היבטים חדשים בסוכה ישנה

המשנה אומרת¹:

סוכה ישנה, בית שמאי פוסלין, ובית הלל מכשירין. ואיזו היא סוכה ישנה, כל שעשאה קדם לחג שלשים יום. אבל אם עשאה לשם חג, אפלו מתחלת השנה – כשרה.

בתלמוד הירושלמי ישנו דין בקשר לסוכה ישנה, שאיננו מופיע בבבלי²:

תני צריך לחדש בה דבר. חברייא אמרו טפח ר' יוסה אומר כל שהוא. מאן דאמר כל שהוא ובלבד על פני כולה.

ומבאר ה"פני משה" על הירושלמי:

תני – בבריתא, "צריך לחדש בה דבר". לבית הלל דמכשרי אף בשעשאה סתם קודם לשלושים יום, מכל מקום צריך לחדש איזה דבר מקודם החג, שיהא ניכר שסוכה זו למצות החג.
חברייא אמרי טפח – צריך לחדש, ור' יוסה אמר אפילו כל שהוא.
מאן דאמר כל שהוא וכו' – כלומר הא דקאמר כל שהוא, ובלבד אם עושה החידוש על פני כל הסוכה, בהא סגי (=בזה מספיק) אף בכל שהוא, אבל אם אינו עושה אלא במקום אחד, מודה ר' יוסה דבעינן טפח.

דין חידוש דבר, שאינו מופיע בבבלי, דורש הבנה. לכאורה, סוכה שלא חידש בה דבר, הרי היא פסולה, כיון שלא ניכר שעשאה לשם חג. אם כן, כיצד מספיק חידוש רק בטפח, או אף בכל שהוא? יש צורך לחדש את כל הסוכה, ומדוע מסתפקים בית הלל בחידוש דבר מועט? יש להבין את גדרו של דין חידוש דבר.
הפוסקים נחלקו בדין זה. הרמב"ם לא הזכיר את דין חידוש דבר³, ואילו השולחן ערוך פוסק⁴:

סוכה ישנה דהיינו שעשאה קודם שיכנסו שלשים יום שלפני החג כשרה ובלבד שיחדש בה דבר עתה בגופה לשם החג ואפילו בטפח על טפח סגי אם הוא במקום אחד ואם החידוש על פני כולה סגי אפילו כל דהו.

יש להבין, מדוע השמיט הרמב"ם דין זה, הרי הוא מוזכר בירושלמי, והבבלי אינו חולק בענין זה, ואם כן יש לפסוק כירושלמי במקרה כזה?
נראה, שלרמב"ם ישנה הבנה שונה בדין זה, ועל כן פסק כפי שפסק. להבנת שיטת הרמב"ם יש להקדים כמה דברים.
הירושלמי אומר⁵:

העושה סוכה לעצמו אומר ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לעשות סוכה. לאחרים לעשות לו סוכה לשמו. נכנס לישב בה אומר ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לישב בסוכה. משהוא מברך עליה לילי יום טוב הראשון אינו צריך לברך עליה עוד. מעתה העושה לולב לעצמו אומר ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לעשות לולב. לאחר לעשות לולב לשמו. כשהוא נוטלו אומר על נטילת לולב ואשר החיינו. ומברך בכל שעה ושעה שהוא נוטלו. העושה מזוזה לעצמו אומר לעשות מזוזה. לאחר לעשות מזוזה לשמו. כשהוא קובע אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וציונו על מצות מזוזה העושה תפילין לעצמו אומר ברוך אשר קדשנו במצוותיו וציונו לעשות תפילין. לאחר לעשות תפילין לשמו. כשהוא לובש אומר על מצות תפילין. העושה ציצית לעצמו אומר ברוך אשר קדשנו במצוותיו וציונו לעשות ציצית. לאחר לעשות ציצית לשמו. נתעטף אומר על מצות ציצית.

כלומר, בשעת הכנת המצוות, אף קודם שמקיימן, כגון כשבונה את הסוכה וכשמכין את הלולב – צריך לברך. על פי הירושלמי מברכים גם על "הכשר מצוה", ולא רק על המצוה עצמה. כיצד פוסק הרמב"ם בענין זה?
גם כאן, לא פוסק הרמב"ם כירושלמי⁶:

כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה מברך בשעת עשייה, וכל מצוה שיש אחר עשייתה צווי אחר אינו מברך אלא בשעה שעושה הצווי האחרון. כיצד, העושה סוכה או לולב או שופר או ציצית או תפילין או מזוזה אינו מברך בשעת עשייה "אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות סוכה או לולב או לכתוב תפילין" מפני שיש אחר עשייתו צווי אחר, ואימתי מברך בשעה שישב בסוכה או כשינענע הלולב או כשישמע קול השופר או כשיתעטף בציצית ובשעת לבישת תפילין ובשעת קביעת מזוזה.

