתכמות הלכות תקיעת שופר בתורה שבכתב. כך אי אפשר לקיים את המצוה. חכמים הם אלה שלימדו אותנו מהו שופר, מהי תרועה, כיצד תוקעים, מתי תוקעים, מי מחויב בתקיעה ושאר הלכות תקיעת שופר. ללא דברי חכמים נשארים דברי התורה מנותקים מן המציאות ואין יכולת לחיות אותם.
התורה נתנה אמון בחכמים שיקבעו את הדרך ליישם את דברי התורה, על פי הבנת יסודותיה של תורה ועל פי הבנת נפש האדם, העם והדור, ויתנו דרך לחיות את דברי התורה כסדר יום המשתלב במציאות.
תקנה זו צריכה לחזק את האמון שלנו בדברי חכמים. פעמים שתוך לימוד שטחי אנו מביעים אי אמון בסברותיהם ובדבריהם של חכמים. האדם הפשוט, המגיע ללימוד עם עולם תרבותי ונפשי מקולקל, תמה מדוע דברי חכמים נראים לו רחוקים מן ההגיון שלו, והוא תולה את הבעיה בחכמים, במקום להבין שאנו קטנים והבנתנו מצומצמת וחסרה מול עומק דבריהם של חכמים.
לחכמים יש כח לעקור דבר מן התורה. זהו ביטוי חריף שיש להקשיב לו. התורה קבעה הלכה וחכמים עוקרים אותה.
עלינו ללמוד מכאן עד כמה חשוב ועקרוני הוא המפגש של דברי התורה עם המציאות, הנעשה על ידי חכמים. מפגש זה קובע את צורתה של התורה בחיי העם לדורות.
ג. המישור הרוחני: על עומקה של תקנת חכמים זאת כבר עמדו רבים, בספרות הפנימית ובספרות החסידות. בספרות החסידות הכיוון הוא שבשבת אין תוקעים בשופר כיון שיש בשבת עצמה את העוצמה הקיימת בשופר. ניתן לשאוב את התפקיד של השופר מן השבת, ולכן אין תוקעים בשופר.
ננסה לעיין בעניין זה מכיוון נוסף.
יש להבין לא רק את תקנת חכמים זו, אלא גם את הדרך בה נקבעה התקנה בהלכה. הסיבה שאמרו חז"ל היא שחוששים שמא יעביר אדם את השופר ד' אמות ברשות הרבים. נראה שלגזרה זו יש קשר לסיבה הפנימית שבגללה ביטלו חכמים את תקיעת השופר בשבת.
לא דבר ריק הוא שחששו שמא יטלטל את השופר ברשות הרבים שכן עניינו מיוחד של השופר שייך להתעסקות עם רשות הרבים. השופר מקבץ סביבו את הרחוקים. משתמשים בו במלחמות על מנת לכנס את הלוחמים בדומה לדגל (תקע בשופר… ושא נס…). השופר פונה אל הרבים ומכנסם סביבו עד להופעת השופר הגדול:
והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים.
בשבת התהליך הוא הפוך מן השופר. עוברים אנו מרשות הרבים, ההתעסקות בחוץ, אל רשות היחיד, ההתכנסות בפנים, כלשון המשנה בתחילת מסכת שבת "העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים", וביארנו שזה בדווקא כך שבעל הבית נשאר בביתו, ברשות היחיד.
בשבת איננו פונים אל רשות הרבים ואל העומדים בה ועל כן איננו מטלטלים ברשות הרבים.
על כן בשבת אין תוקעים בשופר ונשארים אנו מכונסים עם עצמנו. והסיבה כי השופר מקומו הטבעי הוא דווקא ברשות הרבים, על כן בא החשש שמא יטלטלנו ברשות הרבים.
נראה שישנה כאן הבנה מחודשת בעניינו של ראש השנה שחל בשבת, וניתן לקבל מכאן הדרכה לדרך העבודה ביום זה.
ראש השנה שחל בשבת דורש מאיתנו התכנסות, ולא פניה כלפי חוץ.
ביום הראשון של ראש השנה, החל בשבת, עלינו לעמוד, כל אחד ואחד מול הבורא, באופן אישי ובהתבוננות פנימית וכך להמליכו על כל באי עולם. מתוך כך, נבוא ביום השני ונתקע בשופר, הפונה על הרבים ומגיע ל"תקע בשופר גדול לחרותנו".
1 איוב ז', י"ח.
2 ויקרא ג', כ"ד.
3 במדבר כ"ט, א'.