כלומר, מברכים רק בעת קיום המצוה בפועל, ולא בעת עשיית הכלי שבו מתקיימת המצוה.
על פי שיטת הירושלמי, מברכים גם על עשיית כלי המצוה, ומשמעות הדבר היא שמעשה זה הוא מצוה. המצוה איננה רק לשבת בסוכה, אלא גם לעשות סוכה, ולכן יש לברך כשעושה את הסוכה, וכן בשאר המצוות.
נשוב לדין חידוש דבר. סוכה שלא חידש בה דבר, איננה פסולה מצד עצמה, כפי שהבנו בתחילה, שהרי המשנה אומרת שבית הלל מכשירים סוכה ישנה, ואיננה מוסיפה תנאים להכשר סוכה.
מדוע אם כן צריך לחדש בה דבר? כיון שיש על האדם חיוב לעשות סוכה. דין חידוש דבר הוא חידוש של הירושלמי, בהתאם לשיטתו במסכת ברכות, שאף בעשיית הסוכה יש לברך, ומכאן שיש מצוה בעשיית הסוכה. בסוכה ישנה – הסוכה עצמה כשרה, אך האדם חיסר את מצות עשית הסוכה, ולכן צריך לחדש בה דבר. דין חידוש דבר איננו ב"חפצא" – בסוכה עצמה, אלא ב"גברא" – על האדם מוטל חיוב לחדש דבר, כדי לקיים את מצות עשיית הסוכה.
הרמב"ם, כפי שראינו, פוסק שאין צורך לברך בעת עשיית הסוכה, ומכאן שדעתו היא שעשיית הסוכה איננה מצוה, ולכן אין צורך לחדש דבר.

נראה, ששיטתו של הירושלמי, שמברכים על הכשר מצוה, קשורה לענין כללי, הנובע מכך שהדברים נאמרו בארץ ישראל.
הכשר מצוה הוא הדרך להגיע אל המצוה. הדרך להגיע אל הדבר, היא חלק מן הדבר עצמו. ארץ ישראל הופכת למצוה גם את העניינים החומריים, שבדרך כלל אינם אלא אמצעי לתכלית רוחנית. "כי תבואו אל הארץ – ונטעתם"⁷.
הגמ' בברכות⁸ אומרת:

תנו רבנן 'ואספת דגנך' מה תלמוד לומר, לפי שנאמר 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', יכול דברים ככתבן, תלמוד לומר 'ואספת דגנך' הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי רבי ישמעאל. רבי שמעון בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה, אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים שנאמר 'ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו", ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן שנאמר 'ואספת דגנך'.

וכתב החתם סופר⁹:

נראה לעניות לדעתי ר' ישמעאל נמי לא אמר מקרא 'ואספת דגנך' אלא בארץ ישראל ורוב ישראל שרויין על אדמתן, שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום יישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים, ועל זה ציותה התורה 'ואספת דגנך', ובועז זורה גורן השעורים הלילה משום מצוה, וכאילו תאמר 'לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה', הכי נמי לא יאמר 'לא אאסוף דגני מפני עסק התורה', ואפשר אפילו שארי אומנויות שיש בהם יישוב העולם הכל בכלל מצוה, אבל כשאנו מפוזרים בעוונותינו הרבים בין אומות העולם וכל שמרבה העולם יישוב מוסיף עבודת ה' חורבן, מודה ר' ישמעאל לרשב"י.

גם עבודות חומריות של יישוב העולם הופכות בארץ ישראל למצוה.
בירושלמי¹⁰ מובא, שישנו הבדל בין חכמי ארץ ישראל לחכמי בבל בענין נוסף הקשור לנושא זה. חכמי ארץ ישראל היו מקפידים לומר דבר בשם אומרו, וחכמי בבל לא היו מקפידים על כך. גם כאן – הדרך שעברו הדברים עד שהגיעו אלינו, מקבלת משמעות על פי הירושלמי ויש לה ערך, ולכן יש להקפיד להזכיר את החכמים הנוספים שהדברים עברו דרכם.
זהו עניינה של ארץ ישראל, המשפיע על הבנתנו את המצוות בכלל, ומצוה הסוכה בפרט.

חג שמח

---

¹ סוכה פ"א מ"א.
² סוכה פ"א ה"ב.
³ עי' הל' סוכה פ"ה ה"ט.
⁴ אורח חיים סי' תרל"ו, א'.
⁵ ברכות פ"ט ה"ג.
⁶ הל' ברכות פי"א ה"ח.
⁷ ויקרא י"ט, כ"ג.
⁸ ל"ה ע"ב.
⁹ סוכה ל"ו ע"א.
¹⁰ ברכות פ"ב ה"א.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *